בימ"ש השלום באשדוד קיבל באחרונה תביעתו של מתווך שטען כי לקוחה שלו מתחמקת מלשלם לו דמי תיווך שמגיעים לו כדת וכדין. השופטת אורנה סנדלר-איתן השתכנעה כי המתווך היה משמעותי לעסקת הנדל"ן.
בניין ברובע ג' באשדוד הפך מוקד למחלוקת בין מתווך נדל"ן לבין שני הצדדים בעסקה: החברה בעלת הנכס, והשוכרת, חברת טר"מ המעניקה שירותי טיפול רפואי מיידי.
באפריל 2014 נחתם בין שתיהן "חוזה שכירות בלתי מוגנת (מבנה עסקי)" תמורת שכירות חודשית של 90 אלף שקל. המתווך, שטען כי הוא זה שהביא לעסקה, לא קיבל דמי תיוון מהחברה, ואילו מהשוכרת קיבל כ-52,000 שקל.
בעקבות זאת הגיש המתווך תביעה בבימ"ש השלום באשדוד, נגד בעלת הנכס (הנתבעת) ונגד השוכרת (הנתבעת 2).
התובע טען כי במרץ אותה שנה – כלומר חודש לפני חתימת הסכם השכירות – הוא והנתבעת חתמו על "התחייבות לתשלום דמי תיווך", במסגרתה היא התחייבה לשלם לו עמלת תיווך בסך דמי שכירות של חודש לאחר חתימת חוזה שכירות.
עוד טען התובע כי הוא זה שפעל ואיתר את השוכרת – היא הנתבעת 2 – שגם היא חתמה איתו על התחייבות לתשלום דמי תיווך.
הנתבעת הכחישה כי חתמה על כתב ההתחייבות וטענה כי מדובר במסמך מזויף. עם זאת, היא לא הכחישה שהיה סיכום בעל פה לגבי עמלת התיווך.
אלא שהנתבעת טענה, בין השאר, כי התובע לא שימש כגורם היחידי והבלעדי שבזכותו נסגרה העסקה, שכן לדבריה בשלב מאוחר יותר קופת חולים לאומית, השוכרת נכס באותו מבנה, סייעה לה לאתר את השוכרת והייתה גורם מכריע ל"סגירת" העסקה.
לא בדיוק "צד חלש לעסקה"
השופטת אורנה סנדלר-איתן השתכנעה כי סביר יותר שהחתימה המתנוססת על כתב ההתחייבות היא אכן חתימה של נציג הנתבעת. על כך השופטת הוסיפה כי בכל מקרה, בזמן אמת הנתבעת לא התכחשה לקיומם של סיכומים בין הצדדים, מה גם שתכתובות מאוחרות יותר ביניהם מעידות על כך שהתייחסו למסמך ההתחייבות כאל הסכמה מחייבת.
לפי השופטת, אמנם בחוק ישנה דרישה לערוך חוזה תיווך בכתב, אולם במקרה שבו "בית המשפט מתרשם כי טענותיו של הלקוח כנגד אי התקיימותן של הדרישות הצורניות של הסכם התיווך באו לעולם אך במטרה להתחמק מחובת הלקוח לשאת בתשלום דמי התיווך – כך תגבר הנטייה לקבוע כי חרף הפגמים הצורניים שנפלו בהזמנה נכרת בין הצדדים הסכם מחייב".
כמו כן, השופטת הבהירה כי חוק המתווכים במקרקעין הוא חוק צרכני שמטרתו להגן על הלקוח כצד החלש בעסקה, אך במקרה הזה לא ניתן לתאר את הנתבעת – חברה בעלת בניין – כ"צד חלש בעסקה".
בנוסף, השופטת השתכנעה כי התובע היה "הגורם היעיל בעסקה". גם אם לא היה הגורם היחיד, הוא היה "משמעותי ואפקטיבי", כלשונה. בהקשר זה היא הצביעה על כך שהתובע העיד כי היה שותף למערכת היחסים שנוצרה בין החברה לבין השוכרת "מהרגע הראשון ועד חתימת החוזה".
לאחר מכן השופטת ניתחה מחלוקת מסוימת ביחס לגובה דמי התיווך. בסיכומו של דבר, השופטת קיבלה את התביעה במלואה, וחייבה את הנתבעת לשלם לתובע 106,200 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 16,500 שקל. הנתבעת 2 חויבה לשלם לתובע כ-54,000 שקל וכן הוצאות ושכ"ט בסך 9,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד זיו אימברג
- ב"כ הנתבעת 1: עו"ד מלי מויאל-אילוז
- ב"כ הנתבעת 2: עו"ד יפעת אלתר חמו
שלומית לב עו"ד
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין