חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: בפסק הדין נדונה קובלנה פרטית שהוגשה כנגד חברת החשמל בטענה לגרימת רעש חזק ובלתי סביר בתחנת כוח בסמוך למקומות מגורים. בית משפט השלום זיכה את חברת החשמל בטענה כי לא הוכחה האשמה אף לכאורה, אולם בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הקובלים והחזיר את הדיון לבירור נוסף. בית המשפט העליון דן בשאלה האם הוכחת רעש בלתי סביר מותנית במדידה לפי התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) או שניתן להישען על ראיות אחרות. נקבע כי התקנות מהוות כלי עזר ראייתי שמקל על נטל ההוכחה ומקים חזקה לצד הקובל בעת הוכחת מדידה תקינה, אך הן אינן בלעדיות ואין להגביל את דרכי ההוכחה רק להן. הוכחת רעש בלתי סביר יכולה להיעשות אף על פי שלא הוצגו מדידות תקניות, למשל באמצעות עדויות שכנים ותיאורים של ההפרעה שנגרמה. נקבע כי המבחן לאבחן רעש בלתי סביר הינו מורכב ומשלב היבטים אובייקטיביים (עוצמת הרעש) וסובייקטיביים (הפרעה או הסכנה להפרעה לאדם הסביר). נקבע כי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים וקביעת התקנות בעלי תכלית להקל על ההוכחה ולא למנוע הגנה על נפגעי רעש על פי חוק. בתי המשפט הפועלים בעניין יוכלו להפעיל שיקול דעת בהתאם לנסיבות, כגון ביקור במקום או הוראות מומחים, אך לא נעדרים כלים משפטיים להוכחת העבירה בהיעדר מדידות ממכשירים. בפסיקה אף הודגש חשיבות היכולת להגיש תביעה גם כאשר המדידה התקנית לא בוצעה, כדי לא להשאיר נפגעים חסרי מענה, וזאת תוך שמירה כי הנטל לספק ראיות יישאר בהתאם לעקרונות הראיה הפליליים.

תוצאה: הערעור נדחה, והוחלט להחזיר את התיק לבית משפט השלום להמשך דיון מעמיק בראיות ההוכחה, תוך שמירת האפשרות לניהול הוכחות גם מחוץ לכללי המדידה בתקנות. בנוסף, חברת החשמל חויבה לשלם הוצאות למשיבים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, רשות שמורות הטבע, הוציאה צו בבית משפט שלום שאסר על המשיב, קיבוץ בית-אורן, לסלול כביש גישה העובר דרך מצוק בתוך שמורת טבע. בהמשך, בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעור המשיב, דחה את תביעת המערערת וקבע כי אין צורך בהיתר נוסף מעבר להיתר שניתן לפי חוק התכנון והבניה. בבית המשפט העליון עלתה השאלה המרכזית האם יש צורך בהיתר נוסף מהרשות לשמורות הטבע בהתאם לתקנות שמורות הטבע או שמספיק ההיתר שניתן במסגרת חוק התכנון והבניה. חוק התכנון והבניה כולל הוראות ייעודיות לשמירת ערכי נוף וטבע, כאשר מתן ההיתר לרשות שמורות הטבע אינו למטרת מתן אינפורמציה בלבד, אלא כדי לאפשר לה להתנגד להיתרים במסגרת סמכויות התכנון. עם זאת, החוק קובע כי כאשר ניתנו היתרים במסגרת התכנון יש לראות בהיתר זה ככיסוי הבלעדי, והסמכות לתת היתרים נוספים מאזנת את הצורך במניעת כפילות רגולטורית. התקנה 18 לתקנות שמורות הטבע מייחסת להיתר מיוחד ביצוע פעולות שמורות בנפרד אך תחולתו מוגבלת למקרים בהם חוק התכנון אינו חל, ולכן לא חלה במקרה זה בו התקבל היתר בהתאם לחוק התכנון. בית המשפט דוחה את טענת המערערת כי יש צורך בהיתר נוסף ומורה כי המערערת תשלם למשיב שכר טרחה.

תוצאה: הערעור של רשות שמורות הטבע נדחה, ולא נדרש היתר נוסף מעבר להיתר שקיבל המשיב לפי חוק התכנון והבניה לסלילת הכביש בשמורת הטבע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, מהנדסת תאורה העובדת במכון התקנים, העבירה הרצאה בסימפוזיון ופורסם מאמר בכתב העת של המכון על בסיסה. המשיבים השתמשו בקטע מהמאמר בפרסום שיווקי, והממערערת טענה להפרת זכויות יוצרים וטענה כי לא ניתנה הסכמתה לשימוש זה. בית המשפט לתביעות קטנות דחה את תביעתה, וכך גם בית המשפט המחוזי. בסיכום הדיון, נקבע כי על כריכת כתב העת היה די לציון המקור כדי להתיר העתקה בתנאי ציון המקור, וכי המערערת, שידעה על הפרסום ואף לא נקטה צעדים נגד השימוש במשך כשנתיים, נתנה את הסכמתה לשימוש ביצירתה דרך התנהגותה. כמו כן עלתה סוגיית הקשר בין זכויות יוצרים בהרצאה לבין זכות היוצרים במאמר וחשיבותה של הקשר לעבודה במסגרת המכון, כאשר ככל שההרצאה ניתנה תוך כדי עבודתה זכויות היוצרים שייכות למכון ולא למערערת, מה שמחליש את טענותיה. ישנה אף חקירה של טבע ההרצאה בכתב או בעל-פה והאם ניתן להכיר בזכויות יוצרים בהרצאה בעל-פה. כל אלה נגזר מהם כי לא הוכח שהמערערת מחזיקה בזכויות באופן שיכול לתמוך בתביעתה, וספקות שונים מחזקים את דחיית הערעור.

תוצאה: הערעור נדחה, והמערערת חייבת בתשלום הוצאות של מיליון שקלים למשיבים, כולל מדד, עד לסילוק מלא.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בערעור על פסק דין בתביעה בנזיקין שהוגשה כנגד רופא ומוסד רפואי בגין רשלנות רפואית שגרמה לנזקים חמורים למערער, שכללו שיתוק חלקי בשתי רגליו וקושי בתנועה. המערער טען כי הרופא המטפל לא בדק אותו כראוי ולא הפנה אותו לטיפול מתואם ולאבחון מתאים למרות מצבו המדרדר, וזאת הובילה לאיחור בטיפול הכירורגי שהוכח לאחר מכן כנדרש. הרופא טען כי ביצע בדיקות וטיפולים שמרניים בהתאם לממצאים שהיו ברשותו, וכי לא נצפו סימנים שדרשו ניתוח דחוף מוקדם יותר. השופט בדרגה ראשונה האמין לגרסת הרופא ודחה את התביעה, אך בית הדין לערעורים קבע כי העדר רישומים רפואיים ושליטה לא מספקת במצב המערער, לצד התעלמות מסימני אזהרה חמורים, מצביעים על רשלנות בטיפול. נקבע כי הרופא לא פעל בהתאם לחובת הזהירות והזהירות הסבירה שהייתה נדרשת ממנו באותה סיטואציה, וכי התפתחות המחלה וההחמרה היו ניתנות לזיהוי ולטיפול מוקדם יותר. לפיכך, נקבע כי המשיבים אחראים לנזקים שנגרמו ולפצות את המערער, תוך החזרת הדיון לדרגה הראשונה לקביעת שיעור הפיצוי.

תוצאה: הערעור התקבל. נקבעה רשלנות רפואית של המשיבים והוחזרה התביעה לדרגה הראשונה לקביעת גובה הנזק ופיצוי המערער. המשיבים יחויבו בהוצאות משפט ובשכר טרחה בסך של 2,000,000 שקלים.

לצפייה

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה בקשה לערעור בנוגע להסכם ממון בין בני זוג שאושר על פי חוק יחסי ממון. בית הדין עסק בשאלה האם ניתן לערער על ההסכם לאחר אישורו וכן בהיקף סמכות הדיון בערעור זה. נקבע כי תפקיד מבקש האישור הוא בעיקר פורמלי, והסמכות לאישור ההסכם ניתנת לשופט, דיין או עורך נישואין. עם זאת, טענות לפגמים בהליך האישור ניתן להעלות אך ורק בערכאה גבוהה יותר באותה מערכת שיפוטית, וערעור כזה לא הוגש. עוד הובהר כי במקרה שהנתבע מבקש להכריז שההסכם בטל, הוא רשאי לפנות לכל ערכאה שיפוטית בעלת סמכות לליבון עילות הבטלות, תוך התחשבות אם מדובר בתחום המעמד האישי או מטענות אחרות החורגות ממנו. בהתייחס למקרה זה, טענות המשיב חורגות מתחום המעמד האישי ולכן אין הצדקה שהמקרה יטופל בבית הדין הרבני, ואין הסכמה בין הצדדים לכך. לפיכך, סמכות השיפוט בנושא נותרת בידי בית המשפט המחוזי. בסיכומו של דבר, לא התקבלה הטענה לביטול ההסכם ונקבע כי הערעור נדחה. בנוסף, הוטלו על המערערים הוצאות בסך 800,000 ש"ח בצמוד למדד.

תוצאה: הערעור נדחה; ההסכם הממון נשאר בתוקף; המערערים ישאו בהוצאות בסך 800,000 ש"ח הצמודות למדד.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עסק במחלוקת בין המשיבים, יורשי המבוטחת שנפטרה באוסטרליה, לבין חברת ביטוח אשר בלטה מתשלום פיצויים בגין מחלת הסרטן שמה ממנה נפטרה המבוטחת. לפני הנסיעה לחו"ל, נעשו בדיקות, אך תוצאותיהן הגיעו לאחר שהמבוטחת יצאה מן הארץ ולא הייתה ידועה לה או לרופאיה המחלה האמיתית. המחלוקת התמקדה בשאלה האם פוליסת הביטוח מכסה את המחלה שחלה בה לראשונה בחו"ל, או שמא המחלה כבר התקיימה בגופה לפני תחילת הביטוח והנסיעה, מה שפטור את המבטחת מחבות על פי סעיף החריגים הכלליים בפוליסה. השופט לויט קבע כי יש לפרש את הפוליסה לפי ידיעת הצדדים במועד כריתתה, ובנסיבות שבהן לא היה ידוע למבוטחת או לרופאיה קיום המחלה הקטלנית, הפוליסה מחייבת את חברת הביטוח בתשלום הפיצויים. הוא הדגיש את חשיבות התום לב בהתקשרות ובקיום החוזה ומיעט לתת משקל למצב האובייקטיבי שגלה לאחר המקרה. לעומתו, השופט אילן סבר כי המבחן צריך להיות אובייקטיבי, והיות שהמחלה התקיימה בגופה של המבוטחת טרם תחילת הביטוח, יש לדחות את התביעה ולהקל על חברת הביטוח. השופט אדר הצטרף לדעתו של השופט לויט וקבע שיש לפרש את חוזה הביטוח כך שכוונת הצדדים במועד ההתקשרות מחייבת את התשלום במקרה הנדון. לפיכך, נמצא בפסק דין זה ניסיון לאיזון בין האינטרסים המוצגים בפרשנות חוזה ביטוח, תוך התחשבות בנסיבות ובחובת הדיווח והגילוי בין הצדדים.

תוצאה: הערעור נגד ההחלטה בקשר לאחריות חברת הביטוח נדחה, והמערערת (חברת הביטוח) נדרשה לפצות את המשיבים על ההוצאות שנגרמו בשל מותה של המבוטחת בחו"ל, בהתבסס על פרשנות הפוליסה כאמור בידי השופט לויט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העותרת והמשיב נישאו בנישואין אזרחיים בהודו, כאשר המשיב היה נוכרי והעותרת יהודייה. לאחריהם עלו לישראל וקיבלו אזרחות ישראלית. בהמשך, בשנת 1977, המשיב התגייר אך לא נערכו נישואין מחדש. חיי הזוג התקלקלו, והמשיב הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, בעוד העותרת טענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בתיק. בית הדין הרבני האזורי פסק כי בית הדין מוסמך לדון והורה על מתן גט, פסק דין שהועבר לערעור לבית הדין הרבני הגדול, איזה נדחה בערעורו. העותרת פנתה לבית המשפט העליון בטענה כי גיורו של המשיב אינו תקף משפטית לפי פקודת ההמרה, וכי בהתאם בית הדין הרבני אינו מוסמך, וטענה נוספת שהנישואין שהתקיימו בחו"ל כאזרחיים אינם מוכרים על ידי בית הדין הרבני. לעומתה נטען כי הסמכות קיימת וכי המרה החלה מבחינה דתית וניתן להכיר בה גם מחוץ למסגרת פקודת ההמרה, ושמתוקף זה בית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני גירושין בין בני הזוג. בבית המשפט העליון קבעו כי פקודת ההמרה אינה חלה במקרה זה מאחר ואין בית דין הינדי מוכר בישראל, ולכן יש לראות את ההמרה כדתית מוכרת, והמשיב נתפס כיהודי לצורך סמכות שיפוטית של בתי הדין הרבניים. כמו כן נקבע כי סמכות בית הדין הרבני לדון בגירושין קיימת גם כאשר נישואין התקיימו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים, וכי השאלה אם לצוות גט על יסוד נישואין שאינם כדת משה וישראל היא נפרדת ואינה משמשת פסילה סמכותית. לאור כל אלו, נדחתה העתירה וקבעה את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין.

תוצאה: בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת גירושין בין בני הזוג, למרות הנישואין האזרחיים בחו"ל והגיור שמחוץ למסגרת פקודת ההמרה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער והמשיבה נישאו בנישואין אזרחיים בהודו, כשהמערער היה נוכרי והמשיבה יהודייה. כתוצאה מהתגיירות המערער ועלייתם לישראל, עלה ויכוח משפטי סביב חובת המזונות לאחר פירוק יחסיהם. בית הדין הרבני פסק כי המערער, כמי שנשאר נוכרי מבחינת פקודת ההמרה, אינו מחויב לתת גט, אך הוראתו ניתנה ללא סמכות מתאימה, ולא התייחס לכשרות הנישואין לפי הדין האישי של הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע שהמערער נחשב לנוכרי וכי חובת המזונות מוגדרת על-פי חוק המזונות, מאחר שאין דין אישי מוכר לנתבע. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי כדת יהודית הוא חייב במזונותיה רק אם משמש את דין זה, ולא חוק המזונות האזרחי. בית המשפט העליון דחה את הקביעה שהמערער איננו יהודי והחליט כי הדין האישי שלו הוא המשפט העברי, והסמכות לקבוע את חובת המזונות היא לבית המשפט המחוזי לפי דין זה. נקבע כי תוקף הנישואין נקבע על-פי דיני המדינה בה נערכו, אולם חובת המזונות נקבעת על-פי הדין האישי, במקרה זה המשפט העברי. בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין הקודם והחזיר את התיק לערכאה הראשונה לעיון מחודש, עם דגש על בחינת הזכאות למזונות על-פי הדין העברי, ובהתייחס למצב היחסים וההסדר הרבני הקיים (נטילת הגט). כמו כן, נקבע כי עד הכרעה סופית ישולם מזונות זמניים. פסק הדין מדגיש כי חובת המזונות היא פונקציה של דין אישי ושהגישור בין הדין האזרחי לדתי מחייב התייחסות מעמיקה בכל מקרה לגופו.

תוצאה: הערעור התקבל, פסק הדין של הערכאה הראשונה בוטל, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להכרעה מחודשת על פי הדין העברי, והמזונות ישולמו זמנית עד להכרעה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת מפיקה מופעי בידור לילדים בשם "מדינת הילדים" שהתקיימו בין השנים 1978 ל-1982. היא ביטחה את עצמה בפוליסה למופע בשנת 1980 דרך חברת ביטוח "המגן", שהכילה כיסוי למספר סיכונים, ביניהם ביטול מופע, הפסקה במהלך המופע ומיעוט מבקרים (Contingency Insurance). המשיבה טענה שבשנת 1980 נגרמו לה הפסדים כבדים עקב מיעוט מבקרים שנבע מאירועים חיצוניים שאינם בבקרה שלה, כגון מזג אויר קשה ופיגוע חבלני, ולכן ביקשה פיצוי מלא לפי סעיפי הפוליסה. המערערות טענו כי לא התרחש אירוע מחוץ לשליטת המשיבה שגרם למיעוט מבקרים, וכי ירידה במספר המבקרים הייתה זניחה יחסית למופעים קודמים או נובעת מניהול כושל של המופע. הדרגה הראשונה לאחר ביטול תביעה נגד סוכנת הביטוח (פלתורס), קבעה שהתובעת זכאית לפיצוי מלא על הפסדיה במונחים דולרים, באיחור בהמרה לשקלים, וכי חייבות לשאת בחיוב הן חברת הביטוח והן הסוכנת. הערעור של חברת הביטוח התקבל, ופסק הדין בעניין החיוב בוטל וחזר לדיון משלים עם קביעת עובדות נוספות, בעיקר לגבי קיום קשר סיבתי אמיתי בין האירועים החיצוניים למיעוט המבקרים וההפסד. ערעור הסוכנת התקבל ובוטל חיובה כסכום ההפרמיה, שחייבת המשיבה להחזיר לה. נדרש כי חישוב סכום הפיצוי יתבצע על בסיס שער הדולר ביום בו הושלם המופע והתגבש ההפסד, ולא ביום מאוחר.

תוצאה: ערעור חברת הביטוח התקבל, פסק הדין בעניין החיוב בוטל והעניין הוחזר לדרגה הראשונה להשלמת עובדות ובחינת קשר סיבתי. ערעור הסוכנת התקבל, חיובה בוטל, והמשיבה חייבה להחזיר לה תשלום פרמיות. נקבע שיש לבצע חישוב פיצוי לפי שער הדולר ביום סיום המופע.

לצפייה לרכישה הזדהה