בית המשפט המחוזי בלוד דחה את תביעתו של אדם שטען כי רכש ב-2006 נכס ברמלה מבן דודו. השופטת שוכנעה שהתובע הוא "קונה שאינו תם לב", כיוון שידע שהנכס מעוקל לטובת גרושתו של בן הדוד עוד לפני שחתם על המסמך לביצוע העסקה.
בית המשפט המחוזי בלוד דחה את תביעתו של אדם שביקש כי בית המשפט יצהיר שהוא בעלים בלעדי של נכס מסחרי ברמלה, על סמך זיכרון דברים שעליו חתם עם בן דודו (הנתבע) בשנת 2006. השופטת ריקי שמולביץ פסקה כי אין לאכוף את זיכרון הדברים, לאחר שקיבלה את עמדתה של גרושתו של בן הדוד, שטענה כי הנכס ניתן לה במסגרת הליכי גירושין.
על הנכס הוטל עיקול כבר בשנת 2004, שנתיים לפני שהתובע והנתבע חתמו על זיכרון הדברים. בפסק דין שניתן ב-2012, בית המשפט למשפחה קבע שהנכס הוא בבעלות משותפת של הנתבע וגרושתו – שניהם נתבעים בהליך הנוכחי. לאחר מכן, במסגרת חלוקת הרכוש ביניהם, השניים הסכימו שחלקו של הנתבע יועבר לנתבעת.
התובע, שהגיש את תביעתו ב-2006, טען כי הוא והנתבע סיכמו ב-2006 שהתובע ירכוש את הנכס תמורת 40,000 דולר, אולם הנתבע הסתיר זאת מבית המשפט למשפחה. לשיטתו של התובע, ההסכם מ-2006 תקף, ולכן הנתבע לא יכול היה להעביר לנתבעת את זכויותיו בנכס.
בנוסף לכך התובע טען כי הנתבעת ידעה שהנתבע אינו הבעלים של הנכס וגם היא הטעתה את בית המשפט לענייני משפחה.
הנתבע טען כי המסמכים מ-2006 נחתמו כבטוחה להלוואה שהתובע נתן לו (אותה החזיר לו), וכי עובדה שבמשך כ-10 שנים התובע לא נקט פעולה כלשהי ביחס לנכס.
הנתבעת, שיוצגה על עו"ד רעות שדה, טענה כי זכויות הנתבע בנכס עוקלו עוד ב-2004 במסגרת סכסוך המשפחה בינה לבין הנתבע. לטענתה, התובע ידע על ההליכים שהתנהלו בינה לבין הנתבע. לנוכח האמור, לשיטתה, הנתבע לא היה רשאי להעביר את הזכויות בנכס לתובע.
עוד היא טענה כי מסמכי זכרון הדברים מ-2006 הם למעשה הסכמים למראית עין, שמטרתם הייתה לנשל את הנתבעת מזכויותיה בנכס, לנוכח סכסוך ביחס לחלוקת הרכוש בינה לבין הנתבע.
אפילו אם לא ידע
בתחילת נימוקיה השופטת שמולביץ הבהירה כי אילו התובע היה בודק את זכויות הנתבע בנכס, הוא היה מגלה מיד את העיקול שנרשם ב-2004, שבגינו הנתבע היה מנוע מלמכור לו את זכויותיו בנכס. "כלומר בבדיקה פשוטה יכול היה התובע למנוע את התאונה המשפטית שהוא טוען לה", כתבה.
לאחר שניתחה את גרסאות הצדדים והעדים הנוספים – בהם אחיו של התובע – השופטת שוכנעה כי במועד החתימה על זכרון הדברים התובע ידע על הליכי הגירושין ועל העיקול שהוטל על הנכס, כך שהוא למעשה היה "קונה שאינו תם לב".
על כך השופטת הוסיפה כי "גם אם התובע לא ידע כי הנכס עוקל (כאמור, דעתי היא כי התובע ידע זאת), החיוב על פי העיקול שקדם בזמן ונרשם בעמידר לא לבצע עסקה גובר על ההתחייבות השנייה בזמן בין הנתבע לבין התובע שלא דווחה ולא נרשמה בגינה הערה כלשהי".
מבלי לקבוע מסמרות בעניין, השופטת שוכנעה כי החשש של הנתבעת הוא סביר, ולא ניתן לשלול את גרסתה בדבר הסכם למראית עין במטרה להבריח ממנה את הנכס.
התוצאה היתה שהתביעה נדחתה. נקבע כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין