י' ואח' נ' ב' ואח'

תביעה שהגישו בני זוג כנגד אחיו של התובע ורשות מקרקעי ישראל, במסגרתה עתרו לחייב הנתבע 1 לאכוף ולקיים הסכם שכרת התובע עצמו עם הוריו המנוחים, ה"ה ר' וס' ז"ל ביום 21.01.01 בקשר עם משק XX במושב XXX(להלן: "המנוח", "המנוחה","ההסכם" ו"המשק", לפי העניין).

התביעה היא גלגול נוסף וחדש של מחלוקות בקשר עם המשק, שהתגלעו לפני למעלה מעשרים שנים, ונוהלו בהליכים משפטיים בין התובעים ובין המנוחים תחילה. לאחר פטירת המנוחים, הוגשה התובענה שלפני, כנגד נתבע 1.

בתמצית, ליבת המחלוקת עתה היא רצונם של התובעים לאכוף את קיום ההסכם על נתבע 1 ולחייבו לשאת בעלויות פיצול בית המגורים שבו הם מתגוררים, משטח המשק.

ההליך הועבר לטיפולי במהלך חודש מרס 2022.

רקע כללי ודיוני

1. הזכויות במשק הן זכויות בר רשות, ומנוהלות בהתאם להסכם משבצת משולש. אין כפי הנראה מחלוקת כי הסכם המשבצת האחרון שעודנו בתוקף לענייננו הוא הסכם מיום 12.1.03 (ראו למשל נספח 7 לכתב ההגנה מטעם נתבע 1 כמו גם עמדת נתבעת 2 מיום 10.12.20 ; להלן: "הסכם המשבצת").

    

2. אין כפי הנראה מחלוקת כי במהלך שנות ה- 90 של המאה הקודמת הסכימו המנוחים שהתובעים יבנו בית מגורים בשטח המשק, מבלי שתהא בכך הסכמה שהתובע יוכר כבן ממשיך, והסכמות אלה אף עוגנו בהסכם בכתב בין המנוחים ובין התובעים (ראו למשל נספח 1 לכתב ההגנה).

    

   ואמנם בית המגורים של התובעים נבנה בשטח המשק (להלן: "הבית").

    

3. בשנת 2000 הגישו התובעים תובענה כנגד המנוחים לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (תמ"ש ----- ; להלן: "התביעה הראשונה" ; כפי הנראה, כעולה מתיק מוצגי התובע, הוגשה גם תובענה נוספת, תמ"ש -----). אגב ניהול התביעה הראשונה כרתו התובעים והמנוחים את ההסכם באמצעות עו"ד ח', אליו פנה תובע 1. לאור כריתת ההסכם, הסתיים ניהול התביעה הראשונה. לצד זאת יצוין, כי תובע 1 פנה לבית המשפט לבדו ביום 24.1.01 על מנת לבקש לאשר את ההסכם. בדיון שבו נכח התובע לבדו, הבהיר בית המשפט לענייני משפחה באשדוד כי ממילא אין צורך באישור בית המשפט והתובענות נמחקו (נספח 2 למוצגי התובע).

    

4. ההסכם נכרת כאמור בין התובעים, שכונו במסגרתו "צד א'" ובין המנוחים, שכונו במסגרתו "צד ב'". אביא להלן את הסעיפים הרלוונטיים לענייננו במלואם:

   "...

   3. מוסכם ומוצהר בזאת כי הבית שנבנה ע"י צד א' ביחידת המשק, הינו רכושו הבלעדי של צד א' ושום צד כלשהוא לא יורשה להעלות טענה כלשהיא כנגד זכויותיו של צד א' בנדון. צד א' יהא זכאי בכל עת לגרום לכך שהבית יפוצל מיחידת המשק, ובאופן, שהבית הבנוי וחלקת קרקע בשטח של 600 מ"ר עליה מוצב הבית והמגודרת כיום בגדר, תפוצל ותופרד מיחידת המשק, והבית יירשם על שמו של צד א' בלבד. הצדדים מאשרים כי ידוע להם שביצוע הפיצול כרוך בהוצאה כספית כבדה ביותר, בה אין צד א' יכול לעמוד, ולפיכך, פיצול הבית מיחידת המשק יבוצע ע"י ועל חשבון צד א' בכל עת שיהא בידו וברצונו לעשות כן.

    

   4. מוסכם ומוצהר בזאת כי צד ב' יהא זכאי ורשאי למכור את יחידת המשק לכל מי שיחפוץ, וכן להורישה לכל מי שיחפוץ ומבלי שצד א' יוכל למנוע זאת. אולם: אם יארע אירוע של הורשה או העברת זכויות, יחוייב מקבל הזכויות לבצע את פיצול הבית מיחידת המשק על חשבונו וזאת כתנאי לקבלת הזכויות. לא יבצע המקבל את הפיצול של הבית מיחידת המשק, לא יהא זכאי לקבל את הזכויות ביחידת המשק לידיו.

    

   לצורך ביצוע פיצול הבית יחידת המשק יחתום צד ב' על יפוי כח בלתי חוזר אשר יסמיך את צד א' לפעול בשמו ובמקומו לצורך ביצוע הפיצול..." (שם).

    

5. כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2010, הגישו התובעים תובענה נוספת כנגד המנוחים בבית משפט זה, לקבלת יפוי כח בלתי חוזר לשם פיצול הבית, ולמעשה לאכיפת ההסכם (תמ"ש ---- להלן: "תביעת האכיפה הראשונה" ; נספח 5 לכתב ההגנה ; כבר עתה יצויין כי התיעוד שהוגש לבית המשפט על ידי הצדדים שניהם באשר לתובענה זו היה חלקי).

    

6. בשנת 2011 הלכה המנוחה לבית עולמה.

    

7. תביעת האכיפה הראשונה, במהלכה גם לכל הפחות התקיימו שני דיונים בהם אף נשמע המנוח, הסתיימה ביום 30.12.12 בפסק דין מוסכם שבמסגרתו התחייב המנוח לחתום על ייפוי כח בלתי חוזר לצורך ביצוע הפיצול במשק בהתאם להסכמת מינהל מקרקעי ישראל ותנאיו, כאמור בהסכם. ייפוי הכח נחתם ביום 28.4.13 ואין מחלוקת שהועבר לתובעים.

    

8. אין כפי הנראה מחלוקת כי נתבע 1 החל להתגורר במשק לכל הפחות כשנה לאחר פטירתה של המנוחה, בהסכמתו של המנוח.

    

9. ביום 10.1.18, כשש שנים לאחר סיום תביעת האכיפה הראשונה, מינה המנוח את נתבע 1 כבן ממשיך במשק, וערך את המסמכים הדרושים לשם כך תוך קבלת אישורי האגודה והסוכנות היהודית, אשר אף העבירה את ההודעה לרשות מקרקעי ישראל ביום 13.11.19 (נספח 8 לכתב הגנה).

    

10. כבר עתה יצוין, כי כעולה מעמדת רשות מקרקעי ישראל המצויה בתיק כמוזכר להלן, למעשה מכירה הרשות בנתבע 1 כבן ממשיך במשק הגם שהרישום לא הושלם נוכח פרוץ המחלוקות וההליכים נושא התובענה שלפניי. גם התובעים, למעשה, מכירים בנתבע 1 כבן הממשיך במשק.

     

11. ביום 15.11.19 הלך המנוח לבית עולמו.

     

12. משקיבלה רשות מקרקעי ישראל את ההודעה בדבר מינוי בן ממשיך, נוכח פניות התובעים אליה להימנע מכך הבהירה נתבעת 2 לב"כ הצדדים ביום 18.8.20 כי לאחר קבלת כלל המסמכים הדרושים תבוצע העברת הזכויות במשק לנתבע 1, ולאחר מכן יוכלו התובעים לפעול למולו להבטחת ההסכם (נספח 11 לכתב ההגנה).

     

13. בחודש ספטמבר 2020 הוגשה התובענה שלפני, ולצידה עתירה למתן צו למניעת רישום הזכויות על שם נתבע 1. צו זמני לאיסור דיספוזיציה בקשר עם הזכויות במשק ניתן ביום 10.9.20 (להלן: "הצו").

     

14. אין מחלוקת כי הזכויות בקשר עם המשק עודן רשומות על שמו של המנוח, כעולה בין היתר מבקשת נתבעת 2, רשות מקרקעי ישראל, לסילוק התובענה על הסף מיום 10.12.20. בבקשה זו בין היתר פירטה רמ"י את מצב הזכויות וסטאטוס הטיפול בהודעת הסוכנות היהודית בדבר הגדרתו של נתבע 1 כבן ממשיך בקשר עם המשק.

     

    בין היתר הובהר שמצבו התכנוני והרישויי של המשק תקין ולמעשה גם בבקשה זו הבהירה רשות מקרקעי ישראל כי מכירה במעמדו של נתבע 1 כבן ממשיך (ראו סעיף 14 לבקשה). בקשתה של רשות מקרקעי ישראל לסלק התובענה נגדה על הסף נדחתה בהחלטת מותב קודם תוך שזו הושארה בגדרי ניהול ההליך כנתבעת פורמאלית (החלטה מיום 6.1.21).

     

15. אף אין מחלוקת למעשה, כי נתבע 1 הוא אמנם הזכאי להירשם כבעל הזכויות במשק מכח היותו בן ממשיך (וזהו אף למעשה הבסיס לתביעת התובעים ; ראו סעיף 5 לכתב התביעה ; ראו גם בסיכומי התובעים).

     

16. בהחלטת כב' הרשמת הבכירה, כתוארה אז, צ. כהן אביטן, מיום 2.3.21, נותר הצו על כנו עד לבירור טענות הצדדים במסגרת ההליך.

     

    קדם משפט לפני מותב קודם התקיים ביום 6.4.21. לשיטת התובעים על הנתבע 1 (שאין מחלוקת שהוא הבן הממשיך בקשר עם המשק) לשאת בעלויות פיצול ביתם מן המשק מכח ההסכם ואילו נתבע 1 מכחיש כי נטל הפיצול מוטל עליו גלל כך, הגם שאינו מכחיש את זכות התובעים לפצל את הבית מכח ההסכם. נקבע קדם משפט מסכם, ניתנו הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית ושוריין מועד לשמיעת ראיות.

    תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים מטעם התובעים הוגשו ביום 3.10.21 וביום 1.12.21 הוגשו אלה מטעם הנתבע 1.

     

    בקדם המשפט ביום 4.1.22 הופנו הצדדים בהסכמה להליך גישור ובוטל מועד שמיעת הראיות.

     

    בחודש מרס 2022 הועבר ההליך לטיפולי.

     

17. ביום 7.12.22 קיימתי קדם משפט במעמד הצדדים, עם כשלון הליך הגישור, במסגרתו נוהל גם שיח לא פורמלי והוצעה הצעה. משלא הגיעו הצדדים בסופו של יום להבנות גם לאחר הדיון, נקבעה התובענה לשמיעת ראיות.

     

    בסופו של יום נשמעו הראיות בשני מועדים, 3.3.24 ו- 5.11.24 (לנוחות הקריאה, פרוטוקול דיון יום 3.3.24 יכונה "הפרוטוקול הראשון" ואילו פרוטוקול יום 5.11.24 יכונה "הפרוטוקול השני").

     

    לבד מבעלי הדין שהעידו לפני, העידו מטעם התובעים גם אחיותיהם של תובע 1 ונתבע 1, גב' נ', גב' א' וגב' ט'', אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. כן העידו מר ש', אשר שימש כבעל תפקיד באגודה בעבר , כמו גם עורכי הדין ח' (אשר ערך את ההסכם) וד' (אשר ייצג את המנוח בין היתר בהליכים שנקטו נגדו התובעים). גב' מ', שהגישה תצהיר מטעם נתבע 1, לא העידה בסופו של יום והוא ויתר על תצהירה.

     

    תמצית טענות התובעים

18. התובעים טוענים כי המנוח חזר בו מהבטחתו למנות את תובע 1 כבן ממשיך ולבסוף קבע את נתבע 1 כבן הממשיך. התובעים מדגישים כי עסקינן בתביעה לאכיפתו של ההסכם, עת המנוחים מעולם לא פעלו לביטולו וסעיף 3 מבהיר כי התובעים זכאים לפעול בכל עת לפיצול הבית מהנחלה. לשיטת התובעים פרשנותו של ההסכם פשוטה, והלכה למעשה ניתן היה להגיש את התביעה רק לאחר שנתבע 1 ביקש לממש את זכותו בפועל כבן ממשיך. לשיטת התובעים ההסכם כולל גם את מנגנון ה"בן הממשיך" בין כתליו. התובעים אינם מתכחשים לכך שנתבע 1 הוא הבן הממשיך, ולפיכך לשיטתם הוא בר הפלוגתא הנכון על פי ההסכם, הוא- הוא הבסיס הרעיוני לתובענה. התבעים טוענים כי לא פעלו למימוש יפוי הכח הבלתי חוזר, אשר תקף גם לאחר פטירתו של המנוח, הן נוכח התנגדות המנוח לביצוע הפיצול, הן נוכח היעדר יכולת כלכלית של התובעים, והן נוכח חריגות בניה במשק. לשיטת התובעים, נתבע 1 ניסה שלא כדין לשנות את תנאי ההסכם תוך שהוא נתלה בהוראות סעיף 3 להסכם, המטיל במצבים שמוזכרים בו את עלויות הפיצול עליהם. אלא שעדויות אחיותיהם מחזקות את גרסת התובעים, וכך גם עדותו של עו"ד ח', במובחן מעדויותיהם המגמתיות של הנתבע 1 ועדיו. התובעים אף עותרים בסיכומיהם לקבוע שתנאי לרישום המשק על שם הנתבע 1 הוא נשיאתו בפיצול הנחלה.

     

    תמצית טענות נתבע 1

19. נתבע 1 אשר ככלל דומה שגם עתה איננו מתנגד כל עיקר לפיצול הבית מן המשק, עותר לדחות את התביעה שבמהותה עותרת לחייבו לשאת בעלויות הפיצול. נתבע 1 מזכיר כי התובעים הבהירו בכתובים בעת שבנו את הבית, כי הם מודעים לכך שתובע 1 איננו בן ממשיך. נתבע 1 מזכיר את ההליכים המשפטיים שנקטו בהם התובעים אשר אילצו את המנוחים להתגונן בבית המשפט, את הודאתו של עו"ד ח' (מנסח ההסכם), כי למעשה פעל בשליחותו של תובע 1 ואת נסיונו של תובע 1 להגיש את ההסכם בבית המשפט לאישור ללא נוכחותו של המנוח, כך שבסופו של יום ההסכם לא אושר על ידי ערכאה שיפוטית.

     

    נתבע 1 מבהיר שיש לפרש את אומד דעת הצדדים בהסכם על פי הבנתו של המנוח. זו באה לידי ביטוי גם בהתנהלותו למול כוונותיו המוצהרות של הנתבע במהלך ניהול תביעת האכיפה השניה, כמפורט בפרוטוקול הראשון מתובענה זו, שצורף כנספח 5 לכתב ההגנה. למעשה, בתביעת האכיפה הראשונה הוסכם המתווה ליישום ההסכם, עשר שנים לאחר שזה נכרת. נתבע 1 מזכיר גם לדברי באי כח הצדדים בדיון אשר משקפים לשיטתו היטב את כוונת הצדדים בכל הקשור עם יישום ההסכם.

     

    נתבע 1 מבהיר שהתובעים הפרו את חובת תום הלב עת השתהו פרק זמן ממושך ולא סביר בביצוע הפיצול שהם עצמם הסכימו לו. כן מבהיר נתבע 1 כי הוראותיו של סעיף 4 להסכם, עליו נסמכים התובעים, כלל אינן מתייחסות למנגנון של מינוי בן ממשיך, הוא המנגנון שמכוחו למעשה אין מחלוקת שנתבע 1 הוא הבן הממשיך. עסקינן במנגנון נפרד שאיננן בבחינת אירוע "הורשה" או העברה של זכויות, כפי שניתן אף ללמוד מהוראות אגף חקלאי 55 של רשות מרקעי ישראל מיום 18.2.97.

     

    נתבע 1 מבהיר שעדויות אחיותיו מטעם התובעים אינן ראויות לאמון לאור סתירות בהן וכך גם עדותו של תובע 1 שבחר להתחמק ולא להשיב במישרין לשאלות שנשאל. נתבע 1 מבהיר כי הגם שעד לפטירת המנוח היו לתובעים קרוב לעשרים שנה לבצע את פיצול הבית מן המשק, הם השתהו ולא עשו כן ללא הצדק של ממש. מכלל הטעמים שפורטו, עותר נתבע 1 לדחות את התביעה.

     

    דיון והכרעה

20. לאחר שעיינתי במכלול המצוי בתיק, שמעתי את הצדדים ועדיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. התובעים כשלו לשכנע כי יש לראות בנתבע 1 כמי שמחויב לשלם עבורם את עלויות פיצול ביתם מן המשק מכח הוראות ההסכם ; כשלו ממתן הסבר של ממש לשיהוי ולהימנעותם מנקיטה בהליכים כנגד נתבע 1 עד לאחר פטירתו של המנוח ועת למעשה לא ניתן היה להעידו באשר להסכם ולהתנהלות הצדדים, אשר עומד להם לרועץ ; ואף לא השכילו להבהיר את עילת תביעתם החוזית (להזכירנו – תביעה לאכיפת הסכם) כנגד מי שכלל לא היה צד להסכם.

     

21. ראשית אציין, כי ככלל, עדויותיהם של התובעים והעדות מטעמם, כפי שאציין עוד להלן, היו מוקשות, לא היו קוהרנטיות פעמים לא מבוטלות, ויותר מכל שיקפו בין היתר עוינות של ממש כלפי נתבע 1 (ראו למשל: דברי התובע 1 בעמ' 9 לפרוטוקול הראשון ; דברי גב' נ' בעמ' 37 לפרוטוקול הראשון שורה 18, דברי גב' א' בעמ' 50 לפרוטוקול הראשון). אולם כפי שאראה בהמשך, לא על דברי התובעים ועדיהם לבדם נשענת מסקנתי בדבר דחיית התובענה.

     

    פרשנות ההסכם ביחס ל"בן ממשיך"

22. כאמור לעיל, אין ולא היתה מחלוקת של ממש בדבר מעמדו של נתבע 1 כמי שזכאי להירשם כבעל הזכויות במשק, מכח היותו בן ממשיך – מעמד שהוקנה לו על ידי המנוח והוכר על ידי הסוכנות היהודית. שכן זוהי למעשה התשתית הרעיונית לעתירת התובעים כי יש לאכוף את על נתבע 1 את הוראות סעיף 4 להסכם. כזכור, גם רמ"י הכירה למעשה בזכותו של נתבע 1 להירשם כבן ממשיך.

     

    זכויות בר רשות של מתיישב בנחלה – לרבות אפשרויות העבירות שלהן - מוגדרות ונגזרות בראש ובראשונה מתנאי הסכם המשבצת, כך שגם השאלה האם ובאיזו דרך יוכל בר הרשות לעשות שימוש בזכותו האישית כפופה להסכם המשבצת והוראותיו [השוו, למשל: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים פ"ד נו(6) 295, 314-315, ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868, 871 – 872 (להלן: "פרשת ברמלי"), וכן ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי פ"ד מה (1) 477, 481 (להלן: "פרשת אזולאי")].

     

    בטרם ננתח את הוראות ההסכם, נפנה להוראות הסכם המשבצת ונבחן את מגבלות בר הרשות בכל הקשור עם זכויותיו האישיות. אלה, בין היתר, מוסדרות בסעיף 20 להסכם המשבצת אשר תוחם את גדרי השימוש בזכויות האישיות במקרים שונים.

     

23. לעניין זה אעיר כי התובעים (או איזה מן הצדדים) לא הציגו לפני בית המשפט נוסח קודם של הסכם המשבצת לעת כריתת ההסכם, הגם שלא היתה כל מניעה שיעשו כן. לפיכך אניח שהוראותיו הרלוונטיות של הסכם המשבצת משנת 2003 הנוהג עתה, אינן שונות ולו מהותית מהוראות הסכם המשבצת הקודם.

     

    כך, קובע סעיף 20.ד להסכם המשבצת באלו תנאים יכול חבר אגודה להעביר בחייו את זכויותיו במשק:

    "... אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השמוש שלו במשק לרבות בבית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת המישבת שתינתן, אם תינתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למישבת את עמדתה. העברה ו/או מסירת זכות השימוש לאחר דינה כדין העברת זכות חכירה לענין חובת תשלום דמי הסכמה למשכיר....".

     

    במקרה של פטירת בר הרשות, קובע סעיף 20 ה. להסכם המשבצת מארג כללים אחר בדבר מי שייכנס לנעליו:

     

    "...במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב ביישוב תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השמוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על-פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר ועניין. (1) ב מקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב בישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965. ...".

     

24. כפי שהובהר לעיל, סעיף 4 להסכם, בו בעיקר תולים התובעים יהבם, קובע כדלקמן :"... מוסכם כי צד ב' יהא זכאי ורשאי למכור את יחידת המשק לכל מי שיחפוץ, וכן להורישה לכל מי שיחפוץ ומבלי שצד א' יוכל למנוע זאת. אם יארע אירוע של הורשה או העברת זכויות, יחוייב מקבל הזכויות לבצע את פיצול הבית מיחידת המשק על חשבונו וזאת כתנאי לקבלת הזכויות. לא יבצע המקבל את הפיצול של הבית מיחידת המשק, לא יהא זכאי לקבל את הזכויות ביחידת המשק לידיו...".

     

25. לא ניתן לכחד, כי נוסחו של סעיף 4 להסכם מעורר קושי הנובע בראש ובראשונה מהיעדר מסוימות מספקת. מהי "הורשה" על פי ההסכם? האם וכיצד עולה "הורשה" בקנה אחד עם הוראות הסכם המשבצת, אשר מבהיר מפורשות כי זכויות בר הרשות אינן חלק מעזבון? מהי "העברת זכויות" בהתאם להסכם? האין "הורשה" אף היא בגדר "העברת זכויות"? שהרי מילולית, כל אימת שזכות הנתונה לאדם אחד, מוצאת עצמה בחזקתו של אדם אחר, ניתן להידרש למהלך דברים זה כאל "העברה". ואם כן, מדוע היה מקום להידרש גם לזו וגם לזו בהסכם? האם מנגנון של "בן ממשיך" נכלל אף הוא בגדר "העברת זכויות"? בגדרי "הורשה"?

     

    בניגוד לסברתם של התובעים, סימני שאלה אלה מקשים על האפשרות לפרש אומד דעתם של הצדדים באשר לתוכן וכוונת סעיף 4 לחוזה בהתאם לפרשנותו הטקסטואלית ה"צרה" לבדה (היא האפשרות העדיפה, כמתחייב מהוראות סעיף 25(א) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 ; להלן: "חוק החוזים"). שכן די בהם כדי ללמדנו שלא ניתן לקבוע באופן ברור, כי אומד דעת הצדדים להסכם נלמד מפורשות מלשונו בלבד.

     

26. עלינו, אפוא, להכריע - הן על יסוד הטקסט והן על יסוד הראיות והיעדרן - בין שתי גרסות פרשניות מנוגדות. מחד גיסא, זו של התובעים, אשר גורסת כי חובתו של נתבע 1, כבן הממשיך הזכאי להירשם כבר הרשות במשק, כפופה להוראות סעיף 4 להסכם אשר מחייבות אותו. מאידך גיסא, זו של נתבע 1, אשר גורס, כי סעיף 4 להסכם נועד להידרש למצב שבו הזכויות תועברנה עוד בחיי המנוח או לחילופין ככל שיבחר להוריש את הזכויות; אלא שקביעת זכות באמצעות מנגנון הספציפי של הכרה בבן ממשיך, כלל אינה נמנית עם הסיטואציות להן הותקן סעיף 4 להסכם.

     

27. כאשר בוחנים את הרישא של סעיף 4 להסכם למול הסיפא לו, גם הפרשנות הטקסטואלית המסתברת יותר (ולכל הפחות מסתברת באותה המידה), היא שסעיף זה מתייחס לשני מצבים אפשריים. האחד, שהמנוחים או מי מהם יבחר לערוך צוואה ובאמצעותה להצהיר מי הוא חפץ שיהיה בעל הזכויות במשק לאחר מותו. השני, שמי מהמנוחים יבחר עוד בחייו לבצע ולהשלים מהלך של מכר או העברה שלמה (למשל, ללא תמורה) של זכויותיו לאחר. שכן לא ניתן להתעלם מכך שחלקו הראשון של הסעיף התייחס לשני מצבים – הורשה ביודעין (קרי – עריכת צוואה) של הזכויות, או מכר של הזכויות, על ידי בר הרשות. טקסטואלית יוצא, אפוא, שנוסחו ומבנהו של סעיף 4 עצמו קושר גם את החיוב שבסיפא לו, בזיקה לשני המצבים שתוארו ברישא לו - הורשה (ביודעין), או העברה שלמה (במכר, או ללא תמורה) של הזכויות בחיי בר הרשות.

     

28. ככל שנידרש לראיות שהוצגו במסגרת ניהול ההליך, גם אז לא ניתן לקבוע כל עיקר, כטענת התובעים, שכוונת סעיף 4 להסכם היתה להחיל את גדריו גם על קביעת זכות מכח מנגנון של "בן ממשיך".

     

    כפי שאפרט להלן, ככלל מצינו שעדויות התובעים העלו סימני שאלה של ממש אשר אינן מאפשרות לקבל את גרסתם לאירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשרים שנה בבחינת "כזה ראה וקדש", במיוחד נוכח האינטרס הברור שלהם.

     

29. מנגנון "בן ממשיך" איננו מנגנון חדש בדין הישראלי. על פי הדין – לרבות הסכם המשבצת עצמו – קביעת זכויות במשק מכח הכרה ב"בן ממשיך" איננה על פניה בגדר אירוע "הורשה". לא לחינם אין נוקבת הצהרת המנוחים למינוי נתבע 1 כבן ממשיך במונח "הורשה" או "ירושה" (נספח 8 לכתב ההגנה) ; ולא לחינם מבהירנו סעיף 20ה. להסכם המשבצת כי זכויות בר הרשות במשק אינן בגדר חלק מן העזבון. בע"א ברמלי שנזכר לעיל, הבהיר בית המשפט העליון כי זכויות בר-רשות "... אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת..." (שם, 871).

     

    קביעות אלה – לרבות פרשנות הדין כפי הפסוק בפרשת ברמלי – נהגו גם בעת שנכרת ההסכם. לפיכך, נקודת המוצא הפרשנית היא שאירוע "הורשה" אליו התייחס סעיף 4 להסכם לא התייחס לקביעת בר הרשות מכח מנגנון של "בן ממשיך".

     

    נקודת מוצא זו לא השתנתה גם לאחר בחינת הראיות.

     

30. עו"ד ח', אשר לבקשת תובע 1 ערך את ההסכם עבור התובעים והמנוחים, הוזמן למתן עדות. אלא שבסופו של יום, גם הוא עצמו אישר שבחלוף השנים הרבות מאז נכרת ההסכם, עדותו שלו - שלא היתה חפה מסימני שאלה, כפי הנראה נוכח חלוף הזמן – היתה בבחינת פרשנות טקסטואלית שלו להסכם, ולא שיקפה את זכרונו בפועל ביחס למעמד עריכת ההסכם (ראו למשל עמ' 31 לפרוטוקול השני שורות 17 – 26).

     

31. גרסה אחרת מטעם "צד ב'" להסכם (קרי המנוחים), לא ניתן היה ללמוד מטבע הדברים. למשמעותו הדיונית של חלל ראייתי זה אדרש עוד להלן.

     

32. למה, אפוא, כוונת הדברים במונח "הורשה"? מקום בו מחד זכויות בר-רשות אינן בגדר חלק מעזבונו של מוריש כעולה גם מהוראות הסכם המשבצת, דומני שהכוונה המסתברת ביותר היא למצב דברים שבו היה בוחר המתקשר בהסכם לצוות – בצוואה ערוכה כדין – למי מבין ילדיו הוא מבקש להקנות את זכויות האישיות. הוראה שכזו איננה פסולה, ככל שאיננה עומדת בסתירה גמורה להוראות ונהלי הגורמים המיישבים, ומצב זה אף הוא היה ידוע גם כאשר נכרת ההסכם (ראו למשל בפרשת אזולאי). מסקנה זו מתיישבת גם עם הרישא של סעיף 4, הנוקבת מפורשות במונח הורשה במובן של ציווי ("...להורישה לכל מי שיחפוץ").

     

33. יוצא, אפוא, שלא ניתן לגזור חיוב נטען של נתבע 1 מכוח זיקה לאירוע של "הורשה".

     

34. מה, אפוא, היתה כוונת הצדדים בעת ניסוח ההסכם, בכל הקשור עם המונח "העברת זכויות" שנזכרה בו? אני סבור, שהפרשנות המתיישבת יותר עם הנסיבות והראיות הדלות שהוצגו לפניי מתיישבת יותר עם עמדת נתבע 1, ולפיה כוונת הדברים היתה למצב שבו יבחר המנוח להעביר עוד בחייו את זכויותיו לאחר ; קרי, במהלך שיקרום עור וגידים בחיי המנוח אולם גם יושלם בחייו (דוגמת מכר, או העברה ללא תמורה).

     

35. טקסטואלית, ניתן ללמוד האמור מהזיקה המבנית שבין הרישא לסעיף 4 להסכם הנוקט מפורשות במונח "מכירה". אולם מסקנה זו נלמדת גם בשים לב למצב המשפטי הנוהג בקשר עם מנגנון הבן הממשיך כמו גם בהתחשב במחלוקת הבולטת שגם לשיטת התובעים שררה בינם ובין המנוחים עוד בטרם עריכת ההסכם, סביב מנגנון הבן הממשיך. מחלוקת, שלא מצאה כל ביטוי בסעיף 4 להסכם, וכפי הנראה לא בכדי.

     

36. מנגנון דוגמת "בן ממשיך", המוכר בנסיבותיהן של הזכויות שלפנינו, הוא בבחינת מנגנון שונה, הן מהורשה והן מהקניית זכויות לאדם אחר עוד בחיי המעביר. זאת, בראש ובראשונה בשים לב לכך שזכויות בר-הרשות אינן מוקנות לבן הממשיך אחרי פטירת בר הרשות, ורק לאור פטירה זו. במצב דברים שכזה, לא ניתן להתייחס למצב דברים שבו פועל בר רשות להצהיר על "בן ממשיך", כאל מצב דברים שבו העביר – דה יורה או דה פקטו – את זכויותיו לאחר. לכן, מוקשית המסקנה לפיה אינהרנטית יש לפרש את המונח "העברת זכויות" שבהסכם ככולל מטיבו הוא או מכללא, התייחסות למנגנון של "בן ממשיך".

     

37. הדברים יפים במשנה תוקף מקום בו חרף עדויות מתחמקות מטעם התובעים, בסופו של יום דומני שלא יכולה להיות מחלוקת כי סוגיית הבן הממשיך בקשר עם המשק ריחפה בחלל האוויר ולמעשה שימשה כמוקד מחלוקת משפחתית שנים רבות; זאת, אף בטרם נכרת ההסכם ועוד בטרם השלימו התובעים את בניית הבית בשטח המשק, בשנות ה- 90 של המאה הקודמת.

     

38. כך למשל ציין תובע 1 בתחילת עדותו, כי הרקע להסכם היה הסכמתו לוותר על "זכותו" להיות מוגדר כבן ממשיך, בתמורה להטלת עלויות פיצול הנחלה על מי שיהא בבחינת בן ממשיך: "... העדפתי, ויתרתי על הזכות לבן ממשיך, בתמורה לכך שאני אוכל לקבל את המנוחה והנחלה שלי בנחלה הקטנה הזו, שמי שיהיה בן ממשיך וייקח את כל הנחלה הוא הרוצה שיישא בעלויות הפיצול וזה גם הגיוני שמי שלוקח משק ששווה כמה מיליונים, לא יהיה, יתן פרוסה מהעוגה וישלם את פיצול נחלה, וזה היה ברור ומוסכם לצדדים..." (עמ' 8 שורות 30 – 34 לפרוטוקול הראשון).

     

39. אלא שכפי הנראה, בזמן העדות תובע 1 לא נתן דעתו די הצורך לכך ששנים מספר קודם לכן, כבר הצהיר וחתם בכתב כי איננו בבחינת בן ממשיך. הכוונה, למסמך ההסכמות עליו חתמו המנוחים והתובעים כפי הנראה במהלך אמצע שנות ה- 90 של המאה הקודמת, אשר הבהיר בין היתר, כי : "... אין י' בן ממשיך, ועל כך נודע לו ונאמר לו בפניו ובפנה (כך במקר – ב.ש) אשתו ל'..." (נספח 1 לכתב ההגנה) .

     

    על איזו "זכות" (שכך או אחרת איננה קנויה לאיש לבד מבר הרשות במשק), ויתר תובע 1 עת ניהל הליכים למול הוריו וערך את ההסכם, מקום בו שנים קודם לכן כבר "ויתר" עליה ביודעין, כתנאי לבניה ומגורים במשק?

     

    לא בכדי הקשה עליו ב"כ נתבע 1 בסוגיה זו בחקירתו הנגדית. או-אז, לאחר סדרה של תשובות מתחמקות שלא לצורך, חזר על שטען בכתב התביעה ותצהיר עדותו הראשית, כי המקור לויתורו הנטען בכתב על "זכותו" להיות בן ממשיך, היה לחצו של נתבע 1 על המנוח, חששו של המנוח מפניו (להזכירנו – עוד בסוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת), והתעמרות של נתבע 1 בתובע עצמו. אגב כך, ציין תובע 1, טען המנוח בפניו בעל פה, כי "... אין לך מה לדאוג, עכשיו אין בן ממשיך, ברור שתהיה אתה, אני לא יכול לכתוב את זה היו אוכלים אותו אם הוא היה כותב את זה..." (עמ' 8 – 9 לפרוטוקול הראשון, בדגש על שורות 34 – 35).

     

40. אם כן, לא "ויתור" גרידא על זכות להיות מוצהר כבן ממשיך בתמורה לכריתת ההסכם כפי שציין בתחילת עדותו; ואף לא מודעות מפורשת לכך שאין בכוונת המנוחים להצהיר עליו כבן ממשיך, שנים קודם לכן, בתמורה להסכמתם לבית בית בשטח המשק ; כי אם מסמך הסכמות (נספח 1 לכתב ההגנה) שנערך לפי הנטען למראית עין בלבד, כנגד הבטחה בכתב של המנוח לפיה התובע 1 עצמו יוצהר כבן ממשיך, וזאת נוכח התעמרות והתעללות נטענת של נתבע 1 בהוריו המנוחים ובתובע עצמו.

     

41. אף אין למעשה מחלוקת שתובע 1 הוא שפנה לעורך ההסכם, עו"ד ח', על מנת שינסחו עבור הניצים. במיוחד בהינתן סלע המחלוקת המשמעותי סביב סוגיית הבן הממשיך גם לשיטת התובעים, כפי שפורט לעיל, מצופה היה שזו תעוגן ישירות בכתב, ולו לשיטת התובעים להסיר כל ספק.

     

    מצופה היה שההסכם - ששיקף פתרון של פשרה ויישוב המחלוקת בין הניצים- יתייחס מפורשות לסוגיית הבן הממשיך והסדרתה, גם בשאלות מתחום אופן פיצול אפשרי של המשק.

     

    אלא שלא כך נעשה, וכפי הנראה לא בכדי.

     

42. לעניין זה אציין, כי מרכזיות הסוגיה – והמחלוקת – לעניין הבן הממשיך, לאורך השנים, נלמדת גם מעדותה של תובעת 2 (ראו למשל עמ' 29 שורות 29 – 31).

     

43. נוכח האמור, דווקא שתיקתו של סעיף 4 להסכם בעניין זה אומרת דרשני ואיננה פועלת פרשנית לטובת התובעים.

     

    דווקא לאור מרכזיות המחלוקת לעניין סוגיית הבן הממשיך עוד בטרם נכרת ההסכם, לא ניתן לשלול גם את האפשרות, לפיה הצדדים להסכם בחרו בכוונת מכוון להשמיטה ולהותירה בערפל כחלק ממנגנון הפשרה שביניהם. כפועל יוצא, גרסתו הפרשנית של נתבע 1 באשר לתחולת סעיף 4 להסכם כמסתברת לכל הפחות באותה המידה לזו של תובע 1.

     

44. בנסיבות אלה, שתיקתו של סעיף 4 להסכם בכל הקשור עם המחלוקת הערה סביב סוגיית הבן הממשיך ומעמדו ולו בשאלת עלויות פיצול הבית משטח המשק, עומדת לתובעים לרועץ.

     

45. אין מדובר במי שערכו את ההסכם לבדם, כי אם באמצעותו של עו"ד ח', כך שלא ניתן לייחס לאיזה מהמתקשרים בו – לבטח לתובע 1, אשר יזם את הפניה לעורך ההסכם - היעדר מודעות למשמעויותיו ותחומי השתרעותו של ההסכם.

     

46. מנגד, דווקא בפרוטוקול תביעת האכיפה הראשונה מצינו כי כבר אותה העת עמדו המנוחים, באמצעות בא כוחם דאז עו"ד ד', על פרשנותם לפיהם הוראות סעיף 4 התייחסו אך למקרה פוטנציאלי של הורשה ולחילופין מכירה לצד ג': "..בתקופה הרלוונטית על החתימה על ההסכם (קרי – בשנת 2001 – ב.ש) היו תנאים מקלים לגבי הפיצול, אבל מה, בהסכם עצמו היו אמורים לבצע את הפיצול תוך מס' חודשים ולכן נכתבה התניה, שאם חלילה בעל הזכויות ירצה למכור את הזכויות לצד ג' או קרה מקרה הורשה, אז היורשים יממנו את הפיצול. זה נכון מה שאמר ביהמ"ש, הם מעולם לא פנו לאב לבקש ממנו לחתום..." (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.11 בתמ"ש 1051-10-10, נספח 5 לכתב ההגנה).

     

    אם כן, עוד בשנת 2011 שבו והבהירו המנוחים – שהיו צד להסכם - את עמדתם הפרשנית לפיה הוראות סעיף 4 להסכם התייחסו לשני מצבים בלבד- הורשה ומכר בחייהם.

     

    עדותו של עו"ד ד' לפני אך חיזקה עמדה זו (ראו בעמ' 32 – 38 לפרוטוקול השני).

     

47. לאלה יש להוסיף גם את החלל הראייתי המשמעותי שהניחו התובעים לפני בית המשפט, בעצם הגשת התביעה רק לאחר פטירת המנוח, הוא שהיה צד להסכם, בר הפלוגתא המרכזי שלהם, ויכול היה לכל הפחות ליתן גרסה משל עצמו באשר לפרשנותו. בחירתם של התובעים להגיש תביעתם אך לאחר פטירת המנוח – לבד משאלות מתחום שיהוי, תום לב דיוני, מועד סביר לקיום חוזה או מעמדו של הנתבע כמי שלא היה צד לחוזה שתידון עוד להלן – מעמידה את נתבע 1 בנחיתות דיונית וראייתית מובהקת.

     

    שכן בכך נמנע הימנו להעיד את המנוח ובאופן זה נמנע ממנו - ומבית המשפט – להתחקות באופן מלא אחר אומד דעת הצדדים להסכם גופא. במצבים כגון דא בוחר הדין הכללי לאזן את הנחיתות האמורה באמצעות חזקות וכללים משפטיים.

     

48. אחד מאלה, למשל, הוא סעיף 25(ב1) לחוק החוזים, אשר מלמדנו כי ככל שניתן לפרש חוזה בפירושים שונים, והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, יש להעדיף את הפרשנות כנגד המנסח. ככל שהתובעים חפצים להחיל את הוראות ההסכם גם על נתבע 1, הרי שאינם יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו, ומקום בו אין חולק שנתבע 1 כלל לא נמנה עם הצדדים לו, לא כל שכן "מנסחיו", מן הדין שבחינתו הפרשנית של ההסכם לא תיערך במנותק לכלל האמור. הדברים יפים במשנה תוקף עת כטענת נתבע 1 בסיכומיו, אמנם דומה שעורך ההסכם, עו"ד ח', קשר עצמו בזיקה גדולה יותר דווקא לתובע 1 ולא למנוח בקשר עם השירות המשפטי שהעניק לצדדים להסכם (ראו למשל בעמ' 29 – 30 לפרוטוקול השני).

     

49. כלל ראייתי אשר מסייע לגבש מנגנוני הכרעה בסיטואציות כגון דא, הוא החזקה הנגזרת מהימנעות מהצגת ראייה רלוונטית ללא הסבר של ממש. במצב דברים שכזה, קמה חזקה כי הראייה היתה מסייעת לצד שכנגד. במקרה שלפני, ההנחה הנגזרת מכלל זה – במיוחד נוכח העמדה שהובעה במסגרת ההליכים בתביעת האכיפה הראשונה - הוא שלו היה מעיד המנוח, היתה גרסתו הפרשנית מתיישבת גם עתה דווקא עם גרסת נתבע 1, וגם בכך יש כדי לשמש משקל נגד לגרסתם הפרשנית של התובעים.

     

50. כפועל יוצא מכלל אלה, במחלוקת שנפלה בין הצדדים, אני מבכר את עמדתו של נתבע 1, הגורס שקביעת זכויות בר הרשות בנחלה מכח הכרה במעמד של "בן ממשיך", היא כלשעצמה אירוע נפרד מאירוע של "הורשה" או "העברת זכויות" כמשמעותה בהסכם – קרי על ידי המעביר, בחייו. מכאן, שדין טענת התובעים לפיה יש לאכוף על נתבע 1 את הנשיאה בנטל פיצול המשק מכח סעיף 4 להסכם, להידחות.

     

51. אלא שגם לו מסקנתי היתה שונה, דין התביעה ככלל היה להידחות, בין היתר מיתר נימוקי נתבע 1 ; בדגש על השיהוי הניכר בפעולה להסדרת פיצול המשק וההמתנה דה-פקטו לפטירתו של המנוח לשם גיבוש חזית חדשה למול מי שכלל לא התקשר בהסכם, קרי הנתבע. זאת, הן מטעמים של תום לב דיוני בניהול ההליך כמו גם שיהוי בעמידה על זכות חוזית.

     

    אופן השימוש בזכויות דיוניות

52. כטענת נתבע 1, התרשמתי שעסקינן בתובענה שהוגשה בשיהוי, וככל הנראה שלא בכדי. שיהוי זה גרם לא אך לנזק ראייתי, לו ניתן ביטוי אופרטיבי בכל הקשור עם הוראותיו של סעיף 4 להסכם, הוא אף טומן בחובו היבטים מתחום תום הלב בשימוש בזכות דיונית, כמו גם מוסיף נדבך בכל הקשור עם הפרשנות הראויה למועד לקיומו של הסכם.

     

53. להבנת התמונה יש לחזור תחילה בקצרה אל העובדות, שעל אודותיהן אין חולק.

     

    • הבית נבנה בשטח המשק כפי הנראה לקראת סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת.

       

    • עוד בשנת 2000, קרי כעשרים (!) שנים לפניה הגשת התובענה שלפני, גילו התובעים דעתם בקשר עם המחלוקת והגישו את התביעה הראשונה כנגד המנוחים – הוריו של תובע 1, שלצדם וברשותם כל אותה העת התגוררו במשק.

       

    • ההסכם עצמו נכרת בחודש ינואר 2001, קרי כמעט עשרים שנה לפני הגשת התביעה שלפניי.

       

    • חרף ניהולם של ההליכים המשפטיים ולאור ההסכם, המשיכו התובעים והמנוחים להתגורר אלה לצד אלה בשטח המשק.

       

    • בשנת 2010 נתנו ביטוי התובעים פעם נוספת למחלוקות בקשר עם הבית ועם המשק, והגישו כנגד המנוחים את תביעת האכיפה הראשונה. ההליכים שניהלו בני המשפחה לא היו בבחינת סוד בתוך המשפחה עצמה, וחרף עדויות מוקשות גם מצד אחיות תובע 1 ונתבע 1, לכל הפחות חלקן אישרו שהן אף נכחו בבית המשפט בעת קיום איזה מהדיונים (ראו תשובותיה של גב' נ' לשאלות בית המשפט, בעמ' 33 – 34, שורות 8 -10 לפרוטוקול הראשון ; ראו בעדותה של גב' ט' בעמ' 41 – 43 לפרוטוקול הראשון ;והשוו לעמ' 1 לפרוטוקול הדיון ביום 10.1.11 בתמ"ש 1051-10-10, נספח 5 לכתב ההגנה).

       

    • תביעת האכיפה הראשונה הסתיימה ביום 30.12.12 בפסק דין מוסכם, שהסעד שניתן במסגרתו היה עריכת יפוי הכח הבלתי חוזר לטובת התובעים, אשר למעשה אפשר לתובעים לפצל בעצמם את הבית מן המשק ללא מעורבות נוספת מטעם המנוחים. זאת, כשבע שנים לפני שהוגשה התובענה שלפני וכעשר שנים לאחר שכבר ניתנה לתובעים הזכות לפעול לפיצול הבית מן המשק על חשבונם.

       

    • בשנת 2018 הצהיר המנוח על נתבע 1 כעל הבן הממשיך במשק תוך שכאמור לעיל, מזה כשני עשורים ברור ונהיר היה לתובעים כי תובע 1 לא יהיה הבן הממשיך ודי לעיין בכתבי הטענות ובעדותם של התובעים עצמם, כדי להיווכח שהזיקה המתוכננת של נתבע 1 למשק לא היתה בגדר סוד מזה שנים (ראו למשל בעדותה של גב' נ' בעמ' 43 לפרוטוקול הראשון).

       

    • רק בשנת 2020, פחות משנה לאחר פטירת המנוח, הוגשה התביעה שלפני.

       

54. כטענת נתבע 1, עננה של שיהוי וסימני שאלה של ממש באשר לאופן עשיית השימוש בזכויות הדיוניות כנגדו, מרחפים מעל דרך הילוכם של התובעים. לעת הזו לא אדרש לשאלת מעמדו של נתבע 1 ביחס להסכם ובאשר לתיחומו של ההליך, לה אדרש בהמשך. השאלה תיבחן בראי התנהלותם של התובעים עצמם, אשר כאמור אוחזים ולו לשיטתם בחיוב חוזי בקשר עם המשק ועם הבית מאז שנת 2001 ולכל הפחות פעמיים במהלך היסטוריית המחלוקת המשפחתית זכו לסעד אופרטיבי בר מימוש. אלא שחרף שני הליכים קודמים (מהם הליך אכיפה קודם), לא מצאו לנכון לעשות בו שימוש אלא לאחר שהמנוח הלך לבית עולמו.

     

    על פניו, סימני השאלה המתעוררים אינם אך בגדר נפקותו של "שיהוי" ערטילאי. סימני השאלה משתרעים הרבה מעבר לכך ומגיעים כדי שאלות מתחום תום הלב בהפעלת זכות חוזית ודיונית ; לא כל שכן, ולמעלה מן הצריך לענייננו, מתחום המועד הסביר לקיומו של חיוב כמו גם מתחום מיצוי העילה.

     

55. סעיף 39 לחוק החוזים מבהירנו, כי ".. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה..." (שם).

     

    באשר לאמות המידה הנוהגות בעת בחינת הכלל האמור, אמת המידה הכללית לה יש להידרש נגזרת מעקרונות של הגינות: "... אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה..." (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים פ"ד לה(1) 828, 834 ; כן השוו: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פד נה(1) 199, 281).

     

    במיוחד בהינתן התשתית העובדתית דלעיל דומני, שדרך הילוכם של התובעים כנגד נתבע 1 איננה עולה בקנה אחד עם אמת המידה הבסיסית הנדרשת בהפעלת זכות דיונית, כנגזרת של סעיף 39 לחוק החוזים.

     

56. אמנם, עוד בשנת 2001, אגב ניהול הליכי התביעה הראשונה, הבהירו הצדדים להסכם בסעיף 3 הימנו את נקודת המוצא לפיה "... ידוע להם שביצוע הפיצול כרוך בהוצאה כספית כבדה ביותר, בה אין צד א' יכול לעמוד, ולפיכך, פיצול הבית מיחידת המשק יבוצע ע"י ועל חשבון צד א' בכל עת שיהא בידו וברצונו לעשות כן..." (שם).

     

    אלא שהוראות אלה אינן דרות בחלל הריק. שכן לבקשתם הם, מיצו התובעים את הליכי תביעת האכיפה הראשונה בקבלת ייפוי הכח הבלתי חוזר לידיהם תוך שלכאורה לא היתה כל מניעה שיבקשו כבר אותה העת סעדי אכיפה אחרים.

     

    הואיל וכתבי הטענות עצמם לא הוצגו לפני והלכה למעשה אף לא ראיתי כי הטענה נטענה בפועל, לא אדרש לשאלה האם אמנם מיצו התובעים את עילתם אם לאו, הן לאור ניהול ההליך הקודם והן בהינתן פטירתו של המנוח. אולם כך או אחרת, המסקנה המסתברת ביותר מהאופן שבו הסתיימה תביעת האכיפה הראשונה, היא כי התובעים הבהירו והביעו דעתם כי מקבלים הם על עצמם את ביצוע פיצול הבית מהמשק.

     

57. כך למשל, הבהיר בא כוחם דאז של התובעים בדיון ביום 10.1.11, כי הוא "... מבקש שיירשם כי הצדדים יפעלו יחדיו לבצע את הפיצול ואני אפנה לחברי עם רשימה, ההסכמה שיש גישה חיובית לפיצול ועל זה הסכמנו. אני אפנה למומחה וגם לחברי ואנחנו גם נישא בכל העלויות האלה..." (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בתמ"ש 1051-10-10 מיום 10.1.11, נספח 5 לכתב ההגנה).

     

    אם כן, אנו רואים שבתביעת האכיפה הראשונה תחמו התובעים את עמדתם – הן מפי בא כוחם והן בסעד שקיבלו בפועל בהסכמה – והבהירו כי הם שיישאו בנטל הפיצול, לרבות הכלכלי. בכך, ולו מכללא ונוכח העולה לפני, זיקקו את הדרך לביצועו של ההסכם, עליו חתמו למעלה מעשור קודם לכן בהליך קודם.

     

58. חרף האמור, גם מאז ועד להגשת התובענה, לא ראיתי שהתובעים פעלו בכל דרך על מנת לעשות כן.

     

59. זאת ועוד. בניגוד לטענה שלפיה מצבו בשטח של המשק (קרי קיומו בין היתר של מבנה יביל עליו, שלא ראיתי שהוכחש ושבסופו של יום הוסר) הוא שמנע את פיצול הבית על ידי התובעים, למעשה גם הם הודו כי כלל לא נקטו במהלך של ממש למול רשויות התכנון ו/או הגורמים המיישבים, וזאת משיקולים כספיים גרידא. כפי שאבהיר להלן, אינני מקבל את הטענה לפיה חריגות הבניה או רצונו של המנוח הובילו להימנעות זו או למצער שימשו כסיבה המרכזית והמכרעת לכך.

     

60. כך, למעשה, ניתן ללמוד מדבריו של תובע 1 בעדותו, חרף המסגרת הפתלתלה והמתחמקת שבמסגרתה בחר להשיב לשאלות שנשאל, במסגרתן גם חזר על היעדר יכולתו הכלכלית וגם בחר לטעון, כי הגם שהיה מודע עוד בשנת 2013 למצבו של המשק ולבניה לא חוקית נטענת דאז בו, לא ידע כיצד להתחיל את ההליך (עמ' 20 לפרוטוקול הראשון שורות 23 ואילך וראו בהרחבה בעמ' 14 – 22).

     

    תשובה זו איננה עולה כל עיקר בקנה אחד עם השכל הישר. האמנם אדם אשר במשך שנים רבות מנהל הליכים כנגד הוריו שבמוקדם סוגיית הבית ופיצולו מהמשק, בוחר לקבל ייעוץ משפטי ולהגיש שתי תובענות נגדם, איננו מודע לפעולות הנדרשות - הן דה יורה והן דה פקטו - ולעלויות הכרוכות בכך? מסופקני.

     

    ואם אמנם בניה בלתי חוקית כזו או אחרת הציבה מניעה מביצוע הפיצול, מה מנע מהתובעים ללבן סוגיה זו במסגרת תביעת האכיפה הראשונה, להגיש במידת הצורך (כפי שידעו לעשות בשתי הזדמנויות קודמות) תובענה ספציפית גלל כך, ולעתור בכל דרך להסרת המניעה הספציפית לשם מיצוי הזכות שניתנה להם לפצל את הבית מן המשק? לכך לא מצאתי כל הסבר מבורר.

     

61. ואמנם, בהמשך עדותו אישר תובע 1 כי הלכה למעשה היה מודע היטב לעלויות הכספיות הכרוכות בביצוע הפיצול, כי בירר האמור בהזדמנויות שונות למול רשות מקרקעי ישראל ושיקולים כספיים הם שעמדו בבסיס הימנעותו מכך (עמ' 27 – 28 לפרוטוקול הראשון).

     

62. עדותה של תובעת 2 אף היא התאפיינה בסימני שאלה ופרכות בסוגיות אלה. גם תובעת 2 ניסתה למזער את מודעותה לאופן פיצול הבית מהמשק ולעלויות שבכך באופן שאיננו מתיישב עם המחלוקת הבולטת והנמשכת למול המנוחים בסוגיה זו (עמ' 29 לפרוטוקול הראשון).

     

    הגרסה שתובעת 2 נתנה לשאלת ההימנעות מביצוע הפיצול בפועל מאז קרות ההסכם, היתה שונה מזו של תובע 1. בעוד ששני ההסברים שבסופו של יום נתן תובע 1 בעדותו להימנעות מביצוע הפיצול היו מצבו בפועל של המשק והיעדר יכולת כלכלית לכך, טענה תובעת 2 דווקא כי בחרו להימנע מלבצע את המהלך בחייו של המנוח, נוכח התנגדותו הנטענת, ורק בסיום דבריה יצא המרצע מן השק כשהוסיפה כי למעשה, לא יכולים היו לעמוד בעלויות ביצוע הפיצול, מקום בו המנוח התנגד לשאת בעלויות אלה (ראו למשל בעמ' 29 לפרוטוקול הראשון שורות 32 – 35 כמו גם עמ' 30 שורות 21 – 38 ועמ' 31 שורות 19 – 26 לפרוטוקול הראשון).

     

    כאמור, גרסתה הראשונית של תובעת 2 - קרי דחיית יישום הפיצול לאחר לכתו של המנוח נוכח התנגדותו לביצוע הפיצול ואף לנשיאה בעלויות הכרוכות בו - לא זו בלבד שלא התיישבה עם דבריו של תובע 1 בעדותו לפני, כי אם גם איננה עולה בקנה אחד עם השכל הישר. שהרי ממילא, על פי ההסכם לא היתה למנוח סיבה כלכלית להתנגד לכך (הואיל ועלויות הפיצול על פי סעיף 3 הושתו ממילא על התובעים), במיוחד עת המנוח עצמו חתם בשנת 2013 בפועל על יפוי כח בלתי חוזר למטרה זו בדיוק.

     

63. המכנה המשותף לגרסות התובעים שניהם בעדותם הוא שבסופו של דבר, לאחר העלאת נימוקים והסברים אחרים בהם ביכרו לתלות האחריות בבני משפחתם (בין אם המנוח ובין אם נתבע 1), אישרו שניהם כי חסרון כיס הוא שמנע מהם לבצע את הפיצול בחיי המנוח, חרף פסק הדין המוסכם בתביעת האכיפה הראשונה ויפוי הכח הבלתי חוזר שהופקד בידם.

     

64. אם אמנם חסרון הכיס הנטען עמד בבסיס רצונם של התובעים לדחות את יישום הפיצול לעתיד שלאחר לכתו של המנוח (מקטע גרסה שהתובעת 2 עצמה ציינה כאמור בעדותה, הגם שנוכח מניע נטען אחר, שנשלל), ספק רב בעיני האם הימנעות זו אמנם עולה בקנה אחד עם החובה לעשות שימוש בזכות בתום לב. זאת במיוחד לאור ניהולה של תביעת האכיפה הראשונה, האופן שבו תוחמה והוסדרה המחלוקת במסגרתה, והמצג הטבעי שניתן היה להסיק מכך, כמפורט לעיל.

     

65. שכן לא ניתן לשלול, שבחירתם של התובעים להימנע מביצוע הליכי הפיצול על חשבונם נבעה מן ההערכה, שבעתיד יוכלו "לגלגל" את עלויותיו על נתבע 1, שכנגדו במשך כל השנים וחרף מודעותם ולו תחילה בדבר "כוונות" של המנוח להגדירו כבן ממשיך, נמנעו מלפעול.

     

    אלא שבניגוד לתובעים – שהיו מודעים היטב להסכם, להוראותיו, ללאקונות ולשאלות הפרשניות העולות מתוכו – נתבע 1 כלל לא היה צד לו. התובעים בחרו להימנע ולהשתהות מביצוע כל פעולה של ממש בחייו של המנוח בקשר עם הפיצול מאז כריתת ההסכם וביתר שאת מאז סיום תביעת האכיפה הראשונה, ורק לאחר פטירתו של המנוח בחרו לייחס לנתבע 1 מחויבות חוזית מכח ההסכם.

     

    גם לו נבחן את הדברים על פי אמות מידה של הגינות גרידא, דרך הילוכם של התובעים – והשיהוי בהעמדת נתבע 1 אף הוא בחזית המחלוקת - איננה עולה בקנה אחד עם החובה לעשות שימוש בזכות בתום לב.

     

    גם מטעם זה אין מקום לקבל את התביעה.

     

    שאלה נוספת ונפרדת מתעוררת כשנבחנת עילת התביעה אל מול מעמדו הדיוני של נתבע 1.

     

    עילת התביעה ומעמדו של נתבע 1 בזיקה להסכם

66. אין כל מחלוקת שנתבע 1 איננו בבחינת צד להסכם. מכח מה, אפוא, מבוקש לחייב את נתבע 1 לעמוד בו? הואיל ושאלה יסודית זו לא היתה במוקד ניהול ההליכים אדרש לה אך בקצרה.

     

67. גם לו אניח, כי בבסיס עתירת התובעים ניצבת ההנחה המובלעת שנתבע 1 הוא בבחינת צד ג', שבעניינו קמה בהסכם התחייבות להקנות לו דבר מה, הרי שסעיף 34 לחוק החוזים מקנה דווקא לצד השלישי ולא למתחייב בהסכם, בהיותו המוטב, כהגדרתו בחוק, את הזכות לעתור לקיום החיוב. בענייננו – לנתבע 1 ולא לתובעים - להם לכל היותר קמה זכות נגדית להתגונן כנגד עתירה פוטנציאלית, כפי שמורנו סעיף 37 לחוק החוזים.

     

    במובן זה, אפוא, פרק ד' לחוק החוזים איננו יוצר יריבות חוזית ישירה בין התובעים – בכובעם כתובעים – ובין הנתבע 1.

     

    בדומה, גם סימן ט' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו עוולה של גרם הפרת חוזה, מקנה לצד השלישי (ולא לצד להסכם) זכות תביעה כנגד צד לחוזה שגרם להפרתו.

     

    מכח מה, אפוא, קמה לתובעים עילתם? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת מפי התובעים.

     

68. גם לו אניח, כי התובעים רואים עצמם בבחינת "נפגע" כהגדרתו בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל – 1970, הרי שתנאי יסודי לביסוס עילה לפי חוק זה הוא קיומם של יחסים חוזיים בין המתדיינים. יחסים, שאינם בנמצא בינם ובין נתבע 1.

     

    גם בכך, אפוא, ספק אם קמה ומבוססת עילה חוזית של ממש כנגד הנתבע 1.

     

69. ואם למעשה עילת התביעה החוזית נסובה על היות נתבע 1 חליפם של איזה מן המנוחים, הרי שלבד מכך שהסוגיה לא הובהרה כדבעי בכתבי הטענות, או-אז מצינו שמסגרת הדיון ומצבת בעלי הדין בו הוגדרו ותוחמו בחסר, מקום בו עסקינן למעשה בתביעת נשייה חוזית כנגד יורשי המנוחים. במצב דברים זה לכל הפחות היה מקום לצרף כבעלי דין את כלל יורשיהם המוצהרים של המנוחים (בין אם לפי צו קיום צוואה ובין אם לפי צו ירושה) ולאפשר להם זכות השתתפות בהליך.

     

    כמובן, שככל שאלה היו פני הדברים, אזי היו ניצבות בפני התובעים משוכות לא פשוטות אחרות, דוגמת חלוף הזמן מאז כריתת ההסכם ועד להגשת התובענה (בהינתן שעילת התביעה לכל הפחות מאז הגשת תביעת האכיפה הראשונה היתה ידועה להם).

     

70. כך או אחרת, ובתמצית אציין, כי ספק של ממש מתעורר האם אמנם התובענה, כפי שנוסחה והוגשה, הקימה לכתחילה עילה חוזית כנגד נתבע 1. אולם מקום בו גם לגופם של דברים שוכנעתי כי דין התובענה דחייה, איני רואה להידרש לסוגיה בהרחבה.

     

    סיכום אופרטיבי

71. העולה מכלל האמור לעיל הוא שדין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

    כפועל יוצא, הצו הארעי שניתן בטל.

    בשים לב להיקף ההליכים שנוהלו, לרבות קיומם של שני דיונים לשמיעת ראיות כמו גם לכלל שלפיו על הוצאות המשפט להיות ריאליות ולצד זה מידתיות, יישאו התובעים יישאו בהוצאות נתבע 1 בסך כולל של 25,000 ₪.

    פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

    ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ה, 09 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.