בין בעלי המניות בחברה שמחזיקה נכס ביפו יש סכסוך מתמשך. בית המשפט המחוזי קבע שהפתרון הוא מכירה כפויה של מניות המיעוט לבעלי מניות הרוב. בית המשפט העליון אישר את המתווה
בבית המשפט העליון הוכרע לאחרונה סכסוך ארוך שנים בין שתי חברות המחזיקות יחד בנכס ביפו ששוויו כ-118 מיליון שקל. טענת קיפוח מצד החברה שמחזיקה במיעוט המניות (20%) התקבלה ונקבע כי אין מנוס מהפרדת כוחות. בפסק הדין חויבה החברה שמחזיקה ברוב המניות (80%) לרכוש את מניות המיעוט בתוספת פרמיה עודפת. בפסק הדין הודגש כי לבית המשפט גמישות רבה בעיצוב הסעד המתאים כשמדובר בקיפוח בעלי מניות מיעוט.
במוקד הסכסוך ניצב נכס ביפו הכולל יחידות דיור להשכרה ושטחי מסחר. הנכס מוחזק על ידי חברת מגדל השעון ביפו שבעלי מניותיה הם חברת ס.ב ניהול מקרקעין, המחזיקה ב-20% מהמניות, וחברת הבנייה תינהב ובעליה המחזיקים ביתר המניות.
זמן לא רב לאחר כריתת הסכם ההקצאה בין שתי החברות ב-2004 נוצר ביניהן משבר אמון, שבעקבותיו הגישה ס.ב. תביעה להסרת קיפוח.
בינואר 2015 קבע בית המשפט המחוזי כי שתי התקשרויות של חברת השעון עם תינהב היוו עסקה עם בעל עניין ונעשו בתנאים גרועים מתנאי השוק, ושתיהן לא אושרו במוסדות החברה.
עוד נקבע שהפתרון למחלוקות בין הצדדים טמון בהפסקת היותם בעלי מניות משותפים באותה חברה. בפסק הדין נכתב כי האמון בין שני הצדדים אבד, והחברה הגיעה למבוי סתום, מה שמוביל ליצירת תשתית למתן סעד למניעת קיפוח.
בית המשפט הגיע למסקנה שהפתרון הנאות הוא מכירה כפויה של מניות ס.ב לתינהב ובעליה.
בערעור על פסק הדין טענה ס.ב, שיוצגה על ידי עורכי הדין פז יצחקי-וינברגר, בנימין לוי ואביתר כהן, כי הסעד של מכר כפוי כלל לא נדרש על ידה ולא היה מקום לקבוע פתרון מעין זה. לטענתה, התוצאה הצודקת יותר היא חלוקה בעין של המקרקעין או קביעה כי היא זו שתרכוש את מניות תינהב.
לדבריה, נוצר מצב אבסורדי בו התקבלה טענת הקיפוח אך פסק הדין מותיר אותה במצב נחות ושולל ממנה את קניינה.
תינהב ובעליה, שיוצגו על ידי עו"ד איתמר כץ, טענו כי ניתן להעניק סעד של רכישה כפויה גם כאשר הדבר לא התבקש. בנוסף לכך, כאשר מדובר במיעוט מובהק שקופח על ידי רוב מובהק, הלכה היא כי דרך המלך להיפרדות היא מכירה כפויה של מניות המיעוט לידי הרוב.
החלטה מתבקשת
השופט יצחק עמית הבהיר כי לבית המשפט מוקנית גמישות רבה בגדרה של עילת הקיפוח וביכולתו לעצב פתרון שהולם את המקרה.
עוד ציין השופט כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המכר הכפוי היא החלטה מבוססת ומנומקת ההולמת את הנסיבות.
הוא הוסיף כי בהינתן פערי הכוחות בין הצדדים והפער בהשקעות של כל אחד מהם בחברה הפתרון של מכירת מניות המערערת לידי המשיבים הוא המתאים והצודק בנסיבות העניין.
בהתאם לחוות דעת שמאית קבע השופט שהחברה שווה כ-118 מיליון שקל ועל המשיבים להעביר למערערת 20% מהסכום בתוספת פרמיה עודפת (כחלק מהסעד הנובע ממצב שבו אחד הצדדים נאלץ לעזוב את החברה שלא בטובתו).
בסיכומו של דבר ולאחר שערוך חייב השופט את המשיבים לשלם למערערת 25.25 מיליון שקל.
המערערת חויבה בהוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 100,000 שקל.
השופטים דפנה ברק-ארז ויוסף אלרון הצטרפו לפסק הדין.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין