המנוחה עברה אירוע מוחי שפירק את המשפחה. ביטוח לאומי שלל את זכאות התובע על סמך מבחן טכני של מגורים אך בית הדין לעבודה ראה את הדברים אחרת.
בית הדין לעבודה בתל-אביב פסק לאחרונה נגד הביטוח הלאומי, וקבע כי אלמן זכאי לקבל קצבת שארים אף שלא חי עם אשתו ב-19 השנים האחרונות לחייה. בפסק הדין נקבע כי הפירוד נכפה על הבעל בניגוד לרצונו, לאחר שאשתו עברה אירוע מוחי והועברה לדירת הוריה כיוון שדירתם הקטנטנה לא התאימה לצרכיה המיוחדים. השופטת דפנה חסון ציינה כי אף שמשפחת המנוחה האשימה את התובע במצבה ולא אפשרה לו להיפגש עמה הוא עשה כל שביכולתו כדי לשמור עמה על קשר ושמר לה אמונים עד יומה האחרון.
סיפור משפחתי קורע לב נפרש בבית הדין לעבודה במסגרת דיון בתביעה שהוגשה נגד ביטוח לאומי, לאחר שדחה תביעתו של גבר שהתאלמן ב-2015 מאשתו לקצבת שארים משום שלא גר עמה בשנותיה האחרונות.
התובע היה נשוי למנוחה 40 שנה. ב-1988, זמן קצר לאחר לידת בתם השלישית, לקתה האישה בדום לב ואירוע מוחי והפכה לסיעודית 100%. באותה תקופה הם גרו בדירת שני חדרים יחד עם אמו של התובע. מאחר שאשתו נזקקה למכשור רפואי ולמטפלת צמודה והוא לא יכל לממן דירה גדולה יותר, אשתו הועברה לבית הוריה.
אלא שההורים האשימו אותו במצבה ואסרו עליו להתקרב אליה. לפיכך, לאורך השנים נאלץ לתור אחר הזדמנויות למפגשים ועשה מאמצים שונים כדי לראות אותה בכל זאת.
למרות נסיבות אלה הביטוח הלאומי נצמד ללשון החוק היבשה, שלפיה כי מי שחי בנפרד מאשתו 3 מתוך 5 השנים האחרונות לחייה, כולל ב-12 החודשים שלפני פטירתה, אינו נחשב לאלמן.
אלא שהתובע הסביר כי מעולם לא רצה לחיות בנפרד מאשתו והמצב נכפה עליו. עוד הוא ציין כי קיים את כל מנהגי האבלות לאחר שנפטרה, רכש חלקת קבר משותפת, הוכר כיורש שלה ואף קיבל מענק פטירה מביטוח לאומי עצמו.
ההפך הגמור מכוונת פירוד
השופטת דפנה חסון קיבלה את התביעה לאחר שקבעה כי אינה מקבלת את גישתו הדקדקנית של ביטוח לאומי המתבססת אך ורק על נתונים טכניים בנוגע למגורים המשותפים. במקרה זה, שבו מדובר במשפחה שסבלה ממחסור כלכלי ונקלעה למשבר בנסיבות לא פשוטות, הראייה צריכה להיות גמישה יותר, קבעה.
עדויות בנותיהם המשותפות ואחיותיה של המנוחה שכנעו את השופטת כי הנסיבות חייבו את מעברה של המנוחה לבית הוריה, וכי מערכת היחסים העכורה ששררה בינם לבין התובע מנעה ממנו את האפשרות להיות לצדה בתדירות גבוהה. במילים אחרות, הפירוד נכפה על התובע שלא מרצונו.
השופטת הוסיפה כי למרות זאת, התובע עשה כל שביכולתו כדי להיפגש עם המנוחה מתוך רצון עז לשמור עמה על קשר במסגרת האפשר. כך, הוא המשיך לקחת את בנותיו להיפגש עם המנוחה גם כשהיו בגירות רק בשביל הסיכוי לפגוש בה בלובי, נהג להזמין אמבולנס פרטי שייקח אותה לדירתם בימי הולדת וחגים, שהה לצדה יומם ולילה כשהייתה מאושפזת בבית חולים, המשיך לשמור לה אמונים עד יומה האחרון, ישב עליה שבעה, שילם על הקבר והמצבה והספיד אותה בהלוויה.
"כל אלה מעידים על ההפך הגמור מכוונת פירוד", כתבה השופטת לסיכום והורתה לביטוח הלאומי לשלם לתובע קצבת שארים תוך חיובו בהוצאות גבוהות של 10,000 שקל.
עו"ד טליה רג'ואן עוסק/ת ב- ביטוח לאומי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין