הפגיעה בקשישים סיעודיים במסגרת הגזירות הכלכליות החדשות

תמצית דבריו של עו"ד דובי ארבל* בכנס של מכון ון-ליר

"לעתים הייתי מקווה בדמיוני שאחד ממקבלי ההחלטות יהפוך להיות קשיש סיעודי כמוני למשך 24 שעות בלבד, מבלי יכולת לשלוט בצרכים או לאכול בכוחות עצמו, וללא אמצעים כלכליים למימון עזרה מסביב לשעון. או אז, הייתי רוצה לראות האם היה מעז לקצץ אפילו דקה מן הסיוע הסיעודי שגם כך הינו מצומצם ואינו מספיק".

[מדבריו של קשיש סיעודי שנפגש עם הדובר בשבוע שעבר].

הפגיעה בקשישים סיעודיים

הפגיעות שביצעה הממשלה בקשישים במהלך השנה האחרונה הינן חמורות וקשות, ובכלל זה קיצוץ גימלאות, אשר גם כך אינן מספיקות למחייה מינימאלית בכבוד. בדברי, אתייחס רק לנושא הסיעוד.

חוק הסיעוד – מהו?

חוק הסיעוד בישראל קובע כי קשישים אשר מצבם הבריאותי קשה והם זקוקים לסיוע בביצוע פעולות יום-יומיות (רחצה, התלבשות, הליכה לשירותים, אכילה, התמצאות בסביבה כיו"ב), יקבלו סיוע מן המדינה באמצעות הענקת שעות טיפול ביתיות על-ידי מטפל/ת. ישנן שתי דרגות סיוע. 100% ו- 150%, בהתאם לדרגת ההיזקקות לסיוע בפעולות היום-יומיות. במקביל, ישנו מבחן הכנסות. קשישים "עשירים" אינם זכאים לסיוע כלשהו במסגרת החוק. קשישים שהכנסתם בינונית, יזכו למחצית הסיוע, ודרגתם תופחת (100% הופך ל- 50% ו- 150% הופך ל- 75%). קשישים נצרכים, ישארו בדרגות המקוריות של 100% ו- 150%.

מסקנת הדברים היא שחוק הסיעוד מסייע בעיקר לקשישים נצרכים מבחינה כלכלית אשר מצויים במצב בריאותי קשה ביותר.

קשישים שדרגת הנכות שלהם היא 150%, מקבלים סיוע של 15.5 שעות שבועיות של טיפול ביתי. בעלי דרגת 100% מקבלים 10.5 שעות. למותר לציין כי מדובר רק בסיוע חלקי, שכן קשיש אשר זקוק, לדוגמא, לסיוע בהחלפת טיטולים (לא עלינו) או באכילה, נאלץ לקבל עזרה משך רוב/כל שעות היום. יתר הנטל נופל על המשפחה אם זו קיימת ואם זו יכולה וחפצה לסייע. ולא – הקשיש, וצר לי על הדברים הקשים, פשוט נאלץ לחיות בתנאים לא תנאים^[1] או שהוא הולך לעולמו בתוך זמן קצר. כן, יש קשישים רבים בישראל אשר מצבם קשה ביותר, ואשר איננו מצליחים – כחברה – לדאוג אפילו לצרכיהם הבסיסיים ביותר.

הקיצוצים שכבר היו

כידוע לכולנו, התכנית הקיימת של שר האוצר ב. נתניהו היא נדבך נוסף בגזירות כלכליות שהובילה הממשלה הקודמת (בראשות שר האוצר דאז סילבן שלום). במסגרת התכנית הקודמת, קוצצו כל גימלאות הביטוח הלאומי, וכך גם קוצצה גימלת הסיעוד. המשמעות המעשית היתה, למי שלא מבין בדבר, פעוטה לכאורה. לבעלי גימלת ה- 150% קוצצה ½ שעה. במקום 16 שעות טיפול בשבוע – רק 15.5. ברם, בחיי המעשה חצי שעה זו גרמה לפגיעה חמורה וקשה. במסגרת החוק ניתן להמיר חלק משעות הטיפול במוצרים/שירותים נחוצים, כגון: טיטולים, ביקור במעון יום, לחצן מצוקה ושירותי כביסה (לרבות סדינים לאלה שאינם שולטים בסוגרים). הקשישים, דור הורינו וסבינו, דור אשר כולל ניצולי שואה שהיוו את המצע של עצם קיומנו, דור של נפילים אשר לחם את מלחמת העצמאות הביטחונית והכלכלית – נאלץ היה להתמודד עם שאלה הרת גורל. ממה מקצצים את מחצית השעה? קצת פחות טיטולים? או פחות סדינים נקיים או פחות טיפול? פגשתי לפני שבוע בדיוק קשיש יקר שאמר לי: "לעתים הייתי מקווה בדמיוני שאחד ממקבלי ההחלטות יהפוך להיות קשיש סיעודי למשך 24 שעות בלבד, מבלי יכולת לשלוט בצרכים או לאכול בכוחות עצמו ומבלי אמצעים כלכליים למימון עזרה מסביב לשעון. או אז, הייתי רוצה לראות האם היה מעז לקצץ אפילו דקה מן הסיוע הסיעודי שגם כך הינו מצומצם ואינו מספיק".

קשישים בגילאים 70, 80 ו- 90 נאלצו להתמודד עם השאלה הקשה הזו. לא לכבודנו. לא תואם את רוח אומתנו ומורשתנו.

בישראל יש כיום כ- 115,000 קשישים סיעודיים, מתוכם כ- 22,000 בדרגה החמורה ביותר של 150%.

הקיצוץ החדש

במסגרת הקיצוץ החדש, מתוכננים למעשה 4 גזירות:

שינוי "מדרגות הגימלה", כך שתיקבענה 4 מדרגות במקום השתיים הקיימות. הרעיון הוא להוסיף שעות טיפול לבעלי הדרגה הגבוהה ביותר ולהפחית מן השעות לאלה שבמצב בינוני. למעשה אמורות להיקבע 4 דרגות חדשות, במסגרתן ינתנו שעות טיפול כדלקמן: 18 לבעלי המצב הקשה ביותר, 14 ו- 10 למצב בינוני ו- 5 למצב קשה פחות.

להגביל את האפשרות של הקשיש לבקש בדיקה חוזרת במקרה של הידרדרות בריאותית. התכנית התחילית, היתה להגבלה של שנה אחת. בשל התנגדות המוסד לביטוח לאומי, ההגבלה קוצצה לחודשיים. למותר לציין כבר כאן, שלעתים חלה הידרדרות במצב בריאותי בתוך ימים ספורים.

  הורדת דרגת הגימלה לקשישים אשר נעזרים בעובד זר 24 ש' ביממה. למעשה, הכלל החדש יקבע שקשיש אשר נעזר בעובד זר, "יפול" דרגה אחת. אם היה זכאי, לדוגמא, ל- 18 שעות סיוע, הרי שיקבל 14 שעות בלבד (במקרה של עובד זר, הגימלה אינה ניתנת בעין אלא בשווה כסף, סכום אשר משולם מן הביטוח הלאומי ישירות לחברת הסיעוד, ומופחת בפועל ממה שהקשיש ומשפחתו משלמים לעובד הזר. יודגש, בתכנית הגזירות הקודמת כבר נעשתה פגיעה באלה שמסתייעים בעובד זר, שכן בוטלה ההטבה לעובדים זרים אלה של 2.25 נ"ק זיכוי. התוצאה, מופחתת להם מס בשיעור מספר מאות שקלים. היות וההסכם עימם הוא בד"כ לשכר נטו, הרי שביטול ההטבה היה למעשה קנס לקשישים ולמשפחותיהם בשיעור כ- 400 ₪ לחודש לפחות).

משמעות הקיצוץ החדש

הקורא התמים של התכנית, עשוי היה לסבור, לאור הגדלת השעות לקשישים במצב החמור ביותר, כי התכנית תיטיב עם הקשישים הסיעודיים, ולכן ראשית דבר יש לציין כי ניתוח של הנתונים מלמד כי סך ההוצאה של מדינת ישראל על הוצאות סיעוד לקשישים הנזקקים הנופלים בגדרי החוק, יקטן! הסיבה ברורה: מספר הקשישים במסגרת חוק הסיעוד, אשר מצבם החמור ביותר, הוא הקטן ביותר, וכן למשך הזמן הקצר ביותר, שכן קשישים אלה למרבה הצער נפטרים בתוך זמן קצר או נכנסים לאשפוז מוסדי קבוע, ואז פוסקת זכאותם לסיוע במסגרת חוק סיעוד.

לכן, השאלה הראשונה שצריך לשאול^[2], היא על מי נופל נטל הקיצוץ שמנהיגה הממשלה בקביעת הכללים החדשים? התשובה פשוטה ועצובה: הנטל יפול על אותם 115,000 קשישים שמצבם הבריאותי קשה ביותר (יש לזכור כי כאשר מדברים במדרגות על אלה שמצבם ה"טוב" ביותר, עדין מדברים על מצב סיעודי של אדם שאינו יכול לבצע באופן עצמאי לפחות חלק מן הפעולות היום-יומיות^[3]) ואשר אין להם אמצעים מספיקים לטפל בעצמם^[4]. כלומר, התכנית פוגעת באופן קשה דווקא באוכלוסייה חלשה ביותר אשר אין לה שום מפלט או דרך פתרון. זו אוכלוסייה שאינה יכולה לקצץ בהוצאותיה או להגדיל הכנסותיה או לצאת לעבוד וכיו"ב. לפיכך, משמעות הפגיעה, היא – ואין מנוס מלומר הדברים מפורשות – הרס של כבודם הבסיסי של קשישים יקרים אלה, באשר יאלצו לחיות את הפרק האחרון בחייהם, ללא עזרה מספקת לקיום מכובד!

באשר לחלוקה החדשה לרמות מדוייקות יותר - זו לכשעצמה אינה פסולה בהכרח. ברם, צריך היה לבנותה כך שסך הסיוע לקשישים יגדל או לפחות לא יפחת. השיפור לקבוצה שבמצב הגרוע ביותר, והפגיעה באלה שבמצב בינוני גם לוקה בחוסר הגיון כלכלי משווע. דווקא סיוע מורחב לאוכלוסייה שמתפקדת באופן חלקי, יכול היה להשאירם בביתם לתקופה ארוכה יותר. בכך היינו משיגים הגנה עליהם ועל שאיפתם להישאר בסביבתם המוכרת תוך חיים בכבוד וגם חיסכון כלכלי ניכר, בשל החסכון באישפוזם במוסדות, שעלות האחזקה בהם אדירה והתנאים בהם קשים ביותר. משמע, לא רק פגיעה בכבוד הקשיש ובאיכות חייו, אלא בסופו של דבר, גם הוצאה שתלך ותגדל על אישפוז מוסדי, בסכומים שיעלו ככל הנראה פי כמה וכמה מן החסכון בסיעוד.

באשר למניעת הגשת בקשה לבדיקה חוזרת – לסוגייה זו קשה לי להתייחס, באשר היא נראית לי כרישעות לשמה. אין לה אח ורע בעולם כולו. כל בר בי רב בתחום הסיעוד יודע כי שינויים במצב הבריאותי מתרחשים לעתים בתוך ימים ספורים. המתנה של חודשים עד לקבלת הגימלה אינה הגיונית ואינה משרתת שום מטרה, למעט דחיית ההוצאה הממשלתית עבור אותו הקשיש, הוצאה שכנראה הממשלה מרגישה צורך עז לחסוך. כאן, אגב, קצרה היריעה מלתאר את אופן הבדיקה של מצב הקשיש. די אם אציין שלא כל-כך נעים להודות בפני האחות שבאה לבצע את הבדיקה כי "אינני שולט היטב בהטלת השטן" וכיו"ב.

באשר לפגיעה באלה שמטופלים באמצעות עובדים זרים– נקודת המוצא של האוצר, היא כי מי שיכול להרשות לעצמו עובד זר – מצוי במצב כלכלי גרוע פחות, ולכן ניתן לפגוע בו יותר. ברם, הנחה זו איננה משקפת בהכרח את המציאות. הנסיון מלמד כי לעתים, לא משנה מה המצב הכלכלי, המצב הבריאותי יחייב עובד זר. לדוגמא, במקרים של אי שליטה מוחלטת בסוגרים, חוסר אפשרות להתמצא כלל בסביבה, היעדר אפשרות ללעוס ולהכין מזון וכיו"ב. במקרים אלה, או שיש עובד זר או שיש אישפוז מוסדי יקר או מוות. לא החוסן הכלכלי הוא שמאפשר את הצמדת העובד הזר, אלא המאמץ הכולל של הקשיש ובני משפחתו. כולם נלחצים ונותנים כתף, חוסכים בדברים בסיסיים ומאפשרים הוספת המטפל. הטלת נטל נוסף שעלול להגיע לכדי כ- 800 עד 1,400 ₪ לנצרכים לעובד זר, תהיה מכה מכרעת לקשישים ולבני המשפחות. המס הזה נופל גם הפעם דווקא על החלשים ביותר. ושוב להזכיר: העשירים אינם נופלים במסגרת החוק, ולכן פגיעה זו כקודמותיה, מחריפה את הפערים ואת אי השיוויון. זאת ועוד, חשוב להדגיש לעניין זה כי תהא דעתנו אשר תהא בקשר לעובדים הזרים ובקשר לעידוד עבודה עברית, העובדות בשטח הן שכמעט בלתי ניתן למצוא עובד ישראלי שיהיה מוכן לעבוד 24 ש' ביממה ולהתגורר אצל הקשיש או הקשישה. רק העובדים הזרים מסכימים להתנתק ממשפחותיהם לתקופה של מספר שנים, במהלכן הם צוברים הון משמעותי ביחס למקום בו הם גרים. ישראלים, אשר בעבודה זו מרוויחים בערך את שכר המינימום, אינם מוכנים ואין זה ריאלי שדבר זה ישתנה או יצופה, לנטוש את משפחתם. לכן, הגזירה היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. פשוט אין אפשרות למציאת עובד ישראלי ל- 24 ש'. יתר על כן, העבודה כוללת כוח פיסי ניכר, ולכן מתאימה בעיקר לצעירים בשנות העשרים והשלושים. אלה הם בעלות/י משפחה בדרך-כלל, ולכן לא יכולים להיעדר מן הבית 24 שעות. התוצאה, מצאי העובדים הישראלים לצורך זה ופוחת עוד יותר. יצויין גם כי לעתים לקשישים נוח יותר שמי שמסייע להם בפעולות אינטימיות הם אנשים זרים ולא ישראלים בני החברה בה הם חיים. גם במובן זה, הרגיש, יש פגיעה נוספת בקשישים היקרים.

הערה חשובה בקשר לניצולי השואה

את דברי אלה הנני כותב במסגרת תפקידי כאחד מראשי הלב – התנועה למלחמה בעוני בישראל (ע.ר), תפקיד אותו הנני מבצע בהתנדבות. ברם, במסגרת עבודתי, הנני משמש כמנכ"ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל (ע.ר). מצבם של ניצולי השואה בישראל, היחס אליהם, מצוקותיהם, מה שעברו בקליטתם ארצה ומה שהם עוברים היום – מצריך יריעה נפרדת ורחבה. עם זאת, מצאתי לנכון לציין כאן כי חלק נכבד מן הקשישים אשר נופלים במסגרת חוק הסיעוד הינם ניצולי שואה נצרכים מבחינה כלכלית ושהינם במצב בריאותי קשה בערוב ימיהם, לעתים כתוצאה מן התנאים הקשים בשנות התופת. ה"רנטה" בסך 1,000 עד 2,000 ₪ בחודש, בעת מצוקה סיעודית, אינה מוציאה את הניצולים הללו ממצבם העגום. יוצא כי הפגיעה בחוק הסיעוד היא גם פגיעה קשה בקשישים אשר עברו את הגרוע מכל. אלה אשר לאחר התופת הגיעו לכאן ונלחמו במלחמת העצמאות ואשר נתנו את כל שהיה להם לבניין האומה, לאחר שהותירו את משפחותיהם השלמות מאחור. היום הם סובלים מקשיים מרובים, ובכלל זה הידרדרות פיסית (לדוגמא הם חולים במחלת אוסטופורוסיס בשכיחות גבוהה יותר מיתר האוכלוסייה) ונפשית. פשוט אינני יכול להבין העוז לפגוע בקבוצה זו, שמהווה אחוז ניכר מאוכלוסיית הקשישים בכלל ומאוכלוסיית הקשישים הסיעודיים בפרט.

המשמעות הרחבה של הקיצוץ החדש – ההשפעה על חינוך ילדינו

"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" הוא עדין ביטוי אשר מוכר לרוב ילדות וילדי עמנו. אין זה 'סתם' ביטוי. המילים העתיקות הללו המופיעות בספר ויקרא ^[5]ואף בתלמוד^[6]הינן חלק מנכסי הצאן וברזל של העם שלנו. הדאגה לזולת ולקשיש בפרט היא חלק מאיתנו, ממורשתנו מתרבותנו. הפגיעה הנוספת והחמורה בציבור הקשישים הסיעודיים, מעבר לחומרתה כלפי הקשישים עצמם, יש בה כדי לפגוע בדוגמא האישית הבסיסית שאנו מציבים לדור ההמשך. חינוך מתבטא ראשית בדוגמא אישית. לכן לא תועיל שום תכנית חינוכית ושום מלים או דיבורים על דאגה לקשישים, אם בחיי המעשה תתקיים פגיעה כה קשה. הילדים רואים. הילדים מבינים. הילדים מושפעים. בפגיעה בקשישים אנו גם הורסים חלק מן המסד שלנו. אבוי לנו.

סיכום

התכנית הכלכלית החדשה בשילוב קודמותיה, מהווה פגיעה קשה וחמורה בציבור הקשישים הסיעודיים. הפגיעה היא בקבוצה חלשה ביותר שאין לה אפשרות להתמרד כנגד הקיצוץ או לפעול בדרך כלשהי למזעור הפגיעה. הקיצוץ גם אינו נכון מקצועית וכלכלית, באשר יגדיל בסופו של דבר את הוצאות הממשלה בשל הצורך באישפוז מוסדי חלף טיפול ביתי שהינו זול יותר.

הפגיעה היא בקבוצה היקרה ביותר של האוכלוסייה, אותם אלה שנתנו את עצמם משך שנים רבות בעבודם ובפועלם. לכן, החומרה המוסרית בפגיעה זו קשה ביותר. זאת ועוד, חלק ניכר מן הנפגעים הינם ניצולי שואה אשר עברו את התופת הנוראית מכל והיוו את המצע להולדתה של המדינה ולקיומה.

ולבסוף, הפגיעה בקשישים, אצל עם שעל דגלו חרותים ביטויים כגון "ואהבת לרעך כמוך" "והדרת פני זקן" "מפני סיבה תקום" – עלולה לפגוע בערכים הבסיסיים אשר עומדים מאחורי ביטויים אלה ולשנות את פני אומתנו באופן שקשה מאד יהיה לתקנו.

www.halev.org.il

*עו"ד דובי ארבל הינו אחד מראשי הלב – התנועה למלחמה בעוני בישראל (אות הנשיא למתנדב לשנת 2002) ומנכ"ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.