ידוע לכולם כי הליך של גירושים, שקט וללא מלחמות ככל שיהיה, הוא בגדר טראומה לילדים. הטראומה יכולה להיות דוקרת וכואבת ויכולה להיות טראומה בעצימות יותר נמוכה, אך עדיין מדובר בטראומה. יש ילדים שיתכנסו בתוך עצמם ואז ההורים יחשבו כי הילד בעצם לא נפגע ולא חווה את התקופה הנוראית מבחינתו של הגירושים, את חוסר הוודאות ואת הכאב המפלח של פרידת ההורים ושאלת שאלות רבות כמו: מה יהיה איתי עכשיו? אם אבא ואמא נפרדים אולי גם ממני הם ייפרדו? איך עליי להתנהג עכשיו? זה בסדר לרצות להיות עם אמא/אבא?
מצד שני יש ילדים גם שיאותתו על מצוקה גדולה לדוגמא שיהיו להם התקפי זעם בבית או במסגרות החינוכיות, הסתגרות קיצונית היכולה כאמור להתפרש כבישנות ואף אצל ילדים צעירים יותר קושי להירדם בלילות, קושי בפרידה ולו הקצרה ביותר, חזרה להרטבות בלילה וכולי, סימפטומים אלה עשויים להעיד על חרדה מתמשכת ונסיגה שאם לא נשים אליה לב עשויה לגרום צלקת עמוקה.
גדי ומור התחילו אצלי הליך של גישור משפחתי. החל מהפגישה הראשונה של השניים הבנתי שבבית הם פשוט לא מדברים, בכלל. לגדי ולמור שני ילדים קטנים: אתי בן 4 ורלי בת 5.5.
בחדר הגישור נעשתה הפגישה הראשונה עם הסבר על התהליך, עם הבנת רצונות הצדדים ומה שחשוב להם, פגישה שנייה ושלישית היתה עם גדי ורביעית חמישית היתה עם מור, בפגישה השישית הגיעו הזוג שוב לחדר הגישור ואז התחוור דבר שלא נאמר לפני, כי אתי וגם רלי מרטיבים במיטה ורלי גוססת ציפורניים. אני בתור מגרשת, הסבתי את תשומת ליבם של השניים להתרחשויות החמורות הללו, לצערי עקב המצב הכל כך טעון בין השניים וחוסר התקשורת ביניהם, הם פשוט לא התמקדו בנושא. מור החלה לבכות והיתה המומה מהאטימות שהפגינה לא בכוונה היא פשוט היתה שקועה בבעיות ובדאגה למחר עד כי איבדה ריכוז ולא ראתה את הילדים שהם משוש חייה. גדי, בחור שקט ומופנם אשר נאחז בשארית משפחתו, הגיב בדרכו השקטה אך לכלוכית ביצבצה בעיניו. ביקשה שישימו לב לילדים ולחוויה שלהם, ביקשתי עד כדי התחננתי שלא ייתנו לילדים הללו ללכת לאיבוד ושיחדלו מהתרכזות בצרכים שלהם ויחשבו על צורכי הילדים. הפנתי אותם לאשת טיפול מתאימה, לטיפול הן בהרטבות הלילה והן בחרדה של רלי הפגינה בכסיסת הציפורניים. תוך פגישה כבר דווח לי על השתפרות ניכרת במצב הילדים!.
מור שאלה אותי במהלך אחת הפגישות איך לספר לילדים על גירושים.
תשובתי נחלקת לשתי רמות.
האחת כאשר מדובר בילדים קטנים באמת תלוי ברמה הרגשית והמנטאלית של הילד. חשוב להבהיר לילד שזה לא באשמתו ואמא ואבא תתמיד יישארו איתו וכי הם אוהבים אותו וזה לא ישתנה. חשוב להעביר לילד כמה שיותר ביטחון וודאות באשר אליו, למצבו ולחייב. כנאמר חשוב כי גורם האשמה ינוטרל בלא האשמה לא של אחד ההורים וכמובן לא של הילד!.
הרמה השנייה הינה ילדים יותר גדולים ובני נוער- כמובן שגם פה חשוב להטעים לרמה הרגשית והמנטלית של הילד/נער, גם פה חשוב להבהיר לו שזה לא באשמתו וכי האהבה אליו לא תשתנה. עם בני נוער בניגוד לילדים קטנים יכול להיות מצב של התפרצות זעם ו/או הסתגרות, במקרה שדבר כזה נמשך אני ממליצה להיוועץ עם גורם טיפולי.
חשוב כמובן, לא להתעלם ולספר לילדים כי אתם הולכים להתגרש ואו מתחילים הליך שכזה, גם אם אתם חושבים להסתיר לטובתם, פשוט אל תעשו את זה. שקרים והסתרה הם אף פעם לא מתכון טוב ואפילו מתכון הרי אסון לבאות. גם אם קשה לכם תתמודדו ותספרו להם. שינויים בחיי הילדים יהיו ועל כן מחובתכם לתת להם לעבד את המידע ולהכין אותם לבאות.
האם לספר לילדים ביחד או לחוד והאם על אחד ההורים לספר או שניהם?
רצוי עד מאוד כי ההורים יחד יספרו לילדים וכי לילדים תספרו יחד ולא לכל ילד בנפרד על מנת לא ליצור הפרדה.
האם מספיקה הודעה אחת והילדים יפנימו?
לא בטוח. מדובר במסר מתמשך ומטרתו לתת לילדים את הזמן לעבד את המידע ולהפנים את החיים המשתנים.
בשורה התחתונה חשוב מאוד להבהיר לילדים כי הם אינם אשמים וכי ההורים ישארו מאוחדים באהבה שהם חשים כלפיהם! חשוב להדגיש לילדים כי אין לו ולו בדל אשמה בהתפרקות מערכת היחסים והתא המשפחתי.
* עו"ד אלינור ברגר עוסקת בדיני משפחה
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין