פס"ד בתביעת אישה נגד אחותם בקשר לדירת אימם

הצדדים אחים ועניינה של תביעה זו הינו פירוק השיתוף בדירת המגורים של אמם של הצדדים, אופן חלוקת הזכויות בה, תשלום דמי שימוש ראויים ביחס לדירה והמיטלטלין בה.

1. רקע ועובדות שאינן במחלוקת

    

   1. הצדדים, ארבעה אחים אשר אמם התאלמנה מאביהם ביום 17/12/1987 ונפטרה ביום 25/05/2023.

       

   2. האם המנוחה הותירה צוואה מיום 30/08/2018.

       

   3. בצוואתה, ציינה האם המנוחה כי רכושה כולל: דירה ברחוב ש באשדוד (להלן: "הדירה ברחוב ש"); מיטלטלין בדירתה; מספר מונית וחשבון בנק בבנק דיסקונט.

       

   4. עוד קבעה בצוואתה, כי כלל רכושה יחולק באופן שווה בין ארבעת ילדיה.

   5. בהיעדר התנגדות מי מהיורשים, תוקפה הצוואה ביום 12/10/2023 על ידי הרשם לענייני ירושה.

       

   6. לאחר שניתן צו קיום צוואה, התובעת הגישה בקשה לרישום הדירה בהתאם להוראותיה לרשם המקרקעין ביום 26/10/2023 והדירה נרשמה על שם כלל הצדדים כאשר בבעלות כל אחד מהצדדים רבע מהזכויות בה.

       

   7. באי כח הצדדים מונו ככונסי נכסים בתיק שמספרו 34292-02-24 במסגרתו הוגשו בין היתר הסכמות הצדדים ביחס למכר הזכות הציבורית והסכמות אלו אושרו על ידי בית משפט.

       

   8. במסגרת ההסכמות הוסכם כי הנתבעים ירכשו חלקה של התובעת בדירה. עוד הוסכם כי הנתבעים יפקידו לחשבון הכונסים סך של 979,183 ₪ , הכולל בין היתר סך של 543,324 ₪ המהווה 30% משווי הדירה ברחוב ש', השנוי במחלוקת של בין הצדדים; סך של 311,939 ₪, עבור חלקה של התובעת בדירה וסכומים נוספים בגין תשלום שכר טרחת הכונסים, תשלום חובות וסך נוסף של 15,000 ₪ נוכח טענות התובעת ביחס לזכאותה לדמי שימוש במושכר ובזכות הציבורית במונית.

       

      הסכמות אלו קיבלו תוקף של החלטה וחלקה של התובעת בדירה ברחוב ש' כאמור, נמכר לנתבעים.

       

2. טענות התובעת

    

   1. התובעת הגישה תחילה תביעה לפירוק השיתוף בדירה ברחוב ש' במסגרתה טענה כי זכאית לכספים נוספים מעבר לחלקה בירושה בטענה, כי השקיעה כספים רבים ברכישת הדירה, מימנה לאמה שכר טרחת עו"ד בעת מכירת דירה קודמת ואף השביחה הדירה. לטענתה עשתה זאת על מנת לסייע לאמה המנוחה והיה ברור לכל כי המיטלטלין בבית וכספים ששולמו שייכים לתובעת.

       

   2. בכתב תביעה מתוקן, טענה התובעת כי זכויותיה בדירה עומדות על 30% ואילו היתרה בסך של 70% שייכת לכלל היורשים, כך שיש להעמיד חלקה בזכויות בדירה ברחוב ש' על סך של 47.5% ואילו חלקו של כל אחד מהנתבעים אמור לעמוד על סך של 17.5% מהזכויות בה.

       

   3. ביחס ליתר הזכויות בעיזבון, טענה התובעת כי יש לחלקו בחלקים שווים. כאמור לעיל, הזכות הציבורית במונית נמכרה ושוויה חולק.

       

   4. ביחס לדירה ברחוב ש', טענה התובעת כי בטרם נרכשה הדירה, היתה בבעלות האם דירה ברחוב ק' באשדוד (להלן: "הדירה ברחוב ק'"). התובעת היא זו שמימנה את מלוא תשלומי רכישת הדירה ברחוב ש' בסך של 103,000 דולר בהתאם לחוזה רכישתה מיום 08/04/1992, שכן בעת רכישת הדירה ברחוב ש', טרם נמכרה הדירה ברחוב ק'.

       

   5. עם מכירת דירתה ברחוב ק', השיבה האם לתובעת סך של 73,000 דולר כאשר היה מוסכם על האם והנתבעים כי התובעת תזכה לקבל יתרת התמורה בסך של 30,800 דולר בעת מכירת הדירה ברחוב ש'.

       

   6. עוד הוסיפה התובעת כי היתה אמורה להירשם כבעלי הדירה ברחוב ש' יחד עם האם המנוחה, אלא שמאחר והדירה ברחוב ש' נרכשה טרם מכירת הדירה ברחוב ק', לא ניתן היה להעריך חלקה של התובעת בדירה ברחוב ש' ולכן זו נרשמה כולה על שם האם המנוחה.

       

   7. לאחר מכירת הדירה ברחוב ק', הובטח לה על ידי האם המנוחה כי תזכה לקבל יתרת הכספים בעת מכירת הדירה ברחוב ש' והדבר היה ידוע לכל, גם לנתבעים ובידיה אף הקלטות המעידות על כך.

       

   8. התובעת אף התגוררה עם אמה בדירה ברחוב ש' ואף נשאה בתשלומים שוטפים לתחזוקתה.

       

   9. בסיכומיה הוסיפה וטענה כי אין מחלוקת כי מימנה את רכישת הדירה ברחוב ש' ואף הכספים ניתנו לאם כהלוואה לצורך רכישתה וקיימת הסכמה כי יש להשיב הכספים כפי ערכם לתובעת. לטענתה לא קיבלה מלוא הסכום חזרה ואילו לטענת הנתבעים היא קיבלה גם סך של 25,000 דולר בנוסף לסך של 73,000 דולר אותם אין מחלוקת שקיבלה ומדובר בטענת הודאה והדחה ההופכת את נטל הראייה ועל הנתבעים להוכיח כי קיבלה מלוא התשלום מהאם המנוחה.

       

   10. התובעת זכאית לדמי שימוש בדירה ברחוב ש' בהתאם לחלקה בזכויות בדירה ממועד פטירת האם ועד מכירתה; זכאית לחלקה במיטלטלין של האם, שכירת הזכות הציבורית והדירה ברחוב ש' לאחר פטירת האם ובחלקה בחשבון הבנק של האם המנוחה.

        

3. טענות הנתבעים

    

   1. דין התביעה ביחס לחלוקת הזכויות בזכות הציבורית ובכספי שבחשבון האם המנוחה להימחק שכן הצדדים פעלו לחלוקת הכספים ומכירת הזכות הציבורית במסגרת הליך 34292-02-24 שם מונו באי כח הצדדים ככונסי נכסים והסעדים הללו התייתרו בתובענה זו.

       

   2. התובעת מבקשת לסחוט מהם כספים שלא כדין תוך התכחשות לצו קיום הצוואה.

       

   3. קיים פסק דין חלוט מיום 28/04/1998 הקובע ממצאים עובדתיים והסותר טענות התובעת בכתב התביעה וקובע כי האם המנוחה שילמה לתובעת סך של 25,000 דולר בנוסף ל- 73,000 דולר.

       

   4. התובעת לא פעלה לרישום זכויותיה במשך למעלה מ- 30 שנה מה שמצביע על כך שידעה כי הזכויות בדירה ברחוב ש' שייכות לאם המנוחה בלבד והתביעה ביחס לחלקה בדירה זו התיישנה.

       

   5. התובעת לא הגישה התנגדות לרשם לענייני ירושה ואף פעלה לרשום הדירה ברחוב ש' על שם כלל היורשים בחלקים שווים מבלי שטענה כל טענה ביחס לחלקה בדירה.

       

   6. התובעת משכה מאות אלפי שקלים מחשבון המנוחה לחשבון העו"ש שלה טרם פטירתה ולאחר שגילו זאת, השיבה כספים באופן חלקי.

       

   7. הזכויות ביחס למיטלטלין התיישנו ביחס לקבלות שצורפו, אשר חלקן מתייחסות לרכישות שבוצעו לפני למעלה מארבעים שנה. עם זאת, למעט מכונת הכביסה וטלוויזיה אותם רכשו ומכונת תפירה שהינה מזכרת, אין להם עניין נוסף ביתר המיטלטלין והתובעת רשאית לקחתם.

       

   8. התובעת הסתירה מבית המשפט קיומו של פסק דין חלוט בה"פ (ב"ש) 1040/95 מיום 28/04/1998 בו נקבעו ממצאים עובדתיים ביחס לדירה ברחוב ש'. האם המנוחה חתמה על הסכם לרכישת הדירה ברחוב ש' ולאחר מכן, העבירה התובעת סך של 8,000 ₪ מכספי המנוחה למוכר. המנוחה לא עמדה ביתר תנאי התשלום. הסתבר כי התובעת השקיעה כספי דירת האם בבנק מרכנתיל דיסקונט ואף הוסיפה להם כספי הלוואה שנטלה בסך של 190,000 ₪. לאחר שהפסידה כספים, בחרה שלא למכור ניירות הערך שבידה בהפסד ובכך מנעה מאמה להשלים רכישת הדירה.

       

   9. בסופו של יום העבירה לאמה זכויות בדירה בה החזיקה ובהסכם שנערך בינה לבין המנוחה נכתב כי המנוחה מסרה לה סך של 25,000 דולר בנוסף לסך של 73,000 דולר בתמורה להעברת זכויות בדירה נשוא המחלוקת (הדירה ברחוב ש').

       

   10. התובעת משכה כספים רבים מחשבון האם המנוחה. כך משכה סך של 499,000 ₪ ביום 02/09/2008 ועוד. המנוחה עצמה העידה בפני בית משפט ביום 26/03/2019 בתמ"ש 73388-10-18 כי התובעת לקחה לה סך של 200,000 ₪ וביקשה שתחזיר לה מסמכים. עוד הוסכם במסגרת אותו הליך וניתן תוקף של פסק דין להסכמה לפיה ככל שקיים מסמך עליו הוחתמה אם, הוא יבוטל.

        

   11. לא רק שלתובעת לא היו זכויות בדירת האם המנוחה ברחוב ש', אלא היא משכה כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים ונותרה חייבת כספים רבים למנוחה.

   12. בסיכומיהם הוסיפו וטענו הנתבעים כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לקבלה וההקלטות שצורפו מהוות ניסיון להטעיית בית משפט.

        

   13. התובעת הוכרזה כפושטת רגל ולכן הבריחה דירה אחרת נוספת, היא הדירה ברחוב א' (להלן: "הדירה ברחוב א') אותה רשמה באופן פיקטיבי על שם האם המנוחה. פעלה בחשבון האם המנוחה כבשלה. החתימה המנוחה על מסמכים כרצונה, פעלה מאחורי גבה ואף נותרה חייבת לה כספים רבים.

        

4. דיון והכרעה

    

   עיקרה של המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לחלקה של התובעת בדירה ברחוב ש' ואדרש לה להלן. אין מחלוקת כי דירת האם ברחוב ש' נרכשה בעלות של 103,000 דולר וכך גם אין מחלוקת בין הצדדים כי כספי תמורת המכר שולמו באמצעות כספים שהועברו למוכר הדירה על ידי התובעת וכי האם המנוחה השיבה לתובעת תמורה בסך של 73,000 דולר ועיקרה של המחלוקת הינה האם הועבר לתובעת סך נוסף של 25,000 דולר.

    

   הצדדים חלוקים ביחס למועדי תשלום וביחס למועדי רכישת הדירה ברחוב ש' ואדרש תחילה למועדי רכישתה.

    

   1. התובעת טענה כי זכרון הדברים ביחס לדירה ברחוב ש' נחתם ביום 04/12/1991; רכישתה בוצעה ביום 08/04/1992; סיום התשלומים היה ביום 22/01/1993 ומכירת דירת האם ברחוב ק' היתה ביום 13/12/1992. פסק הדין בבית משפט מחוזי ניתן ביום 28/04/1998. הדירה ברחוב א' הועברה מהאמא לצד ג' ב- 10/05/1998; היא הועברה מצד ג לבתה של התובעת ללא תמורה ביום 26/02/2012 ואין לקבל את טענת הנתבע 2 לפיה בסכומים, שהתקבלו לכאורה מאת האם, עשתה התובעת את עסקת רכש הדירה ברחוב ש', שכן הוכח כי העיסקה נעשתה קודם לכן.

       

   2. מנגד, טענו הנתבעים כי התביעה התיישנה. עוד טענו כי התובעת הסתירה מבית המשפט קיומו של פסק דין חלוט לפיו האם המנוחה מכרה דירתה ברחוב ק' ביום 13/12/1992 מתוך כוונה לרכוש דירה אחרת. התובעת העבירה מכספי האם סך של 8,000 ₪ על חשבון המכירה. המנוחה לא עמדה במועדי התשלום. התברר כי התובעת השקיעה את כספי דירת המנוחה ברחוב ק' ואף הוסיפה עליהם סך של 190,000 ₪ שנטלה מבנק מרכנתיל ללא ערבויות ורכשה בהם מניות שלא הפיקו לה רווח ולכן החליטה שלא למכור המניות במחירי הפסד. בכך מנעה מהאם המנוחה להשלים רכישת הדירה. אז התחילו בני משפחה אחרים לדרוש מהתובעת להשיב לאם את כספיה. בסופו של יום העבירה התובעת לאמה את הזכויות לדירה ברחוב א' וביום 02/10/1994 נחתם הסכם בין התובעת לאמה המנוחה לפיו מסרה לתובעת סך של 25,000 דולר בנוסף לסך של 73,000 דולר בהעברה ללא תמורה. הזכויות בדירה ברחוב א' הועברו מאוחר יותר על ידי האם המנוחה לצד ג והוא העבירן לבתה של התובעת ללא תמורה.

       

      משכך, ברי כי התובעת הימרה עם כספי האם המנוחה, מנעה ממנה אפשרות לעמוד בהסכם רכישת הדירה וכשבני המשפחה דרשו ממנה להשיב למנוחה הכספים, העבירה לה את זכויותיה בדירה ברחוב א', בתמורה לקבלת 25,000 דולר בנוסף ל- 73,000 דולר ואף דאגה למכור את הדירה לצד ג', כאשר הוא העביר את הדירה ברחוב א' בסופו של יום לבתה של התובעת.

       

5. ציר הזמנים

    

   עיון בנספחים שצורפו לעיוני מלמד כי הדירה ברחוב ש' נרכשה ביום 08/04/1992 על ידי האם המנוחה. בהתאם לנספח ג' להסכם, היא נרכשה בעלות של 103,000 דולר.

    

   1. בנוסף, דירת האם המנוחה ברחוב ק', כעולה מאישור מס שבח, נמכרה ביום 13/12/1992 בסך של 196,297 ₪. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בסך של 73,000 דולר.

       

   2. עוד התברר כי דירה אחרת אשר נרשמה על שם התובעת ביום 22/04/1994 בכתובת ברחוב א', הועברה על שם האם המנוחה ביום 02/11/1994 במכר ללא תמורה. דירה זו דווחה כנמכרה ביום 10/08/1998 לצד ג' אחר שלא זומן להעיד והועברה במכר ללא תמורה לבתה של התובעת ביום 16/08/2012. מעיון במסמכי מס שבח עולה כי דירה זו הועברה ביום 18/10/1994 על שם האם המנוחה ודווחה כנמכרה בשווי של 345,415 ₪; הדירה ברחוב א' דווחה כנמכרה לצד ג ביום 10/05/1998 על ידי האם המנוחה בסך של 478,000 ₪.

       

   3. כך גם הוצג בפניי כאמור, פסק דין בתיק הפ (בש) 1040/95 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתביעה שהוגשה כנגד התובעת והאם המנוחה על ידי בנק מרכנתיל דיסקונט מיום 28/04/1998.

       

6. מפסק הדין 1044/95 עלו העובדות הבאות:

   1. האם המנוחה מכרה דירתה מתוך כוונה לרכוש דירה אחרת ואת כספי התמורה הפקידה בידי התובעת. האם המנוחה שילמה סך של 8,000 ₪ על חשבון הדירה ולא עמדה ביתר התשלומים לרכישתה ובוטלה עיסקת הרכישה. אז התברר שהתובעת הפקידה את כספי מכר הדירה הקודמת בבנק מרכנתיל ואף נטלה הלוואה בסך של 190,000 ₪ ובכספים הללו רכשה מניות שלא הפיקו לה רווחה. התובעת החליטה שלא למכור את המניות שנותרו בידה ולמעשה מנעה מאמה להשלים את עיסקת הרכישה וזו כאמור בוטלה.

       

      6.2בעקבות לחצים שהפעילו עליה יתר בני המשפחה (ככל הנראה הנתבעים) העבירה התובעת זכויות שהיו לה בדירה שבבעלותה ובהסכם שנחתם בינה לבין האם ביום 02/10/1994 נרשם כי:

      "תמורת הזכויות שהועברו אל המשיבה 2 (האם המנוחה- הערה שלי, ע.ג) היא מסרה לידי המשיבה 1 (התובעת- הערה שלי, ע.ג) סך של 25,000 דולר, בנוסף לסכום של 73,000 דולר ששולמו...".

      (ראו סעיפים 3-4 לפסק הדין).

       

       

7. מקבלות שהוצגו בפני בית המשפט מתבררות העובדות כדלקמן:

    

   במעמד זיכרון הדברים לרכישת הדירה ביום 04/12/1991 ברחוב ש', שילמה התובעת סך של 4,500 ₪. עוד שילמה סך של 8,500 ₪ ביום 11/12/1991; סך של 6,000 ₪ ביום 26/12/1991; סך של 27,476 ₪ ביום 05/01/1992; סך של 5,500 ₪ ביום 03/02/1992; סך של 5,500 ₪ ביום 12/02/1992; סך של 12,000 ₪ ביום 01/04/1992; 6,000 ₪ ביום 22/04/1992; 79,000 ₪ ביום 01/05/1992; 1,350 ₪ ביום 02/06/1992; 2,340 ₪ ביום 05/07/1992; 4,000 ₪ ביום 12/08/1992; 10,250 ₪ ביום 08/10/1992; 1,386 ₪ ביום 25/10/1992; 72,400 ₪ ביום 30/11/1992; 4,500 ₪ ביום 12/01/1993; 10,096 ₪ ביום 22/01/1993; 3,200 ₪ ביום 07/06/1993.

    

   אומנם הוצגו קבלות נוספות, אך לא ברור מי שילמן. כך או כך, המדובר בסכום בסך של כ- 264,000 ₪ ששולם על ידי התובעת ונראה כי הוכח די הצורך כי תשלומי הדירה ברחוב ש' שולמו על ידה, מה גם שהנתבעים אינם מכחישים זאת.

    

   כל הסכומים הללו הועברו על חשבון המכר, לפני שהאם מכרה את דירתה ברחוב ק', אשר נמכרה כאמור ביום 13/12/1992.

   אם כן, כספי תמורת מכר הדירה ברחוב ש' הועברו על ידי התובעת במלואם.

    

8. התובעת התגוררה עם האם המנוחה בדירה ברחוב ש' ואף מתסקיר העו"ס שהוגש לתיק האפוטרופסות בתיק 62587-10-18 מיום 08/08/2019 עולה כי עד לחודש מאי 2018 ובמשך שנים רבות התגוררו ביחד עם האם המנוחה הגרוש של התובעת וכן בנותיה הבגירות.

    

   משכך, אין לי אלא לקבוע כי הדירה ברחוב ש' נרכשה על ידי התובעת, שכן לא הוכח כי האם המנוחה השקיעה כספים בה בעת רכישתה.

    

9. עם זאת ועל אף האמור, התובעת לא עתרה למתן סעד בתביעתה כי הינה בעלת הדירה ברחוב ש' במלואה, אלא טענה, כי היתה זכאית ל- 30% מהזכויות הכספיות בדירה, כאשר יתרת התמורה אמורה להתחלק בין כלל ארבעת האחים.

    

   לטענתה, האם השיבה לה סך של 73,000 דולר עם מכירת דירתה ברחוב ק' ונותר סך של 30,800 דולר המהווה את חלקה בדירה ברחוב ש'.

10. הנתבעים כאמור, ביקשו להסתמך על פסק הדין בה"פ 1040/95 שם נקבע כי האם העבירה לתובעת 25,000 דולר ועוד סכום של 73,000 דולר ששולמו. התובעת טענה כי המדובר בפסק דין שניתן ביחס לדירה ברחוב א'.

     

11. אין ספק והוכח די הצורך כי הגם שהדירה ברחוב א' אשר נרכשה על שם התובעת ביום 22/04/1994 הועברה על שם האם המנוחה ביום 02/11/1994. דירה זו הועברה מהתובעת לאם ללא תמורה; דווחה כנמכרה לצד ג' ובסופו של יום, הועברה לבתה של התובעת ללא תמורה.

     

12. פסק הדין בה"פ 1040/95 מיום 28/04/1998 עוסק בהעברת הדירה ברחוב א' לבעלות האם המנוחה. בעניין זה התרשמתי כי האם מעולם לא נהגה בה מנהג בעלים, לא הוכח כי דירה זו היתה בחזקתה של האם וכעולה מחקירת התובעת, המדובר בדירה שהתובעת פעלה להבריחה מפני נושיה כעולה מחקירתה בפניי.

     

    התובעת אף העידה כי:

     

    "ש. ..בשנת 1994 העברת על שם המנוחה בצורה פיקטיבית, דירה שהיתה על שמך ברחוב א'...האם דיווחת על הברחת הנכס ברחוב א' בהליך ...את היית בהליך פשט"ר באותו זמן...

    ת. אני העברתי את הבית לאמא שלי, כדי להציל אותו מפני הנושים, מפני הבנק. זה מה שעשיתי..."

     

    (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 1-11).

     

    אם כן, מהעובדות לעיל, עולה כי בניגוד לגרסתה במסגרת הליך ה"פ לעיל, הודתה כעת התובעת, כי הנכס ברחוב א' הוברח לאמה על מנת שנושיה לא יוכלו לתפוס אותו. כך גם על אף שהדירה ברחוב א' נרשמה על שם האם המנוחה, מדובר בנכס שלא היה בחזקתה, מה גם שבסופו של יום, הועברה הדירה ללא תמורה לבתה של התובעת.

     

13. התובעת ביקשה לטעון כי קביעות בית המשפט בה"פ 1040/95 מתייחסות לדירה ברחוב א'. טענה זו יש לקבל באופן חלקי ובהסתייגויות. התרשמתי כי הגם שחלק מהקביעות ביחס לדירה במסגרת פסק הדין לעיל מתייחסות לדירה זו, קביעות אחרות בפסק הדין ביחס להעברת הכספים, רלוונטיות לדירה ברחוב ש' שהיתה בבעלות האם המנוחה.

     

14. סעיף 4 לפסק הדין מלמד כי נחתם הסכם בין התובעת לבין אמה ביום 02/10/1994 כי תמורת זכויות בדירה היא קיבלה סך של 25,000 דולר מהאם ועוד 73,000 דולר באמצעות כספי מכר דירת האם. אין מחלוקת בין הצדדים כי סך של 73,000 דולר הועבר לתובעת עבור רכישת הדירה ברחוב ש' מכספי מכר דירתה ברחוב ק'. משכך ושעה שהעיסקה בדירה ברחוב א' היתה עיסקה פיקטיבית והדירה מעולם לא נחשבה כדירת האם, אלא דירה של התובעת, די בכך בכדי לקבוע כי התובעת קיבלה מאמה סך של 25,000 דולר הפרשים בגין רכישת הדירה ברחוב ש' ולא בגין הדירה ברחוב א'.

     

15. התיישנות התביעה

     

    מעבר לאמור, הרי שמדובר בתביעה שהתיישנה. בהתאם להוראות סעיף 5 חוק המקרקעין, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק המקרקעין), תביעה במקרקעין רשומים מתיישנת לאחר 25 שנים.

     

    הוראות סעיף 6 לחוק המקרקעין קובעות כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. בהתאם לפסיקה, מועד היווצרות העילה הינו היום בו נודע לתובע על עילת התביעה והוא יכול היה להביא עניינו להכרעה שיפוטית (ראו ע"א 9128/11 ד"ר מוניר נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק).

     

    בעניין הנדון התובעת אינה טוענת כי אמה הבטיחה לה חלק בדירה ברחוב ש', אלא טוענת כי הובטח לה כי תקבל את יתרת הכספים אותם השקיעה לצורך מימון הדירה באופן יחסי ברגע שהדירה תימכר. התובעת לא הציגה בפניי כל ראייה לטענה זו. לא הוכח כי אי פעם פנתה לאמה בעל פה להשבת הכספים וכי אכן מדובר בהלוואה.

     

    התובעת אף לא פרטה מועד עריכת ההסכם. כך גם מעיון בפסק הדין מיום 28/04/1998 מסתבר כאמור לעיל, שהתובעת ערכה הסכם בכתב עם אמה מקום בו ביקשה להבטיח זכויות במקרקעין. הסכם זה הוצג בפני בית המשפט במסגרת ה"פ 1040/95 אולם כעת לא הוצג בפניי.

     

    עובדה זו פועלת לרעתה של התובעת שכן בעבר ידעה לערוך הסכמים בכתב עם אמה ואילו כעת לא הוצג לפניי כל הסכם בכתב בין האם המנוחה לבין התובעת ומדובר בטענה בעל פה שנטענה בעלמא וללא כל ראיות ונראה כי לו רצתה התובעת להבטיח כספים שלכאורה ניתנו לאם בהלוואה, היתה טורחת לערוך הסכם בכתב.

     

    בנוסף, גירסת התובעת התפתחה במסגרת ההליך. בכתב תביעתה המקורי שהוגש לתיק ביום 29/10/2023 טענה התובעת כי זכאית לכספים מעבר לסך של 25% מתמורת הדירה ברחוב ש', שכן לטענתה השקיעה כספים ברכישת הדירה כאשר היה ברור לבני המשפחה כי המיטלטלין בדירה ברחוב ש' וכספים ששולמו על ידה ושייכים לה.

     

    טענתה של התובעת לפיה היה הסכם בעל פה בינה לבין האם המונחה לפיו תקבל תמורת הכספים במועד מכירת הדירה עלתה לראשונה אך בכתב התביעה המתוקן ללא כל הסבר מניח הדעת. התרשמתי כי טענה זו עלתה בשלב זה לראשונה בניסיון להתגבר על טענת ההתיישנות ואף מטעם זה לא התרשמתי כי נערך הסכם בעל פה כאמור בין האם המנוחה לבין התובעת.

     

    זאת ועוד, אין מדובר בזכות במקרקעין, שכן התובעת עותרת לקבלת חלקה בזכויות הכספיות בדירה ובהתאם להוראות סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים. ממועד מתן הכספים לכאורה ועד עתה חלפו למעלה מ- 30 שנה. אף אם הייתי מתרשמת כי התובעת נתנה לאמה הלוואה לרכישת הדירה ברחוב ש', הרי שחלפו כאמור למעלה משלושים שנה ועילת תביעה בגין ההלוואה התיישנה זה מכבר.

     

    צוואת האם המנוחה נערכה ביום 30/08/2018 ובה ציוותה האם כי הדירה ברחוב ש' תחולק בין ארבעת ילדיה בחלקים שווים. עיון בצוואת האם מלמד אף הוא כי האם לא הכירה בחובה כלפי התובעת. כך גם לא ניתן ללמוד מהתמלולים שצורפו כי קיימת הודאה בזכות, חרף טענות התובעת ולא התרשמתי כי ניסיונותיה של התובעת לחלץ הודאות מאחיה בדבר זכויותיה בדירת האם ברחוב ש' במסגרתם, יש בהם בכדי לסייע לה.

     

    עוד אוסיף כי התובעת היא זו שמיהרה לפעול על פי צוואת האם לפיה הדירה תחולק בין ארבעת ילדיה בחלקים שווים. ביום 26/10/2023 הגישה התובעת בקשה בהתאם לצוואה ללישכת רישום המקרקעין לרשום הזכויות בדירה ברחוב ש' בהתאם להוראות הצוואה.

     

    בנסיבות אלו, אף אם הייתי מתרשמת כי נותר חוב כלשהו למנוחה לתובעת, בגין הדירה ברחוב ש' הרי שתביעה בגינו מתיישנת. בהיעדר כל ראייה ביחס למועד היווצרות העילה, די בכך לקבוע כי התובעת ויתרה על חובה של המנוחה לכאורה כלפיה, שעה שלא הוכח כי היתה אי פעם הודאה בחוב מצד האם המנוחה; בהיעדר מסמך בכתב להכרה בו חרף קיומו של הסכם כאמור בתקופה הרלוונטית; בהיעדר פרטים רלוונטיים למועד עריכתו ולאור העובדה כי גרסה בדבר קיומו עלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן כגרסה מתפתחת ואין די בטענה בעלמא לעניין זה.

     

    אשר על כן, דין התביעה לקבלת יתרת כספי רכישת הדירה ברחוב ש' על ידי האם המנוחה נידחית אף מטעמי התיישנות.

     

    דין התביעה להידחות אף מועמים של שיהוי. התובעת בעצמה הודתה בחקירתה כי גרה בדירה רוב השנים עם המנוחה, עד שגורשה ממנה על ידי הנתבעים ביוני 2018. מאז ועד אוקטובר 2023 בחרה שלא לנקוט בכל הליך ללא הסבר מניח הדעת. מדובר בשיהוי של כחמש שנים ללא כל הסבר.

     

16. למעלה מן הצורך, אוסיף ואומר כי דין תביעתה זו של התובעת אף להידחות מטעמי השתק שיפוטי ומניעות נוכח קיומו של פסק הדין בתיק 1040/95. המבקשת טוענת טענות חלופיות כיום לעומת טענותיה במסגרת ההליך לעיל, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. כך בתיק לעיל טענה כי קיבלה סך של 25,000 דולר לטובת רכישת הדירה ברחוב א' ואף העידה על כך בבית המשפט במסגרת ההליך. בעקבות זאת נפסק בהליך כי העברת הדירה ברחוב א' לא נעשתה למראית עין והזכויות בה נשארו רשומות על שם האם המנוחה. כיום, טוענת כי הצהרתה זו אינה אמת וכי נעשתה על מנת להציל הדירה מנושים ולמעשה לא קיבלה הסכום.

    בעדותה לפניי העידה התובעת כי:

     

    "ש...את מודה במסמך שצוטט בפסק הדין שקיבלת לפחות 98,000 דולר, את מתכחשת לפסק הדין?

    ת. כן אני מתכחשת, ברור, מי שנתן את העדות זה אני, אמא שלי ואחותי ונאלצתי לא לספר את האמת".

    (עמוד 6 לתמליל, שורות 12-15)

     

    בפסיקה נקבע כי כלל ההשתק השיפוטי קיים מקום בו בעל דין מעלה טענה משפטית או עובדתית בהליך מסויים, הוא מושתק מלהתכחש לה ולטעון טענה הפוכה בהליך אחר וזאת גם כאשר בהליך המאוחר אין מדובר באותם בעלי דין (ראו לעניין זה בע"א 6744/20 מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ' לילא טבר, פורסם ביום 07/07/2022)

     

    אם כן, המדובר כאמור בהשתק שיפוטי, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט ביחס לקבלת 25,000 דולר מן האם. בהליך קודם טענה התובעת כי קיבלה הכספים הללו מהאם ועל כך הסתמך בית המשפט המחוזי בין היתר בעת מתן פסק הדין. כעת טוענת התובעת כי לא אמרה אמת במסגרת ההליך לעיל, לטובת הברחת הדירה ברחוב א' מנושים ואף מטעמים אלו דין התכחשותה של התובעת לקבלת הסכום מאמה עבור דירתה, להידחות וכותוצאה מכך, גם טענותיה לפיה לא קיבלה סך של 25,000 דולר מאמה.

     

17. זאת ועוד, התובעת עותרת לסעד הצהרתי לפיו זכאית ל-30% מהזכויות הכספיות בדירה ומשכך, עותרת לקבלת 30% מתמורת הדירה, אלא שגם אם הייתי מקבלת טענתה וקובעת כי נותר חוב כספי, ברי כי היה על התובעת לקבל שווי הכסף כיום ולא 30% משווי ערך הדירה, שכן גם על פי ההסכם לכאורה, נותרה האם חייבת לה סך של כ- 30,000 דולר.

     

18. יוער כי אומנם התובעת טענה כי לא הוכחה העברת כספים מאמה אליה, אלא שהוכח די הצורך כי התובעת עשתה כרצונה בחשבון האם המנוחה. העבירה אליו כספים בעת שהיתה בהליכי פשיטת רגל ואף אין מחלוקת כי משכה ממנו כספים בסך של כ- 500,000 ₪. כך או כך, עולה כי במהלך השנים הופקדו לחשבון האם סכומים בגובה של עשרות אלפי שקלים. בית משפט אינו יכול ואינו נדרש לבחון מה מבין הכספים שייך לאם ומה שייך לתובעת מבין הכספים שהועברו בחשבון האם ובמיוחד לאחר עשרות שנים וראוי שהתובעת תשכיל להבין שקיים מחיר להברחת כספים ונכסים שעה שהתנהלה דרך חשבון אמה בעת שהיתה בהליכי פשט"ר ושעה שמדובר בכספים רבים שעברו דרך חשבון האם המנוחה, לא ניתן לשלול הטענה לפיה הסכום שולם לה על ידי האם.

     

19. בסיכומיה טוענת התובעת לטענת הודאה והדחה שעה שאין מחלוקת כי העבירה כספי מכר הדירה ברחוב ש' לאם המנוחה, אלא שאין לקבל הטענה. המדובר בתביעה הצהרתית לפיה זכאית לקבלת ערך כספי של 30% מדירת האם ברחוב ש' ולא תביעה להשבת כספי הלוואה שלכאורה ניתנה לאם. שעה שהדירה רשומה על שם האם המנוחה, אין מקום לטענה.

     

20. עוד אוסיף כי טענות התובעת נידחו מהטעמים לעיל ולא מצאתי כי יש ממש ביתר טיעוני התובעת.

     

21. כך או כך, מצאתי מקום לדחות תביעת התובעת בכל הנוגע למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכאית ל- 30% מהזכויות הכספיות בדירה, הן לנוכח העובדה שקבעתי כי הסכום הושב לתובעת כעולה מהצהרותיה במסגרת הליך קודם בו העידה והן לאור התיישנות עילת התביעה, מניעות, השתק שיפוטי ושימוש לרעה בהליכי משפט. 

     

    משכך, תמורת הדירה תחולק בהתאם לצוואת האם המנוחה ולפיה חלקו של כל אחד מהיורשים יהיה 25% בתמורת הדירה.

     

22. השכרת הזכות הציבורית

     

    האם המנוחה הורישה לילדיה בחלקים שווים מספר מונית (מדליה). האם כאמור נפטרה ביום 25/05/2023.

     

    בהתאם לצו שיפוטי ביחס לזכות הציבורית, התברר כי נעשה שימוש ושירות במונה בתקופה מינואר 2023 ועד 05/03/2024. עוד עולה מהמסמכים שצורפו כי רישיון המונית היה בתוקף בשנים 2023-2024.

     

    בתצהירו טען הנתבע 1 כי הזכות הציבורית הושכרה בסך של 1,200 ₪ לחודש והסכם השכירות הסתיים ביום 31/12/2023. עוד הוסיף כי התמורה בסך של 7,200 ₪ הועברה לחשבונו ומתוכה שולם סך של 3,000 ₪ עבור וועד בית; 1,978 ₪ תשלומי ארנונה; סך של 700.52 ₪ הוצאות אזכרה וסך של 298 ₪ הוצאות תיקונים ובסך הכל סך של 5,976.52 ₪.

     

    מנגד, טענה התובעת כי המונית הושכרה עד מרץ 2024; הנתבע 1 העביר הכספים לחשבונו ולא חילקם בין היורשים; אין לממן ההוצאות מכספי השכירות שעה ששורבבו קניות אישיות לבית הנתבע.

     

    בחקירתו העיד הנתבע 1 כי לא העביר לתובעת כספי שכירות המונית והודה כי העביר הכספים לחשבונו (עמודים 16-17 לפרוטוקול, שורות 32-6).

     

23. אין מחלוקת בהתאם להסכם השכרת הזכות הציבורית במונית כי זו הושכרה בסך של 1,200 ₪ לחודש ונכון לפטירת המנוחה נותרו שבעה תשלומים לשנת 2023. לטענת הנתבע 1 קיבל שישה תשלומים בלבד לאחר שוויתר לשוכר על תשלום אחד, אלא שלא הוצגו בפניי כל ראיות לכך. אומנם, הנתבע 1 צרף מכתב מיום 13/11/2023 מהשוכר ממנו עולה כי ביקש התחשבות עקב המצב הביטחוני, אולם לא הוכח כי אכן הופחת הסכום הנדרש ואין כל ראייה שאכן כפי שטען הנתבע 1, הוא אכן וויתר לשוכר באופן חד פעמי על תשלום חודשי. הנתבע 1 לא צרף תדפיסי חשבון הבנק שלו ואף התנגד לצירופם ובנסיבות אלו ונוכח קיומו של ההסכם ושעה שאין מחלוקת שהתשלומים בגין שכירות המונית הועברו לחשבונו, הרי שממועד פטירת המנוחה ועד לסוף שנת 2023, גבה סך של 8,400 ₪. בעניין זה יוער כי לא מצאתי מקום ליתן משקל לטבלה שצורפה על ידו, שכן זו נערכה על ידו.

     

24. עוד הוסיף הנתבע 1 כי בשנת 2024 לא פעלה המונית. טענה זו אינה מתיישבת עם המסמכים שצורפו בגילוי מסמכים מהם עולה כי המונה והכובע השייכים לזכות הציבורית היו מורכבים על המונית עד ליום 05/03/2024 ולאור העובדה שרישיון המונית היה בתוקף במועד זה.

     

25. משכך, נקבע כי על הנתבע 1 להשיב תשלומי השכירות עבור הזכות הציבורית במונית לתקופה של שבעה חודשים בשנת 2023 ולתקופה של חודשיים בגין שנת 2024.

     

    סך הכל קיבל הנתבע 1 עבור השכרת המונית תשלום לתשעה חודשים בסך של 1,200 ₪ *9 חודשים ובסך הכל, סך של 10,800 ₪.

    הנתבע טען לקיזוז סכומים. הטענה ביחס לקיזוז סך של 298 ₪ בגין תיקונים בדירה נידחית בהיעדר ראיות (אין בתמונות הדירה שצורפו בכדי להפיס דעתי). עם זאת, יש לקזז סך של 3,000 ₪ ששולם עבור ועד בית. ביחס לקבלה בסך של 600 ₪, שעה שהוכח כי זו כוללת מוצרים שנרכשו בהתאם לבקשת אשתו של הנתבע 1, איני מתירה קיזוזה. עם זאת, מתירה קיזוזה של קבלה בסך שך 100 ₪ מיום 11/04/2024 עבור הוצאות אזכרה.

     

    אם כן, מסך של 10,800 ₪, כספי השכרת המונית, יקוזז סך של 3,100 ₪. מתוך היתרה בסך של 7,700 ₪, חלקה של התובעת עומד על סך של 1,925 ₪. על הנתבע 1 להשיב הסכום לתובעת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד בכלל. הסכום ישולם תוך 30 יום.

     

26. השכרת הדירה

     

    לטענת התובעת שולמו דמי שכירות עבור הדירה לאחר פטירת האם המנוחה, שכן הדירה ברחוב ש' הושכרה והיא זכאית לחלקה בדמי השכירות הללו. בסיכומיה הוסיפה וטענה כי הנתבעים שילמו חשבונות הדירה עד לחודש מרץ 2024. בעניין זה טענה התובעת כי קיים תיעוד של שוכרים בדירה, חשבונות החשמל החודשיים עומדים על מאות שקלים והנתבעים לא ביקשו לקזז חלקה.

     

    מנגד, טענו הנתבעים כי הדירה לא הושכרה, חשבונות המים ירדו מצריכה ממוצעת של 30 קוב בעת מגורי האם המנוחה ל- 4 קוב; חשבונות הגז הראו צריכה אפס; בוצע תיקון בצנרת הדירה שכלל חפירות בקירות; לא ניתן היה להשכירה כשאירועי 'חודש' ו'שבוע' התקיימו בדירה ולא צורפה חוות דעת שמאי באשר לגובה דמי שכירות.

     

27. עיון בנתוני צריכת המים לתקופה הרלוונטית ממועד פטירת המנוחה ועד לחודש מרץ 2024 מלמד כי צריכת המים בדירה עמדה על כ- 3 קוב (למעט תקופת צריכת המים בחודש ינואר פברואר 24) ומדובר בצריכת מים הנמוכה משמעותית מגובה צריכת המים הממוצעת בדירה לעומת התקופה בה התגוררה המנוחה.

     

    בנוסף, צריכת הגז בתקופה הרלוונטית עמדה אף היא על אפס למעט בחודשים פברואר מרץ 2024 אז עמדה על סך של 118 ₪. הואיל ואין מחלוקת כי מיום 05/03/2024 לא התגוררו שוכרים בדירה, הרי שעסקינן בתקופה שבחודש פברואר 2024.

     

    עיון בחשבונות החשמל מלמד כי בפברואר 2024 חשבון החשמל עמד על כ- 394 ₪; אפריל 2024 (עבור התקופה של 20/02/2024-17/04/2024) עמד על כ- 352 ₪. נתוני צריכה של חודשים קודמים, אינם משמעותיים וכוללים גם חובות עבר.

     

    בנסיבות אלו וחרף צריכת המים הנמוכה והעובדה שברוב התקופה גם כמעט ולא היתה צריכת גז, לא ניתן להתעלם מנתוני צריכת החשמל המצדיקים דחיית גירסת הנתבעים לפיה לא התגוררו כלל אנשים בדירה, שכן אחרת כיצד קיימת צריכת חשמל בחלק מהתקופה.

     

    משכך וחרף נתוני המים הנמוכים בדירה, בחרתי להעדיף גרסת התובעת באופן חלקי ולקבוע כי אכן היו בדירה שוכרים לתקופות קצרות.

     

    אשר על כן, נקבע כי התובעת זכאית לחלקה בדמי שכירות בדירה ברחוב ש' לתקופה שבין חודש דצמבר 2023 ועד פברואר 2024, סך הכל, זכאית לתשלום חלקה עבור שלושה חודשי שכירות.

     

    הואיל ולא צורפה ראייה באשר לגובה דמי שכירות ושעה שהתובעת זכאית לרבע מדמי השכירות ששולמו ומשיקולים של יעילות דיונית, מצאתי מקום לקבוע סכום גלובאלי, שכן נראה כי עלות מתן חוות דעת נוספת בעניין זה עלולה לעלות על חלקה של התובעת בדמי השכירות. משכך, מצאתי מקום להעמיד דמי השכירות לתקופה הרלוונטית על סך כולל של 13,500 ₪, כאשר חלקה של התובעת יעמוד על סך של 3,375 ₪. הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד בכלל וישולם בתוך 30 יום.

     

    בכל הנוגע למיטלטלין ושעה שהדירה נמכרה ופונתה והצדדים לא עמדו על כך בסיכומיהם ובכתב ההגנה עתרו הנתבעים אך לקבלת הטלוויזיה ומכונת הכביסה, לא מצאתי מקום לקבוע מסמרות, למעט ביחס למכונת הכביסה שלא הוכח כי נרכשה על ידי הנתבעים. לפיכך, תועבר לרשות התובעת ככל שטרם הגיעו הצדדים להסכמות בעניינה.

28. סוף דבר

     

    מכל המקובץ עולה כי דין התביעה להידחות ברובה. חלקה של התובעת בדירת האם המנוחה ברחוב ש' לא יעלה על חלקה בהתאם לרישום במירשם המקרקעין והוא יעמוד על 25% מהזכויות בה.

     

    הנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 1,925 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד בכלל, כאמור בסעיף 25 לפסק הדין.

     

    הנתבעים 1-3 ישלמו לתובעת סך 3,375 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד בכלל כאמור בסעיף 26 לפסק הדין.

     

    הואיל וחרף האמור, התביעה נדחתה בעיקרה, תישא התובעת בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 20,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

     

    כונסי הנכסים יחלקו יתרת הכספים שנותרו בתיק ת"ע 34292-02-24 ורשאים לקזז הסכומים שהצדדים חייבים זה לזה ויגישו דו"ח לעיוני תוך 30 יום.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

     

    מורה על סגירת התיק שבכותרת.

     

    פסק הדין מותר לפרסום בשינויי הגהה ונוסח בלבד וללא פרטים מזהים.

     

     

    היום, ד' אב תשפ"ה, 29 יולי 2025, בהעדר הצדדים.

     

    

     

     

     

     

    ניתנה היום, ד' אב תשפ"ה, 29 יולי 2025, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה