לשיטת הבעל הוויתור היה אמור להיות כנגד תשלום מזונות ולכן כשגרושתו פתחה נגדו תיק הוצל"פ הוא הגיב בתביעה לביטול ההסכם בטענה להטעיה, קיפוח ועושק. בית המשפט הבהיר לו כי הסכם כזה לא מבטלים כל כך מהר.
בית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה לביטול הסכם גירושים שבמסגרתו ויתר הבעל על רוב חלקו ממכירת הדירה המשותפת. הבעל טען כי הוטעה לחשוב שהוויתור היה כנגד תשלום המזונות לשני ילדיו ולמרות זאת גרושתו פתחה נגדו תיק הוצל"פ על חוב מזונות. אלא שהשופט בן שלו קבע כי אין לפרשנות הזו כל תמיכה בלשון ההסכם ואף לא הוכחו הטעיה או קיפוח. לכל היותר מדובר ב"טעות בכדאיות העסקה" שאינה נחשבת לעילה לביטול הסכם.
בני הזוג התגרשו ב-2012 ובאותו היום אישר בית הדין הרבני את הסכם הגירושים שקבע בין היתר שהאישה תקבל את רוב התמורה ממכירת הדירה המשותפת כתחליף להוצאות המגורים של הילדים. בנוסף נקבע שהבעל ישלם להם סכום מזונות גלובאלי של 2,500 שקל, ואילו האם תישא במלוא הוצאותיהם החריגות.
לפני כ-3 שנים הבעל הגיש תביעה שבנוסחה הסופי נועדה לבטל את הסכם הגירושים המקפח לשיטת הבעל. יצוין כי התביעה הוגשה לאחר שגרושתו פתחה תיק הוצל"פ עקב אי תשלום מזונות, ובמסגרתו נדחתה טענת הבעל כי כספי הדירה היו אמורים לשמש כתחליף לתשלום מזונות, לאחר שנמצא דובר שקר בבדיקות פוליגרף.
בתביעה הנוכחית נטען אם כן כי התובע הוטעה לחשוב שאינו צריך לשלם מזונות, וכי מדובר בהסכם לא סביר, שמוטה באופן קיצוני לטובת הנתבעת.
עו"ד אמנון בנישתי טען בשם הנתבעת בין היתר כי הסכם הגירושים קובע במפורש שכספי הדירה הם תחליף להוצאות המגורים של הילדים ("מדור") ולא למימון צורכיהם האחרים.
עוד נטען כי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין לאחר שבית הדין הרבני וידא כי בני הזוג מבינים את תנאיו, והתובע לא הציג כל ראיה שתומכת בטענותיו כנגדו. בתוך כך הוזכר כי האישה מטפלת כמעט לבדה בילדים, נושאת במלוא הוצאותיהם החריגות ואף ויתרה על הכתובה.
ערבוביה לא מבוססת
השופט שלו קיבל את טיעוני הנתבעת. באופן כללי צוין כי טיעוני התובע הובאו בערבוביה, בסתמיות, ללא בסיס עובדתי ומשפטי ומבלי להוכיח ולו אחת מהעילות שבחוק לביטול הסכם.
בנוסף השופט הבהיר כי פרשנות התובע להסכם אינה מתיישבת עם לשונו ועם העובדה שחיוב המזונות הופרד מן החיוב במדור.
נוסף על כך השופט ציין כי התובע הוא שדחק באישור ההסכם כיוון שמיהר לעזוב לחו"ל, כפי שטען בתצהירו ובדיון בבית הדין הרבני, כך שלא ברור כיצד הוא טוען באותה נשימה שההסכם נכפה עליו. השופט אף לא התרשם שמדובר בהסכם לא סביר בהתחשב בוויתורים של האישה ובהתחייבויותיה כלפי הילדים.
כמו כן צוין כי התובע לא הוכיח שאינו יכול לעמוד בתשלום המזונות, ואף לא סתר את טענת הנתבעת כי החיוב נועד לאפשר לילדים לשמור על רמת החיים לה הורגלו.
לסיכום נקבע כי לכל היותר מדובר ב"טעות בכדאיות העסקה" שלא מוכרת כעילה לביטול הסכם, בוודאי לא כזה שקיבל תוקף של פסק דין.
לפיכך התביעה נדחתה והתובע – שסרבל את ההליך – חויב בהוצאות משפט של 20,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין