רוכשת דירה סירבה לשלם למתווך שהראה לה אותה, בטענה שזייף חלק מהסכם התיווך ואף לא היה גורם משמעותי בעסקה, אלא שהשופטת שוכנעה כי המתווך עשה מספיק על מנת לזכות בשכרו.
בית משפט השלום בחיפה קיבל את תביעתו של מתווך דירות נגד רוכשת דירה, והורה לה לשלם לו דמי תיווך בסך כ-42,000 שקל. השופטת סיגלית מצא דחתה את גרסת הרוכשת שטענה כי המתווך זייף חלק מהסכם התיווך, וכן את הטענה כי לא היה גורם משמעותי בעסקה, וקבעה כי אף שהמתווך לא ביצע פעולות רבות, הוא זכאי לדמי תיווך.
הנתבעת ובעלה רכשו את הדירה ביולי 2015. כחודשיים לפני כן, המתווך הראה להם את אותה דירה, זאת במעין "דרך אגב" לאחר שהראה לה דירה אחרת באותו בניין, שבה מלכתחילה הביעה עניין.
כעבור מספר חודשים הוא גילה שהנתבעת ובעלה רכשו את הדירה "השנייה" שהראה לה, ודרש ממנה דמי תיווך, אולם היא סירבה לשלם לו ואף טענה שזייף את ההסכם שלדבריה עסק רק בדירה הראשונה שראתה.
המתווך-התובע, שיוצג על ידי עו"ד אילן גולדנברג, טען בתביעתו כי במסגרת ההסכם נכללו שתי הדירות לטענתו, והוא אף הראה לנתבעת את שתיהן.
ברמה המשפטית, טענתו המרכזית של התובע היתה כי הוא היה "הגורם היעיל בעסקה", שהרי לפני שהציג לנתבעת את הדירה שנרכשה, לא היה כל מגע בינה לבין בעלת הדירה.
הנתבעת, שיוצגה על ידי עו"ד רן גל, טענה כי התובע זייף את טופס הזמנת שירותי התיווך והוסיף אליו את הדירה השנייה, לאחר שחתמה עליו.
עוד נטען כי התובע לא יכול להוות את הגורם היעיל משום שלא הציג את הדירה למכירה, לא מסר לגביה פרטים וככל הנראה כלל לא היה מודע לכך שהדירה מוצעת למכירה.
אופי ייחודי
לאחר שניתחה את הדברים, השופטת מצא דחתה את הטענה בדבר זיוף, והבהירה כי "משאין מחלוקת כי התובע מסר לנתבעת העתק מטופס הזמנת שירותי התיווך ומשלא ידע התובע כי הנתבעת לא שמרה על ההעתק שנמסר לה עד למועד הדיון, אין זה סביר כי היה מגיש תביעתו על בסיס טופס מזויף אשר נקל להפריכו על-ידי הצגת העותק".
בהמשך עברה השופטת לשאלה המרכזית בתיק, והיא האם התובע היה הגורם היעיל בקשירת העסקה בין הנתבעת ובעלה לבין המוכרים.
בהקשר זה השופטת הציגה מספר מבחנים שבית המשפט העליון קבע בעבר על מנת להכריע בשאלה, ובהם מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, חלוף הזמן בין ההצעה המקורית עד סיום העסקה, מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך, ועוד.
בסופו של דבר, השפטת סברה כי רוב המבחנים מתקיימים ומצביעים על זכאות התובע לדמי תיווך, וזאת על אף שלא ידע על התרקמות העסקה, ואפילו שלמעשה לא היה מעורב במשא ומתן ולמעשה לא ביצע פעולות רבות שהרי גילה על העסקה רק בדיעבד, ולכן לא ניתן לזקוף לחובתו את אי השתתפותו במו"מ.
בתוך כך השופטת הבהירה כי התוצאה של חיוב הנתבעת בדמי תיווך אמנם "נראית קשה", אלא שיש לזכור שעיסוק התיווך הוא בעל אופי ייחודי של סיכונים וסיכויים, ובסופו של דבר שכר הטרחה מותנה בתוצאה.
בסיכומו של דבר, השופטת הורתה לנתבעת לשלם לתובע סך של כ-42,000 שקל בגין דמי תיווך בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,562 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין