פס"ד בתביעה לסעד הצהרתי לפיה לתובעת זכויות בנכסי מקרקעין הרשומים ע"ש הנתבע בלבד

 מה דינה של תביעה לסעד הצהרתי לפיה לתובעת זכויות בנכסי מקרקעין הרשומים ע"ש הנתבע בלבד? זוהי השאלה העיקרית עומדת להכרעתי.

א' - העובדות הצריכות לעניין:

1. התובעת היא אחותו למחצה (מצד האב) של הנתבע, אשר אומצה בגיל צעיר ע"י אמו של הנתבע כאשר נישאה לאביהם של הצדדים.

2. הנתבע ירש מסבו וסבתו (מצד אמו) לאחר פטירתם, בהתאמה, בשנת 1988 ובשנת 1994, בין היתר, דירת מגורים בתל אביב וכן זכויות במגרש בשדה דב (להלן: הדירה, המגרש, הנכסים - בהתאמה). אבי הצדדים התגורר בדירה עד אשר הלב"ע בשנת 2017.

3. בכתב התביעה המקורי, נרשם כי מהות התביעה היא: "סעד הצהרתי, צו עשה, חוק הנאמנות, כספית, חוזית". כמו כן, נטען כי בין התובעת לבין הנתבע קיים "הסכם שותפות ונאמנות" (להלן: ההסכם)), לפיו לתובעת מחצית מהזכויות בנכסים, זכויות אשר רשומות ע"ש הנתבע ומוחזקות על ידו בנאמנות עבורה. מוסיפה התובעת כי משהנתבע כופר בהסכם ומפר אותו, עומדת לה הזכות כי ייקבע שהיא הבעלים של מחצית הנכסים (ר' בסעיף 101 לכתב התביעה).

4. בכתב הגנתו, טען הנתבע כי מעולם לא נכרת בינו לבין התובעת כל הסכם, לא כל שכן בכתב, ולמעשה התביעה נעדרת עילה.

5. בקדם המשפט שנערך בפניי ביום 4.5.2023 ביקשתי לברר מהי עילת התביעה וב"כ התובעת השיב: "נאמנות, שותפות, יחסים מסחריים משותפים" (עמ' 1, ש' 32) עוד באותו הדיון, הוצפו הקשיים שבכתב התביעה ובעיקר בנושא עילת התביעה.

6. לקראת תום הדיון, נרשם מפי ב"כ התובעת: "אני מבין שזה היה סוג של הסכם חלוקת עזבון שלא נרשם. הראיות שקיבלתי לפני יומיים שינו לי את התמונה העובדתית. אנחנו נעשה בדק בית רציני ונודיע לבית המשפט באם אנו עומדים על תביעתנו כפי שהוגשה. אני מבקש 30 ימים על מנת לשקול את הדברים" (שם, עמ' 5, ש' 25 ואילך; הדגשה לא במקור).

7. לאחר שהוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה שהתקבלה, הוגש כתב תביעה מתוקן. הפעם, תחת כותרת "מהות התביעה" הופיע הפירוט הבא: "סעד הצהרתי, צו עשה, חוק הנאמנות, כספית, חוזית (לרבות הסכם מתנה)". בפועל, טענת התובעת כפי שעולה מגופו של כתב התביעה המתוקן היא כי זכויותיה בנכסים הן מכוח הענקה אשר בוצעה והושלמה. מפאת חשיבות הדברים, בחרתי להביא את סעיף 34 לכתב התביעה המתוקן בו נכתב: "העתירה דנן אינה עוסקת בהתחייבות עמומה או גחמה רגעית מצד הנתבע. עסקינן בהענקה שבוצעה באופן מוצהר, מחייב סופי ומוחלט, כשהדבר שינה באופן מהותי את התנהלותם של הצדדים בעשרות השנים שלאחר שזו בוצעה, תוך הסתמכות רבתי של הצדדים, ובפרט התובעת על הזכויות כאמור שניתנו לה [...]" (הדגשה במקור).

   בהלימה לדברים אלו, נרשם בסעיף 76 לכתב התביעה המתוקן: "מכל האמור נובע כי הנתבע העניק לתובעת את מחצית הזכויות בנכסים המשותפים – בבחינת מעשה שהושלם..." (הדגשה במקור).

8. בסעיף 87 (סעיף העתירות) חתמה התובעת את כתב התביעה המתוקן ועתרה למתן פסק דין הצהרתי כך שהתובעת זכאית למחצית הזכויות בנכסים.

9. משהצדדים ועדיהם נשמעו בפניי והוגשו סיכומיהם, בשלה העת ליתן פסק דין זה.

   ב' - טענות הצדדים:

10. להלן עיקר טענות התובעת:

    1. הנתבע התחייב והעניק לתובעת מחצית מן הזכויות שהתקבלו בידיו מעיזבון הסבים המנוחים (על כוונתו זו ניתן ללמוד מדוא"ל שכתב לבנותיה של התובעת בשנת 2016). לא בוצע שינוי בפועל ברישום הנכסים שהיה ונותר ע"ש הנתבע בלבד, הן מכוח מערכת יחסים ארוכת שנים של אמון מלא ועיוור ששררה בין הצדדים, הן עקב הנסיבות (מגורי אבי הצדדים בדירה; הפקעת הזכויות במגרש ע"י עיריית ת"א) והן משיקולי מס.

    2. אותה הבנה בין הצדדים לפיה לתובעת מחצית מהזכויות בנכסים באה לידי ביטוי במנהגם לאורך זמן ממושך - בין היתר, בטיפול התובעת בשיפוץ שנעשה בבניין בו נמצאת הדירה; בצוואות שערך הנתבע ובו ציווה לתובעת את הנכסים הנ"ל והחריגם ממצבת הרכוש המשותף לו ולאשתו ובתשלום התובעת את מחצית החיוב במס בגין שינוי ייעוד המגרש.

    3. זאת ועוד, התנהלות הצדדים לגבי דירה אחרת שהנתבע ירש אף היא מהסבים המנוחים, יש בה כדי ללמד על הסכמות הצדדים בדבר שיתוף שווה בשווה בנכסים אותם ירש הנתבע. הדירה הנ"ל הייתה רשומה על שמו בלבד, אך הצדדים התחלקו שווה בשווה בדמי השכירות שהתקבלו ממנה. בנוסף, כאשר ביקש הנתבע למכור את הדירה, הוא מכר רק מחצית מהזכויות והמחצית השניה נרשמה ע"ש התובעת מכוח הענקת הזכויות.

    4. הנתבע העניק לתובעת את הזכויות בנכסים ואין לו כל אפשרות לחזור מאותה הענקה. רק משום שהנתבע בחר לחזור מאותה הענקה, לא נותרה לה ברירה אלא להגיש תביעתה זו.

11. להלן עיקר טענות הנתבע:

    1. מדובר בתביעת סרק שאינה מבוססת בעובדה או במשפט. אין מחלוקת כי מדובר בנכסי מקרקעין אותם ירש הנתבע בלבד, כי הם רשומים על שמו בלבד וכי אין כל הסכם כתוב (כדרישת חוק המקרקעין) המעניק לתובעת זכות כלשהי בנכסים. עובדות אלה שומטות את הקרקע תחת הטענה המצויה בבסיס התובענה לפיה מדובר בעסקה מתנה שהושלמה. לא הייתה הענקה, לא הייתה התחייבות ולא היה שינוי של התנהלות הצדדים. משכך, לא התגבשה כל עילת תביעה משפטית כנגדו אך אף אם הייתה מתגבשת כזו – מועד ההתיישנות לגביה חלף. כך, הדבר כשלעצמו מהווה שימוש חסר תום לב ולרעה בהליכי משפט.

    2. דבר העברת הנכסים בירושה לנתבע היה ידוע לתובעת מזה שנים ארוכות, במהלכן הפעילה עליו התובעת מכבש לחצים תוך כדי הטיפול באביהם המזדקן של הצדדים. אמירתו הכללית והבלתי מסוימת של הנתבע לתובעת כי ביום מן הימים יתחלק איתה ברכוש, הייתה בגדר אמירה בלבד אשר נועדה להפיס אותה ולהפחית את מכבש הלחצים האמור, וזו אינה יכולה להיוות הסכם במובנו המשפטי.

    3. כאשר הנתבע עבר להתגורר בארצות הברית לצמיתות, התובעת דרשה מחצית מזכויות הנתבע בנכס נוסף אותו ירש מהסבים כפיצוי כספי על כך שהיא המטפלת היחידה באבי הצדדים, תוך שנתנה לו להבין כי הטיפול באביהם ייפגע אילולא ייענה לדרישתה, ואף "גייסה" את האב שהפציר בנתבע ליתן לה את מבוקשה היות והוא תלוי בה - ולכן כך עשה. על מנת שלא להיות בשותפות עם התובעת, מכר את זכויותיו בנכס הנ"ל לחבר של התובעת בפחות ממחיר השוק.

    4. התובעת מנסה להציג מצג מטעה לפיו יש לה זכויות במגרש מפני ששילמה חלק מתשלום מס הרכוש בגינו לפני כעשר שנים (כ 30,000 ₪). מדובר בהטעיה חמורה, שכן התשלום האמור בוצע בגין החזר חלקי של הלוואות שניתנו לה על ידי הנתבע.

       ג' – דיון:

12. אקדים אחרית לראשית ואומר כי מצאתי כי דין התביעה להימחק. לצערי הרב ובכל הכבוד, עד לכתיבת פסק דין זה לא עלה בידי להבין מהי עילת התביעה שמכוחה עותרת התובעת לסעדיה. על האמת להיאמר, כתב התביעה המקורי לא גילה עילת תביעה וכך גם כתב התביעה המתוקן.

13. לאחר ששמעתי את העדים כולם ובטרם שניתן צו לסיכומים בכתב, נרשמו חילופי דברים ביני לבין ב"כ התובעת, פעם נוספת, בשאלה מהי עילת התביעה.

     

    "בית המשפט: ... אני שואל בסוף ההוכחות, אבל אני שואל מה, העילה?

    ב"כ התובעת: אדוני, אני חושב, קודם כל, יש גם פסיקה חד משמעית על מתנה. גם אם היא לא הושלמה, אבל אחרי שנים רואים אותה כמתנה למעשה הושלמה, שזה כבר שלב ההתחייבות עם שנים ויש הסתמכות ופועלים לפיה. אני חושב שהדברים הם מאוד ברורים.

    בית המשפט: אתה לא רואה בזה התחייבות לתת מתנה, אתה רואה בזה מתנה שהושלמה.

    ב"כ התובעת: אני רואה בזה, משפטית יש, ברור שיש ניואנסים שצריך, אפשר להגיד ככה וככה.

    בית המשפט: זה לא ניואנסים, זה העיקר.

    [...]

    בית המשפט: אני רק שאלתי, תראה, אני אגיד לך. בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין. ואנחנו יודעים שלתקן [את כתב תביעה – י' ש'], אפילו אפשר, בערעור אפילו אפשר לתקן. אבל אני רוצה להבין, האם אתה רוצה שפסק הדין ייכתב בשים לב לכך שאתה אומר שהמתנה הושלמה אבל למעשה הם שותפים. זה מה שאתה אמרת בכתב התביעה המתוקן, זה מה שאתה אומר כרגע גם.

    ב"כ התובעת: לשיטתי, כך צריך לראות את זה, אבל אני לא חושב שזה סותר העובדה שאפשר, בטח לאור, גם לאור גרסאות ההגנה, אין פה נושא של שינוי חזית. גם בגרסאות, גם למה ששמענו פה היום שבעצם, כתבי ההגנה לא היה כלום. שמענו היה, היה. היה והתכוונתי וכן היו הצהרות וכן היו התחייבויות וכן, אני לא חושב שיש פה, שאפשר לבוא ולסגור את הדלת, לחילופין שזו התחייבות שיש לאכוף אותה. אני לא חושב.

    בית המשפט: אתה אומר שיש לך, למעשה אתה אומר אני מבחינה משפטית מסודר, יש לי פסיקה שמלמדת שהם שותפים.

    ב"כ התובעת: בנסיבות האלה כן, אדוני. מדובר במתנה שהושלמה, אחד. גם אם, אני לא חושב שהדלת פה סגורה בטח לאור אופן ניהול ההליך והטענות של הנתבע, לאכיפת ההתחייבות.

    בית המשפט: ומה לגבי, שנייה רגע. מה לגבי העניין של מתנה המושלמת במקרקעין רק ברישום?

    ב"כ התובעת: אין ויכוח שבמקרקעין, אין ויכוח שלא היה פה רישום.

    בית המשפט: אז איך המתנה הושלמה?

    ב"כ התובעת: שוב אני אומר, א', אנחנו מכירים פסיקה שעל פני שנים ניתן לראות במתנה מהסוג הזה כמתנה כבר שהושלמה...

    בית המשפט: טוב.

    ב"כ התובעת: ושוב אני אומר, אני לא חושב שזה סוגר את הדלת גם בנושא ההתחייבות.

    בית המשפט: אבל לא טענת התחייבות לתת מתנה, כי בהתחייבות לתת מתנה הצד השני רשאי לטעון כטענת הגנה, לדוגמה התנהגות מחפירה, לא הייתה הסתמכות. עכשיו, כל הדברים האלה לא קיימים כי הוא לא ניצב מול העניין הזה.

    [...]

    בית המשפט: אי אפשר עכשיו לבוא להגיד לנתבע 'בוא תתמודד עם זה. תתמודד עם טענות הגנה שלא נתנו לך זכות טיעון לגביהן'. איך אפשר?

    ב"כ התובעת: זה לא נכון, אדוני.

    [...]

    בית המשפט: אתה לא טענת שמדובר בהתחייבות.

    ב"כ התובעת: כתב ההגנה, (מדברים ביחד) לא, כתב ההגנה אומר לא היה כלום. לא מתנה, לא התחייבות, לא שום דבר. ההליך התפתח, אנחנו רואים שהגרסה השתנתה לחלוטין.

    [...]

    בית המשפט: ... כל השיח הזה כרגע הוא שיח לתוך הפרוטוקול... בית המשפט פוסק על מה שיש. יש קושי לפסוק על מה שאין. גם אם אני ארצה ללכת על קונסטרוקציה, לכתוב פסק דין על קונסטרוקציה של התחייבות לתת מתנה, אז יבוא האדון ויגיד בצדק רב מאוד 'לא ניתן לי פתחון פה בעניין הזה'. אז מה נעשה? מה נעשה?

    ב"כ התובעת: קודם כל, אני חושב שניתן לו פיתחון פה, כי היה שהוא טען שלא היה כלום ואחר כך שטען שכן הייתה התחייבות, אבל הוא חזר בו וסיפר שהוא חזר בו לאור איך שהתנהגו אליו ב-2015. ההליך הזה נוהל פה בדיוק גם סביב הטענה הזאת אדוני" (עמ' 204, ש' 34 ואילך; הדגשות לא במקור).

     

14. גרסת התובעת, בעצם, היא כי הנתבע נתן לה מתנה שהושלמה ורק בסיכומיה טענה טענה חליפית, לפיה הנתבע, התחייב ליתן לה מתנה ואת ההתחייבות הזו (קרי - הסכם) יש לאכוף. כך, בפתח סיכומי התובעת מופיעה הכותרת הבאה: "עילת התובענה – מתנה שהושלמה או שמא התחייבת למתן מתנה שיש לאכוף". ביני וביני, קראתי את הכותרת הזו מספר פעמים כדי לנסות להבין מהו הטיעון המשפטי שעומד מאחוריה, כיוון שישנם שניים כאן שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת (ר' לעניין זה תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)) – אם המתנה הושלמה, מדוע יש לאכוף את ה"התחייבות"? עוד זה בא ועוד זה מדבר, בעמוד העוקב לסיכומי התובעת מופיעה כותרת נוספת, אשר גם בה רב הנסתר על הגלוי: "היעדר מיצוי עילת התובענה באפשרות משפטית יחידה - טענות הצדדים כפי שנדונו במסגרת ההליך".

     

15. לא לחינם פתח הנתבע את סיכומיו לאמור:

    

16. עוד בסיכומיו, הזכיר הנתבע כי ב"כ התובעת עמד על טענתו כי מדובר במתנה שהושלמה ולא בהתחייבות למתן מתנה, תוך שהוא מצטט מחילופי הדברים בין בית המשפט לבין ב"כ התובעת (ר' לעיל). כמו כן, טען הנתבע בסיכומיו כי התובעת זנחה גם הפעם את טענותיה הקודמות וסיכומיה מתבססים על עילת תביעה חדשה לגמרי – התחייבות למתן מתנה, המהווה הרחבת חזית אסורה.

     

17. עוד בסיכומיו, הזכיר הנתבע כי התובעת טענה בסיכומיה טענות עובדתיות חלופיות הסותרות האחת את השנייה, כך שמחד טענה שהנתבע הקנה לה את הנכסים והקנייה זו הושלמה לפני כמה עשורים, ומנגד כי הנתבע התחייב להקנות לה את הנכסים בעתיד ואין מנוס אלא מלומר כי זה צודק לחלוטין בדבריו.

     

18. כמדומני, יש לראות בפירואט משפטי זה כניסיון עקר לתפוס את החבל בשני קצותיו - ולמצער אין לי אלא לראות בכך כמאמר הפתגם "תפסת מרובה - לא תפסת". ניסיון נוסף לכפר על טיעונים משפטיים שהיה להם אולי מקום אך לא נטענו בעת המתאימה, קרי, בכתב התביעה המתוקן, מופיע בסיכומי התובעת כאשר היא טוענת כי יש לראות באמירות מסוימות בתצהיר הנתבע כדיון ממצה עד תום בשתי העילות הסותרות אותן מנסה התובעת לטעון בעת ובעונה אחת במסגרת ההליך וכי די באלו כדי לקבוע כי הנתבע התגונן בפניהן - ולכך אין, בכל הכבוד, אחיזה במציאות.

     

19. לא זו אף זו, "ליתר ביטחון" נעשה עוד ניסיון בסיכומי התובעת כאשר היא מזכירה לבית המשפט כי יש בסמכותו לפסוק סעד שלא נטען ולא התבקש במסגרת כתבי הטענות. כידוע: "כלל יסוד בשיטתנו המשפטית, כי בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא התבקש בכתב התביעה, למעט במקרים חריגים, ובהתקיים מספר תנאים מצטברים (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, [פורסם בנבו] פסקה 5 (30.12.2008)). מפני חשיבותו של הכלל, הוא קנה לו שביתה בעקרונות היסוד של התקנות החדשות: "הליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה שהוקמה לפי דין, נגישה לציבור, מקיימת דיון לפי כללי הצדק הטבעי, מכריעה בתוך זמן סביר על יסוד הטענות ההדדיות המובאות לפניה"..." (ר' רע"א 2332/21 דניאל לביא נ' לילי אייס; פסקה 7 לפסק הדין; הדגשה במקור (נבו, 27.4.2021)).

     

20. לטענת התובעת בסיכומיה, במקרה דנן מתקיימים שלושת התנאים המצטברים המאפשרים הענקת סעד שלא התבקש בכתב התביעה, ואלו הם: "התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת.." (ר' ע"א 8570/09 סמירה חגולי נ' עיריית ראשון לציון (נבו, 15.3.2011), פסקה 27).

     

21. עם כל הכבוד, אין דעתי כדעתה.

     

    לתנאי הראשון – תנאי זה איננו מתקיים, שכן לא רק שלא ראיתי כל הצדק לדון בסעד זה, אלא ההיפך הוא הנכון. לתובעת נאמר פעם אחר פעם כי יש קושי מובנה בסעדי התביעה והיא טענה כי תוכל לקושי זה. עוד ובנוסף, בית המשפט אמר לפרוטוקול ויותר מפעם אחת כי "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין" ואף יותר מרמז לתובעת לשקול לבקש לתקן את כתב תביעתה, תוך שנרשם מפי: "... האם אתה רוצה שפסק הדין ייכתב בשים לב לכך שאתה אומר שהמתנה הושלמה אבל למעשה הם שותפים. זה מה שאתה אמרת בכתב התביעה המתוקן, זה מה שאתה אומר כרגע גם" (ר' בסעיף 13 לעיל) וב"כ התובעת השיב: "לשיטתי, כך צריך לראות את זה..." (שם).

     

    לתנאי השני – גם תנאי זה איננו מתקיים, שכן לא רק שלא מדובר בסעד הנובע האופן ישיר מהסעד הנתבע (בעלות קיימת מזה כמה עשורים לנוכח מתנה שהושלמה), אלא מדובר בסעד העומד בניגוד לסעד הנתבע (בעלות עתידית לנוכח התחייבות לתת מתנה).

     

    לתנאי השלישי – גם תנאי זה איננו מתקיים, שכן לחלוטין לא התבררו כל הראיות הדרושות להכרעה בעילה החדשה.

     

22. יוצא, אפוא, כי אף אחד מהתנאים הנדרשים למתן סעד שלא נתבע בכתב התביעה איננו מתקיים ונזכור כי מדובר בתנאים מצטברים. אף אם תאמר כי תנאי כזה או אחר מתקיים, לא כל שכן, בדוחק, עדיין אין בכך לשנות את המסקנה הסופית.

     

23. עם כל הכבוד, לא ניתן שלא לראות בטענתה זו של התובעת משום הודאה שניתן היה להתנהל אחרת. יתר על כן, בית המשפט עצמו היה ער לקושי של ניהול ההליך לאור הטיעונים המשפטיים שהוצגו ואף הסב את תשומת ליבם של הצדדים לכך בהשתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל - והדברים ברורים.

     

24. שעה שהתובעת אינה מבקשת רק סעד שלא נטען, אלא מבקשת להכיר בעילת תביעה שלא נטענה אשר עובדותיה שונות בתכלית מעובדות העילה המקורית - אין בסעיף סל זה ובסמכותו של בית משפט זה לתקן תאונות משפטיות ככל שאלו הגיעו לשלב הסופי, ודי בכך שלא רק שטיעון ההתחייבות אותה יש לאכוף מופיע כטיעון חליפי לזה של מתנה שהושלמה רק במערכה האחרונה, אלא שלא ניתנה לשחקן המרכזי השני, ע"ע הנתבע, אפשרות סבירה להתגונן ולהפריך טענה זו. הדבר יהיה בגדר תיקון תותחנים לאחור אשר יהווה עוול משפטי לצד שכנגד.

     

25. כאמור, לא מצאתי לאפשר לתובעת לטעון טענות חלופיות, לא כל שכן עובדתיות, אשר אינן מתיישבות זו עם זו. לעניין שבפני, לא הצליחה התובעת להוכיח כי המתנה הושלמה, שכן מתנה שהושלמה טעונה רישום (ר' ס' 6 לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 וס' 7(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969), שאחרת רואים בה – לכל היותר – כהתחייבות ליתן מתנה.

     

26. אם לעמוד על דיוקם של דברים, בשים לב למסכת העובדתית אשר פרשה בפניי התובעת לגרסתה, הטיעון המשפטי אותו ככל הנראה היה עליה לטעון בכתב התביעה, הוא חזרה מהתחייבות ליתן מתנה. כמובן, טיעון זה לא נטען באף שלב ולא התברר כראוי בהליך שבפניי, כך שאינני קובע מסמרות כלל ועיקר לעניין סיכויי הצלחתו בראי דרישות הדין.

     

27. יובהר, כי אמנם התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבע הציג מסכת עובדתית אשר יש בה, כביכול, כדי להוות טיעון להתנהגות מחפירה מצד התובעת כטענת הגנה – אך זאת ביחס לטענתה להתחייבות אותה יש לאכוף (הסכם) ולא לטענה לחזרה מהתחייבות ליתן מתנה (אשר, כאמור, כלל לא נטענה) ולכן אין די בכך כדי לרפא את המחדל. דווקא הנתבע הוא שבסיכומיו, למען הזהירות, התייחס לטענה האמורה בסיכומי התובעת כהרחבת חזית פסולה בזיהויו את הטענה שלא נטענה במפורש בכתבי הטענות (ר' בס' 17 וס' 33 לסיכומי הנתבע) ואף למעלה מן הצורך טען שגם אם היה מדובר בטענה לחזרה מהתחייבות ליתן מתנה, הוא רשאי היה לעשות כן. כך או כך, דבריו של הנתבע היו בבחינת למעלה מן הצורך, תוך עמידה על טענתו המקדמית להיעדר עילה.

     

28. אשר על כן ומכל המקובץ, אינני רואה מנוס אלא מלקבוע כי התובעת לא הראתה עילת תביעה ומכח תקנה 41(א) לתקנות, אני מורה על מחיקת התביעה.

     

29. אשר להוצאות ההליך – בסיכומיו, עתר הנתבע לפסוק לו שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של כ 830,000 ₪, אגב צירוף דרישות תשלום וקבלות.

     

30. תקנה 151(א) לתקנות קובעת כי תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין". במסגרת שומת ההוצאות, נדרש בית המשפט לבטא את "האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין" (תקנה 151(ב) לתקנות). כמו כן, תקנה 151(ג) לתקנות מתייחסת באופן מפורש לפסיקת הוצאות לבעל דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט וקובעת כי בית המשפט "רשאי לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו".

31. ברע"א 7650/20  Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.20) - "... נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה... פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב... על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה..." (שם, ס' 9-10 לפסק הדין; הדגשה לא במקור).

32. בשים לב להליך שנוהל בפני, למשכו ולכל העולה ממנו, מצאתי לחייב את התובעת בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך כולל של 100,000 ₪.

33. מספר הערות טרם נעילה –

    1. אמנם הנתבע טען להתיישנות התביעה ואולם לא מצאתי לדון בטענה זו בשים לב לכך שנקבע כי התובעת לא הראתה עילת תביעה. משאין עילת תביעה, פשיטא שלא ניתן לדון בהתיישנותה של עילה שאיננה קיימת.

    2. התובעת עתרה בכתב תביעתה גם לסעדים כספיים בדמות דמי שכירות בגין הנכסים. גם כאן, לא מצאתי כל טעם לדון בסעד משני (דמי שכירות) לסעד עיקרי שלא בנמצא.

    3. בין היתר, טענה התובעת לקיומו של הסכם בין יורשים. מלבד שהטענה נטענה ברפיון, לא מצאתי בה ממש, מהטעם שהתובעת כלל איננה יורשת של סבו ושל סבתו המנוחים של הנתבע.

        

       ד' – סיכומם של דברים:

34. אשר על כן, ומכל המקובץ, הריני להורות:

    1. התביעה נמחקת בזאת.

    2. התובעת תשלם לנתבע שכ"ט ב"כ בסך כולל של 100,000 ₪. הסך ישולם בתוך 30 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

    3. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

    4. התיק ייסגר.

        

       ניתן היום, ד' טבת תשפ"ו, 24 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.