יש שם רק אנרכיה

כמה נוח - אתר אינטרנט אינו "עיתון" לצורך חוק איסור לשון הרע. כך לפחות קובע שופט שנוגע בסוגיות שונות הקשורותבפסק דין ארוך ומקיףבימ"ש השלום בכפר סבא, רמי אמיר, לפרסום הודעות בפורומים באינטרנט והאחריות של המפרסמים ומנהלי הפורומים בגין הפרסומים הללו.

פרטי המקרה נוגעים לשניים: ארנון בורוכוב ופורן אלישי - שניהם חרשים מלידה, שניהם עושים שימוש בפורמים לחרשים באינטרנט. בורוכוב הגיש כנגד אלישי תביעה בגין פרסומים שביצע האחרון בפורומים שונים, המגיעים לטענתו לכדי לשון הרע.

אלא שבורוכוב טען באמצעות עו"ד שי אמיר גם מספר טענות חדשניות יחסית, ובהן פגיעה בפרטיותו על ידי כך שאלישי חשף את כינויו בפורום, ואחריותו של אלישי כמנהל פורום ללשון של הודעות פוגעות בכך שלא הסירן, הן מהפן של לשון הרע והן מבחינת עוולת הרשלנות.

הסוגייה המעניינת מתייחסת לניתוח שעושה השופט לגבי אחריותו של מנהל פורום למחוק או להימנע מלמחוק פרסומים פוגעים, בהתייחס לחוק לשון הרע.

יש לציין כי השופט לא היה צריך לשם קבלת ההחלטה להיכנס לניתוח זה, שכן מראש הוא קובע )בנקודה זו( שהתובע לא העמיד תשתית ראייתית להודעות פוגעות כנגדו בפורום שניהל הנתבע ואשר לא הורדו ע"י הנתבע. אך הוא בחר בכל זאת לפרוש גם את משנתו המשפטית בסוגייה, ואולי יש לברכו על כך שכן מרבית השופטים מעדיפים שלא להתמודד עם סוגיות משפטיות במקום שניתן להימנע מכך.

'פורום באינטרנט אינו אמצעי תקשורת"

השופט אמיר קובע כי מבחינה של ההסדר הקיים בחוק איסור לשון הרע, מטילים אחריות על שלושה גורמים: המפרסם - מי שביצע בפועל את הפרסום; העורך - קטגוריה מיוחדת לפרסום באמצעי תקשורת ומטילה אחריות על עורך באותו אמצעי תקשורת בו בוצע הפרסום וכך גם על המוציא לאור; והמפיץ )שאינו רלוונטי לעניינו.

השופט מכריע כבר בראשית הניתוח כי הנתבע כמנהל פורום אינו המפרסם, אך השאלה היא - האם הוא העורך? לגישתו של אמיר, אחריות עורך מוגבלת על פי החוק למקרה שהדבר נעשה באמצעי תקשורת - משמע בעיתון על פי משמעותו בפקודת העיתונות. לפיכך מגיע אמיר למסקנה שפורום באינטרנט אינו אמצעי תקשורת.

השופט תוקף אף מסקנתה של שופטת ביהמ"ש השלום בתל אביב, דורית רייך שפירא, שדנה בסוגייה דומה בקשר לקובלנה פלילית שהוגשה כנגד עיתון "גלובס" בגין ידיעה שפורסמה גם באתר האינטרנט של העיתון, וקבעה כי אתר האינטרנט הינו מכשיר נוסף להפצת העיתון ובכך קיימת אחריות לפרסום דברי לשון הרע בו. לגישתו, "ניתן אולי בדוחק, לקבל את המסקנה האופרטיווית של פסה"ד בעובדות המאוד מיוחדות של אותה פרשה, שם היה פרסום מקביל גם בעיתון ה'גלובס' הרגיל וגם במהדורה האינטרנטית שלו". אך השופט מוסיף מיד כי הוא אינו מסכים להנמקה ולמסקנה הכללית של פסק הדין, לפיו דין אתר אינטרנט כדין עיתון לצורך אחריותו של עורך האתר בלשון הרע. ויותר מכך הדבר, לטעמו נכון לא רק באתרי אינטרנט קיקיונייים אלא גם כאשר מדובר באתרי האינטרנט של העיתונים הגדולים.

"אתר אינטרנט אינו יכול להיות עיתון"

כיצד מגיע השופט למסקנה זו? הוא מודע אומנם לכך "שמלות החוק אינן מבצרים שיש לכובשם בעזרת מילונים" אך לטעמו אין גם אפשרות לכוף תכנים חדשים על הגדרות עתיקות שבחוק רק כדי "להתאים עצמנו, לזמנים חדשים ולרוח החוק ותכליתו.

פקודת העיתונות היא זו שקובעת מהם אמצעי תקשורת לצורך חוק איסור לשון הרע, ותפקידה לטעמו של השופט בהסדרת מדיה ויצירת רגולציה ופיקוח ממשלתי על כלי העיתונות השונים. הפקודה גם קובעת כי לא ניתן להוציא לאור עיתון ללא רישיון מנציג ממשלתי. בצורך ברישיון שכזה יש לטעמו של השופט פגיעה עקיפה בחופש הביטוי, שכן אם נחיל את פקודת העיתונות על האינטרנט, ייצא כי כל אתר אינטרנט יחויב ברישיון בהתאם לפקודה. מכאן שאתר אינטרנט לא יכול להיות עיתון והתוצאה היא שעורך אתר אינטרנט אינו חב בלשון הרע בגין ידיעה שפורסמה באתרו.

השופט אמיר ממשיך בדוגמה: "נניח שעיתון מפרסם ידיעה אך ורק באתר האינטרנט שלו ולא במהדורה הרגילה שבדפוס, האם גם אז יהא זה פרסום בעיתון הגורר אחריות עורך לפי חוק לשון הרע?". התשובה לטעמו שלילית, ודומה למקרה בו עיתון מפרסם מודעה בשלטי חוצות: זהו פרסום על ידי עיתון אבל לא בעיתון", קובע השופט.

הרציונאל שבהטלת אחריות על עורך עיתון בגין לשון הרע שפורסם בו, לטעמו של אמיר, נובעת מהכוח והמעמד הציבורי של המדיה העיתונאית הכתובה והמשודרת, והאפקט הציבורי שלה - וכפועל יוצא מכך, הרצון להטיל אחריות מרסנת על "המנהלים" המחזיקים בכוח השליטה במדיה.

"אין לנאמר באינטרנט משקל של אמינות"

"הציבור מייחס משקל רב מאוד למה שמתפרסם בעיתון או ברדיו או בטלוויזיה. גם אם לא מדובר באמצעי תקשורת ממלכתיים אלא פרטיים - יש להם את ההילה הציבורית... מלה בעיתון שווה הרבה - לא כי בעל העיתון כתב אותה, אלא כי היא מופיעה בעיתון. מחוץ לעיתון עצמו היא מאבדת מהאפקט המיוחד.

"וכיצד עומד הפרסום באינטרנט על גבי סקאלה זו? כמעט הכל ניתן למצוא בה ברשת. זהו ים המידע והרכילות הגלובלי. אבל אין שם בקרת איכות. אין שם עורך, ואין מערכת תוכנית. אין שום אתיקה עיתונאית. אין שום רגולציה ממלכתית. יש שם אנרכיה. כל אחד כותב לפי רצונו".

"לכן, אין לנאמר שם תהודה ציבורית ומשקל כה רב של אמינות לכאורית, כפי שיש לעיתונות הכתובה והמשודרת. לכן אין גם כל הצדקה להטיל אחריות מוגברת על 'המנהל' ובעל השליטה באתר כלשהו באינטרנט, בגין מה שכותבים ומפרסמים בו הגולשים מהציבור".

בכך למעשה פוטר השופט את המפעילים של אתרי האינטרנט המשמשים כעיתונים לכל דבר מעולו של חוק לשון הרע. מנגד, בוחן השופט את אחריות מנהל הפורום או מפעיל האתר לפרסומים פגועים על פי עוולת הרשלנות.

תנאים בהם תחול אחריות באינטרנט

כאן מגיע השופט כי בשלושה תנאים תחול אחריותו של מנהל הפורום או ספק שירותי אינטרנט לפרסום פוגע שמופיע באתרו )ולא הוא פרסם אותו(. המבחן המשלש הוא: ידיעה בפועל של מפעיל האתר לקיומה של הידיעה הפוגעת וזאת כאשר מי שנפגע מהפרסום התריע בפניו על קיומה.

תנאי שני הוא כי הפגיעה אכן ודאית. משמעות הדבר כי רק מקום שהפרסום באופן חד משמעי פוגע - בוטה ופוגע במיוחד - יהיה על מפעיל האתר להסיר את הפרסום או להיות אחראי לתוצאותיו. המטרה במקרה זה הינה שלא להפוך את מפעיל האתר לצנזור בעל כורחו, שיפעיל את סמכותו למחוק פרסומים מתוך חשש לתביעות כנגדו.

התנאי השלישי הינו יכולת המניעה לפיו רק במקרה שהספק יכול למנוע את הפגיעה במאמץ סביר, והוא לא עושה זאת יש לחייבו בדין. משמעות הדבר שאמצעים טכנולוגיים העומדים לרשותו לטובת מפעיל האתר ויכולתו להוריד את הפרסום הפוגע מהווים שיקול האם להטיל עליו אחריות לפרסום הפוגע.

יש לזכור כי לשיטתו של השופט המדובר במבחן משולש ומצרפי דהיינו שלושת התנאים: ידיעה בפועל, ודאות הפגיעה והיכולת למנוע אותה מצטרפים לכדי תשובה חיובית, אזי ניתן יהיה להטיל על מפעיל האתר אחריות לפרסום פוגע.

נראה כי השופט אמיר אינו מייחס חשיבות רבה לעיתונות המקוונת, ליכולות שלה ולהשפעה שלה על סדר היום הציבורי.

מבחינתו חוק לשון הרע שתכליתו מיועדת לפצות בגין פרסומים פוגעניים אינה חלה על העיתונות המקוונת כלל ועיקר, והנפגעים מפרסום שכזה ייאלצו לפנות לדין הכללי ולעוולת הרשלנות כדי להוכיח תביעתם כנגד עורכי העיתון או מפעילי האתר.

קשה להאמין שהחלטה כזו תיוותר על כנה במיוחד ככל שהדבר קשור לאתרי האינטרנט השייכים לעיתונים הגדולים אשר משמשים לכל דבר ועניין כעיתון. מכל מקום, ברור שהמצב שמתאר השופט אמיר בהחלטתו נוח לפועלים בעולם הווירטואלי.

בורוכוב ארנון נ' פורן אלישיא' 007830/00

www.TheMarker.com* באדיבות

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.