פלוני נ' פלונית

רקע

1. פסק דין זה ניתן בהמשך לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ"ש 57552-05-24 מיום 22.05.25, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט זה לפירוק השיתוף בנכס המקרקעין של הצדדים, המצוי ב** (להלן: "הבית"), תוך שבית המשפט המחוזי הוסיף כי על בית המשפט לבחון את היתכנות החלוקה בעין בבית וכן את חלוקת הזכויות בין הצדדים בבית לצורך פירוק השיתוף. הצדדים יכונו בפסק הדין "האיש" ו"האישה".

    

2. בעניין היתכנות ביצוע החלוקה בעין, הוגשה לתיק ביום 23.11.25, חוות דעת שמאי. האישה ביקשה להפנות אל השמאי שאלות הבהרה אודות חוות דעתו, והמועד לכך טרם חלף. על כן, עניינו של פסק הדין הנוכחי בשאלת חלקו של כל אחד מן הצדדים בבית.

    

3. להשלמת התמונה, ההליכים בין הצדדים מתנהלים מחודש 2/23, כאשר ביום 31.03.24 ניתן כאמור פסק דין לפירוק השיתוף בבית. ביום 05.03.25, ניתן פסק דין נוסף, בתביעתה של האישה לביטול הסכם ממון שנכרת בין הצדדים ביום 13.07.00 (להלן: "הסכם הממון"). במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט את תביעתה של האישה לביטול הסכם הממון, וכן נקבע כי לאור קיומו של מסמך נוסף עליו חתמו הצדדים ביום 03.06.06 ואשר עניינו חלוקת הזכויות בבית (להלן: "המסמך"), תתברר הסוגיה במסגרת התביעה הרכושית. על פסק דין זה תלוי ועומד ערעור שהגישה האישה.

    

4. בהליך הנוכחי, השלימו הצדדים את טיעוניהם בסוגיית המסמך, הגישו תצהירי עדות ראשית, נשמעו חקירות ביום 23.11.25, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה ביום 24.11.25. בתום הדיון הציע בית המשפט לצדדים הצעת פשרה, אשר האישה ביקשה לבחון אותה. לאחר שהאישה הודיעה לבית המשפט ביום 4.12.25 באופן סופי כי איננה מקבלת את ההצעה, נדרשת הכרעת בית המשפט.

    

5. מכיוון שכאמור מדובר בפסק דין שלישי בעניינם של הצדדים, לא נמצא לפרט את הטענות אשר אינן נוגעות לפסק הדין הנוכחי. נציין רק, כי הצדדים חתמו כאמור על הסכם הממון ביום 13.07.00, והוא כלל הוראות בנוגע לזכויות בבית המגורים, וכן מנגנון לשינוי העקרונות אשר נקבעו בו.

    

6. הצדדים חתמו ביום 03.06.06 על המסמך, אשר זו לשונו:

    

    

    

   

    

   בהמשך, עת רכשו הצדדים את הבית, נרשמו הזכויות בחלוקה של 2/3 על שם האיש ו- 1/3 על שם האישה.

    

   טענות האיש:

7. כאשר נכרת הסכם הממון היו שני הצדדים בעלי רקע דומה, שניהם הגיעו ממשפחות מבוססות, והיה ברור כי הוריה של האישה ישתתפו במימון הבית בעת רכישתו. מטעם זה קבעו הצדדים בהסכם הממון כאשר ירכשו בית, הוא יירשם על שם שניהם בחלקים שווים, אף אם הכספים לבנייתו ורכישתו לא יבואו באופן שווה משני הצדדים.

    

8. בחלוף שש שנים, ולאחר שנולדו לצדדים שני ילדים, חיפשו הצדדים אחר בית למגוריהם במשך חודשים ארוכים. חרף ההבנה כי הוריה של האישה ישתתפו במימון רכישת הבית, כאשר איתרו הצדדים את הבית, הודיעה האישה לראשונה לאיש כי אין בכוונת הוריה להשתתף ברכישת הבית כלל. אביו של האיש הודיע כי הוא נכון לממן את מלוא עלות רכישת הבית, אולם הוסיף לכך תנאי, כי הזכויות בבית יירשמו בחלוקה של 1/4 לכל היותר על שם האישה ו-3/4 על שמו של האיש. ככל שהיו הצדדים מסרבים לכך, היו נאלצים לוותר על רכישת הבית.

    

9. הצדדים החליטו במשותף לקבל את מלוא המימון מהוריו של האיש, מתוך הבנה כי אין מקום לרשום את הזכויות בבית בחלקים שווים על שם שניהם. על כן, העלו על הכתב ביום 03.06.06, את המסמך, אשר נכתב על ידי האישה ונחתם על ידי שני הצדדים. עת נחתם המסמך, לא סבר איש מן הצדדים כי יש לפנות לעורך דין או לנוטריון כדי לאשרו.

    

10. ביום 31.07.06 חתמו הצדדים על הסכם רכישת הבית, כשהם מלווים באחותו של האיש. במסגרת החתימה על ההסכם חתמו הצדדים על מסמכים נוספים, כגון ייפוי כוח בלתי חוזר, דיווח ללשכת רישום המקרקעין, שטר העברת זכות שכירות ובקשה לרישום הערת אזהרה. על גבי כל המסמכים הללו צוין מפורשות כי 1/3 מן הזכויות בבית יהיו לאישה ו-2/3 לאיש. הליך רכישת הבית כולו, אשר ארך שבועות ארוכים, בוצע בשיתוף פעולה מצד האישה ומתוך הסכמתה המלאה. רק לאחר שנחתם ההסכם, העביר אביו של האיש אליו את הכספים ששימשו לרכישת הבית. הורי האיש מימנו את רכישת המקרקעין, את הריסת הבית אשר עמד במקום ואת בנייתו של בית חדש, בעלות כוללת של למעלה ממיליון דולר. הודות לכך, לא נדרשו הצדדים ליטול הלוואות או משכנתא. לעומת זאת, הוריה של האישה לא העבירו מאומה עבור רכישת הבית ובנייתו, למעט אספקת קרמיקה וכלים סניטריים לבית. מדובר בסכומים הבטלים בששים אל מול עלות רכישת הבית על ידי הורי האיש.

     

11. לאורך השנים שחלפו מרכישת הבית ועד לפתיחת ההליכים בבית המשפט, לא העלתה האישה כל טענה בעניין חלוקת הזכויות בבית, והיא אף הודתה בכך בחקירתה.

     

12. מטרת האישה לעכב את ההליכים בין הצדדים ולקבל לידיה כספים ונכסים לא לה. מדובר במי שקיבלה במתנה בית יקר ערך, ועסוקה בתביעות ובהאשמות על ניצול ועושק.

     

13. האישה שינתה את גרסאותיה, העידה עדות מתחמקת ועל כן אין ספק כי גרסתה אינה אמינה. כך, טענה כי המסמך נחתם כאשר האיש שב מעבודתו, שעה שמדובר ביום שבת.

    זאת ועוד, האישה העלתה טענות סותרות, כאשר בהליך המקביל ביקשה להורות על ביטול הסכם הממון, וכעת ביקשה להסתמך על הוראות הסכם הממון, במטרה לבטל את המסמך. זוהי התנהלות דיונית בחוסר תום לב.

     

14. אף אם היו מתקבלות טענותיה של האישה במלואן, ובית המשפט היה מורה על ביטול הסכם הממון והמסמך, רישום זכויות הצדדים בבית גובר על ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

     

15. לא ניתן להעלות טענת קיפוח ונישול במקרה של מתנה שניתנה לנתבעת. אין מקום גם לקבל את טענת האישה, כי הייתה חלשה וכנועה ונענתה לכל בקשה מצד האיש.

     

16. המסמך אינו הסכם ממון הדורש אישור, שכן הסכם ממון צופן פני עתיד והמסמך מתייחס לנכס ספציפי. שני הצדדים הבינו בעת חתימת המסמך כי הם אינם משנים דבר בעקרונות הסכם הממון, כי אם את רישום הזכויות בנכס הספציפי. עקרונות הסכם הממון נותרו בעינם, ובמסגרתם נקבעה הפרדה ברכוש המשפחתי ושיתוף בפרי עמלם של הצדדים.

     

17. אף אם המסמך הוא הסכם ממון שלא אושר, היות שהצדדים הסכימו לאמור בו, יש לאשרו.

    טענות האישה:

18. במערכת היחסים בין הצדדים הייתה האישה הצד החלש והאיש הצד החזק.

    בשנת 2006, פנה אליה האיש וביקש כי תעלה על הכתב מלל שיכתיב לה, בנימוק שהמצב בעסקי המשפחה איננו מזהיר וכי עליה לסמוך עליו. האיש הצהיר בפני האישה כי המסמך לא יפגע בה או בזכויותיה והיא נתנה בו את אמונה. האיש לא הסביר לאישה דבר בנוגע למסמך והיא סמכה עליו ועל שיקול דעתו.

    המסמך עומד בסתירה מוחלטת להסכמת הצדדים לקיום שותפות מלאה ושוויונית וסותר את הסכם הממון, אשר האישה דורשת את ביטולו.

    האיש מבקש להיתלות בהסכם הממון ובמסמך, לסירוגין, ועל פי צרכיו, אף שמדובר בשני הסכמים העומדים בסתירה זה לזה.

     

19. המסמך לא אושר כדין, ואף אם אין מניעה כי בני זוג יגבשו הסכמה לגבי נכס מסוים, אין הדבר מתקיים כאשר ההסכמה משנה וסותרת הסכם ממון קודם.

     

20. המסמך אינו ברור בנוגע לחלוקת הזכויות בבית, הוא סתום ואינו ברור ויש לפרשו לרעת מנסחו.

     

21. עת נרכש בית המגורים ייצגה את הצדדים אחותו של האיש, ואף היא הרגיעה את האישה באומרה כי זכויותיה השוות בבית לא יפגעו.

     

22. בניגוד לטענתו, עוד בתחילת הקשר בין הצדדים ידע האיש כי בין משפחות הצדדים קיים פער כלכלי, אולם הסכים לחיות בשיתוף מלא עם האישה, ובכלל זאת נאות לרשום את הזכויות בבית שירכשו הצדדים בחלקים שווים.

     

23. לא עלה בידי האיש לספק הסבר לכך שהאישה חתמה על המסמך, שהרע את מצבה. ההסבר היחיד לכך הוא, כי היא סמכה על האיש.

     

24. גם אם ייקבע כי הסכם הממון תקף, עדיין יש להורות על ביטול המסמך, שכן הוא נחתם בניגוד להוראת סעיף 3 להסכם הממון, בו נקבע כי הזכויות בבית המגורים יהיו שוות גם אם מקורות המימון לרכישתו לא יהיו שווים. במקרה זה, משפחתה של האישה סיפקה את הקרמיקה ואת הכלים הסניטריים לבית, כך שאין מדובר בתרומה שולית לבית.

     

25. הצדדים קבעו בסעיף 6 להסכם הממון, כי כל שינוי בעקרונות האיזון שנקבעו בהסכם, היינו סטייה מן החלוקה השוויונית, ייעשה בכתב ובדרך בה נעשה ואושר הסכם הממון. לשון המסמך מבהירה, כי יש בו משום סטייה מהסכם הממון, אך הוא לא אושר בהתאם. מדובר במסמך שנחתם ללא ליווי של עורך דין או איש מקצוע אשר הסביר לצדדים את משמעותו. הסכם ממון וגם שינוי של הסכם ממון יהיו בכתב, וטעונים אישור בית משפט לענייני משפחה. מאחר שהמסמך לא אושר על ידי בית המשפט אין לו תוקף.

     

     

26. הבית הוא הנכס היחיד אשר היה לצדדים באותה עת, ועל כן אין מקום לטיעון אודות נכס ספציפי.

     

27. לטענות האיש בדבר האולטימטום שהציג אביו כתנאי להעברת הכספים לבית לא הוצגה כל אסמכתא.

     

28. המסמך חסר מסוימות, ולא הוכחה גמירות דעתה של האישה כאשר חתמה עליו.

     

     

29. האישה סמכה לאורך השנים על הבטחותיו של האיש, לפיהן לא יעשה שימוש במסמך נגדה, עד אשר הבינה בעת פקיעת הנישואין כי הוא הפר את הבטחתו אליה.

     

    דיון

30. בהסכם הממון קבעו הצדדים בסע' 3ב' כי בכל הנוגע לבית המגורים "יהיה בית המגורים של הצדדים, (על תכולתו) משותף לבני הזוג בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים".

     

    הצדדים הוסיפו וקבעו בסע' 6 להסכם הממון "הצדדים מסכימים ומאשרים כי כל שינוי בעקרונות האיזון שנקבעו בהסכם זה יעשה בכתב ובדרך בה נעשה ואושר הסכם זה".

     

31. אין מחלוקת, כי הגם שהמסמך נערך בכתב, הוא לא אושר כפי שאושר הסכם הממון. האם המסמך תקף ומחייב את הצדדים? ומהו היחס בין המסמך לבין רישום הזכויות בבית, מספר חודשים לאחר מכן?

    ההיבט הראייתי

32. על נסיבות חתימת המסמך סיפרו הצדדים בחקירותיהם.

     

    האיש סיפר, כי בשעה שנישאו, הייתה בין הצדדים הבנה כי כאשר ירכשו בית מגורים בעתיד, יסייעו הורי שניהם במימון רכישת הבית (עמ' 13 שו' 38 עד עמ' 14 שו' 4). לדבריו, על יסוד הבנה זו, הסכימו הצדדים כי אף אם הסכום שייתן אחד מן הצדדים יהיה נמוך מזה שייתן הצד האחר – יירשם הבית על שם שני הצדדים בחלקים שווים:

    "שאם אם יש בית שעולה 1,000 שקל וצד אחד מביא 450 וצד שני 550 לא נתקטנן,

    ונרשום אותו יחד, משותף. זו הייתה ההסכמה".

    (עמ' 14 ש' 20-19).

     

    האיש הוסיף, כי המסמך לא שינה מהוראות הסכם הממון (סע' 18 שו' 12), וכן:

    "מכיוון שלא עשינו הסכם ממון חדש, מכיוון שלא שינו את העקרונות, העקרונות

    נשארו ומכיוון שמדובר על איזשהו נכס ספציפי, על בית שעוד לא קנינו, שהשתנו

    הנסיבות, ולא כל צד הביא כסף, ואחרי שכבר, אני חייב להסביר היה. זה זה נשמע

    מין תלוש כזה".

    (עמ' 18 שו' 26-23).

     

    האיש הסביר, כי המסמך נערך על ידי שני הצדדים, באווירה טובה, ומתוך שמחה על רכישת הבית הצפויה, וכי הוא גובש עקב שינוי הנסיבות, כאשר לא מימנו הוריה של האישה את רכישת הבית, ולדרישתו של אביו (עמ' 18 שו' 37 עד עמ' 19 שו' 7). לטענתו, רק לאחר שאיתרו הצדדים את הבית שחפצו לרכוש, הסתבר כי אין בכוונת הורי האישה להשתתף ברכישת הבית (עמ' 20 שו' 23-20).

    לשיטתו, השלים המסמך את הסכם הממון, בהסכמת הצדדים (עמ' 24 שו' 2-1). הוא הדגיש, כי הצדדים היו שותפים לתהליך כולו (עמ' 27 שו' 39-37).

     

    האיש טען עוד:

    "יכולנו לא לקבל את המתנה ואת התנאי של אבא שלי, ולהמשיך לגור בשכירות.

    וכל זה לא נעשה. ולכן הייתה הבנה בין האישה ולביני שזה נראה אך הוגן והגון שלא

    יירשם בחלקים שווים, והעלינו את ההסכמה הזאת בכתב של האישה. לא אני

    הכתבתי לה, ולא אני, לא היה דבר כזה. והסכמנו יחד והעלינו את זה על הכתב, לא

    בניסוח של עו"ד"

    (עמ' 25 שו' 12-8).

     

    וכן:

    "לא חשבנו שאת ההסכמה הזאת בינינו, שאנחנו העלינו על הכתב ביחד באווירה

    טובה, והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים, בלי הלוואה,

    בלי משכנתא, לא חשבנו שאנחנו צריכים על הדבר הזה ללכת לנוטריון... לא

    האישה, גם האישה יכלה להגיד 'בוא נלך לנטריון, נאשר את זה' או 'בוא נפתח'. גם

     

    18 שנה כשגרנו בבית, היא לא פתחה את זה ואמרה 'עכשיו אני רוצה שנשנה את

    השני שליש, שליש', היא לא אמרה את זה. זה רק עכשיו בזמן הגירושין, הדברים

    פתאום צצים עם טענות שלא היו ולא נבראו. היא יכלה במהלך 10 השנים

    האחרונות להגיד 'בוא נשנה עכשיו לחצי חצי'. היא לא באה ואמרה את זה".

    (עמ' 32 שו' 30-20).

     

    לדבריו, שבועות ספורים לאחר מכן רכשו הצדדים את הבית, וחתמו על רשימת מסמכים, אשר בכל אחד מהם הופיעה חלוקת הזכויות בבית – 1/3 על שם האישה ו-2/3 על שם האיש (עמ' 25 שו' 34-28).

     

33. האישה סיפרה בחקירתה:

    "כל מה שהיה קשור ביני לבין האיש, האיש קבע. גם אם שאלתי שאלות, הוא היה מסבך את הכל ועונה, ואם הוא ענה, הוא ענה, לפעמים היו תשובות סתומות ולפעמים לא היו תשובות"

    (עמ' 43 שו' 5-3).

     

    לטענתה, סמכה על האיש בעיניים עצומות (עמ' 43 שו' 35), ורק כעת נודע לה שהונה אותה (עמ' 43 שו' 38 עד עמ' 44 שו' 2).

     

    לדברי האישה,

    "יש לנו, גרנו בדירה, האיש הגיע מהעבודה, הרקע למכתב שהאיש היה מאוד מאוד

    לחוץ בעבודה, הוא היה מנהל אצל אבא שלו כל מיני תחומים. אם זה היה ב"חברה

    א' " ואם זה היה בנק ** ואם זה היה "חברה ב'", והיו המון לחצים, כי היה מצב

    מאוד לא פשוט בעבודה. והאיש פשוט הגיע ולא ישן ימים ולילות, ואני הייתי

    עדה להכל, היו לנו שתי תינוקות בבית, והוא אמר לי שהוא רוצה שאני להכתיב לי,

    כאילו, את המסמך הזה, שאני אכתוב עכשיו את המסמך. הוא לא אמר שהוא רוצה

    (לא ברור), הוא אמר לי 'תקשיבי, יש משהו שאני רוצה שתעשי'. אמרתי לו 'כן

    מה?'. 'אני רוצה שנערוך עכשיו משהו שתכתבי', אמרתי לו 'כן, מה?', ואז הכתיב

    לי מה שכתוב במסמך".

    (עמ' 44 שו' 18-9).

     

    היא הדגישה, כי המסמך נוצר כתוצאה ממצוקה בה היה שרוי האיש אותה עת (עמ' 49 שו' 27-26), "בעניינים של העבודה והחברות" (עמ' 94 שו' 26) וכי כאשר שאלה מדוע יש צורך במסמך, השיב לה האיש כי תסמוך עליו (עמ' 52 שו' 3-2).

    וכן "לא היתה לי דעה, אני הוכתבתי כי ידעתי שאני עוזרת לבעלי. אני לא הסכמתי, לא לזה, אני כתבתי מה שהוא רצה" (עמ' 85 שו' 39-38).

     

    האישה השיבה, כי נודע לה לראשונה אודות רישום הזכויות הבלתי שוויוני בבית, רק במעמד חתימת ההסכם לרכישתו (עמ' 57 שו' 22-16), כי האיש אמר לה, גם אז, כי עליה לסמוך עליו (עמ' 59 שו' 2-1), וכי בפועל 50% מן הזכויות בבית יהיו בבעלותה (עמ' 62 שו' 11).

     

    היא טענה:

    " אז אני אומרת שאני חתמתי לבעלי לא רק על המסמך הזה, על הרבה מסמכים

    אחרים. אם אני לא אחתום לו, מי יחתום לו? אני האמנתי לו לכל פיפס שהוא הוציא

    מהפה".

    (עמ' 93 שו' 9-7).

     

    לדבריה, לא קראה את הסכם המכר טרם שחתמה עליו (עמ' 23 שו' 23, עמ' 87 שו'

    20-19).

     

    בתצהירה, טענה האישה כי האיש ידע כי אין בידי הוריה לתרום תרומה משמעותית

    לרכישת הבית (סע' 21 לתצהיר). בחקירתה טענה תחילה כי האיש שוחח על כך עם

    אביה (עמ' 96 שו' 20-19) ולאחר מכן טענה כי אביו של האיש שוחח על כך

    עם אביה (עמ' 97 שו' 9).

     

34. אחותו של האיש העידה כי היא אינה מכירה את הסכם הממון או את המסמך (עמ' 2 שו' 30-29), וכי ייצגה את הצדדים בעסקת רכישת הבית (עמ' 4 שו' 16-14), בה רשמו כאמור את הזכויות בבית בחלקים בלתי שווים.

     

     

     

    ההיבט המשפטי

     

35. סע' 5(א)( 3) לחוק יחסי ממון קובע, כי עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

     

36. הפסיקה ביקשה לקבוע כללים אשר יסייעו להבחין בין הסכם ממון, אותו יש לאשר בהתאם לחוק, לבין הסכם אשר אינו טעון אישור על פי סע' 5(א) 3 לחוק יחסי ממון.

     

    כך, בע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר , פ"ד נה(4) 925 (2001) נקבע, כי אין לראות בהסכם אשר כלל וויתור על נכס מסוים, כגון דירת מגורים, משום הסכם ממון הטעון אישור בית-המשפט לצורך קבלת תוקף, זאת כאשר הוא אינו צופה פני פקיעת נישואין אלא נועד לתת תשובה לבעיה נקודתית שבה נתקלו בני-הזוג. ויתור זה מתיישב עם קיום הסכם בכתב בין בני-זוג, שלפיו, שוויו של נכס מסוים לא יאוזן ביניהם במשמעות סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, והסכם כזה אינו מחייב אישור בית-המשפט משום שאין הוא "הסכם ממון" במשמעותו הפורמאלית.

     

     

37. בבע"מ 1048/17פלוני נ' פלונית(נבו 12.3.2017) קבע בית המשפט כי "אין בכפיפותם של בני זוג להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, כדי לגרוע מיכולתם לערוך ביניהם הסכמים שיחריגו מאיזון המשאבים לעת התרת נישואיהם "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם", לשון סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. הסכם שכזה אינו צריך שיהיה "הסכם ממון" כהגדרתו בחוק יחסי ממון, אלא רק שיהיה "בכתב" (בג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, נח(2) 529, 533 (2003); בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (3.7.2012))."

     

38. בתלה"מ (משפחה נצרת) 55727-09-20ל.כ נ' י.כ(נבו 25.4.2021) סוכמו ההלכות בסוגיה זו, כך:

     

    "המבחנים המנחים שנקבעו בפסיקה נראה כי אלה הם:

    א.   האם ההסכם צופה פני פירוד או שמא מדובר בהסכם כלכלי רגיל (ע"א 7388/97 עזבון המנוח משה שמיר נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596, ע"א 5709/99 לוין נ' עו"ד שילר, פ"ד נה(4) 925, 948 ; הלכת ששון לעיל בעמ' 612);

    ב.  התחייבות הקושרת העברת זכויות בנכס מסוים התלויה בכשלון או הצלחת הנישואין או תלויה במקרה פטירה (מקרים של פקיעת נישואין) מאפיינים הסכמי ממון להבדיל מ"הסכם אחר" (שלם בעמ' 301, הלכת שי נ' שי לעיל). ג.   האם מדובר בהסכם "עסקי" בו בודדו הצדדים נכס מסוים ממסת הנכסים או שמא הייתה כוונת הצדדים לערוך הסכם ממון שלא יצאה מהכוח לפועל (השופט סילמן בתמ"ש (קר') 9881/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] 15/11/2009, עמ' 17... הסכם שאינו כללי (מתייחס לנכסים ספציפיים מתוך כלל הנכסים של הצדדים) ומטרתו אינה צופה פני פקיעת נישואין אינו הסכם ממון ויכול להיחשב ל"הסכם אחר" ובלבד שנעשה בכתב".

     

39. בבע"מ 8063/14פלמונית נ' פלמוני(נבו 13.7.2015) קבע בית המשפט כי "מן האמור לעיל עולה כי אישור בית המשפט מהווה תנאי לתוקפו של הסכם ממון, וכי הסכם כזה שלא הובא לאישורו של בית המשפט הינו, ככלל, חסר תוקף [ראו למשל: עניין נציה; עניין שי (שרעבי); פסק דינו של השופט מ' בייסקי בע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1) 287 (1985)]. עם זאת, ראוי להעיר בנקודה זו, למען שלמות התמונה, כי בפסיקת בית משפט זה התעוררה במספר הזדמנויות השאלה – שאינה מתעוררת במקרה דנן – האם בנסיבות מסוימות תהיה הצדקה ליתן תוקף להסכם ממון שנכרת בין בני זוג על אף שלא הובא לאישורו של בית המשפט. שאלה זו התעוררה, למשל, במקרים שבהם ההסכם לא הובא לאישורו של בית המשפט במשך שנים רבות, אשר במהלכן פעלו בני הזוג על פי ההסכם. נקבע כי בן זוג שפעל בהתאם להסכם במשך פרק זמן ניכר וקיבל את מה שההסכם העניק לו, יהיה מנוע מלטעון בדיעבד שההסכם חסר תוקף מכיוון שלא הובא לאישור בית המשפט, ולחלופין כי העלאת טענה זו בדיעבד עשויה להיחשב כשימוש בזכות שלא בתום לב".

     

40. ומכאן, לפן החוזי של המסמך. רק לאחרונה, עמד בית המשפט העליון על החשיבות הנודעת ללשון חוזה עליו חתמו צדדים:

    1. ״יֵדַע כל צד לחוזה עסקי, כי מטרתו וכוונותיו צריכות לבוא לידי ביטוי מפורש בחוזה עליו הוא חותם; וכי לא תִשָמַעְנָה טענות לפיהן ההסכם החתום אינו משקף, כביכול, את כוונת הצדדים או את תכליתו״ (ראו: ע"א 1521/21 בלוגרין ווטר טקנולוגי'ס בע"מ נ' אוריס חומרים מתקדמים בע"מ, פסקה 32 [נבו] (8.3.2023)).

    2. אלה הן מושכלות היסוד. ככל שהמערערים מבקשים לסטות מהן, אחרי ששמו את חתימותיהם על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים – לא נרשה זאת.

       דבקות זו בלשון החוזה לא נקבעה על ידינו כדי לקדם פורמליזם לשמו. הסדרים שנקבעים בהסכמים מפורטים ומפורשים, כדוגמת אלו שלפנינו, משקפים את ה״תן-וקח״ של העסקה – חליפין שמבטאים מפגש רצונות אוטונומי של הצדדים להסכם אשר מגדיר את זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות (ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 9 (מהדורה רביעית, 2019); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 164 (כרך א, מהדורה שנייה, 2018)). על הסכם כזה לא ניתן לכפות שום תיקון או שינוי מהותי משיקולים חיצוניים אשר יכול שייראו לשופט היושב על מדין הוגנים וטובים".

       ע"א 7/24 משה לוי נ' נכסי מלכת שבא אילת (נבו, 23.11.25).

       מן הכלל אל הפרט

41. ראשית, המסמך אינו מסמך כללי, הוא מתייחס לנכס ספציפי, ואינו כולל התייחסות לפקיעת נישואי הצדדים.

    טענת האיש, כי הכספים לרכישת הבית ניתנו במלואם על ידי הוריו, לא הוכחשה על ידי האישה.

    ההסבר שבפי האיש לצורך בחתימת המסמך, ולפיו מדובר במענה נקודתי לסוגיית רכישת הבית ולדרישת אביו, אשר התנה את העברת הכספים עבור הבית ברישום זכויות בלתי שווה, הוא הסבר המניח את הדעת.

    לעומת זאת, גרסת האישה, לפיה המסמך נערך על רקע לחצים אשר חווה האיש בעבודתו, אינה מבהירה מדוע לחצים אלה גרמו לכך שיש להעניק לאיש חלק גדול יותר בבית. זאת ועוד, גם הטענה שהעלתה האישה כי המסמך הוכן לאחר שהאיש שב מעבודתו הופרכה לאחר שהוכח כי ההסכם נחתם ביום שבת (ראו ת/1).

    הצורך להסדיר את שאלת הזכויות בבית על מנת לקבל מימון לרכישתו, והעדר התייחסות לפקיעת נישואי הצדדים במסגרת המסמך, מובילים למסקנה כי לפנינו הסכם כלכלי אשר אינו דרוש אישור בית המשפט על פי חוק יחסי ממון.

42. בהתייחס לכך שהצדדים לא מילאו אחר התנאי הקבוע בסע' 6 להסכם הממון נשיב, כי מאחר שהצדדים הם אלה שקבעו את התנאי, ואין מדובר בהסכם הדורש אישור על פי חוק, בידם האפשרות לוותר על אישור המסמך, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אין חולק כי הצדדים בחרו להסתפק בחתימה על ההסכם, ללא אישור, ואין בכך שהמסמך לא אושר בידי בית המשפט כדי להביא לביטולו.

    לצד זאת, אף אם נניח כי הסכמת הצדדים בהסכם הממון יצרה חיוב לאשר אף את המסמך על פי החוק, הרי שלאור העובדה שזכויות הצדדים בבית נרשמו בהתאמה לאמור במסמך, והאישה זכתה בזכויות בבית לאורך שנים ארוכות, תוך שהיא נמנעת מלהעלות כל טענה נגד חלוקת הזכויות הנוכחית, יוצרת מניעות להעלאת הטענה כעת, בחוסר תום לב.

     

43. טענות האישה, אשר שבו ועלו בהליך זה, לפיהן לא קראה את המסמך, לא הבינה את תוכנו וסמכה על האיש אשר ביקש ממנה להעלות את ההסכמה על הכתב ולחתום על גבי המסמך, כך שאין חתימתה על המסמך יוצרת התחייבות אמתית, מהוות המשך ישיר לקו בו נקטה בתביעתה לביטול ההסכם, שם נדחו טענותיה בעניין זה מכל וכל כדלקמן:

     

    "56. עת נחתם ההסכם, סיימה התובעת לימודים לתואר שני בשיווק ובמינהל עסקים (עמ' 26 שו' 3-1) ועבדה בחברת טכנולוגיה, לטענתה כמזכירה (עמ' 26 שו' 6-4).

    התובעת חתמה על ההסכם, שהוא הסכם קצר ופשוט המנוסח בלשון בהירה, התואמת את האופן בו הבינה אותו התובעת, ואין לה להלין אלא עצמה כאשר היא טוענת חתמה על ההסכם בלא שקראה אותו, לא הבינה את הוראותיו או בחרה שלא להיוועץ במי מטעמה בנוגע לאמור בו.

     

    57. לאור דברי התובעת עצמה בנוגע לאופן בו הבינה את ההסכם, אל מול הוראות ההסכם, וההתאמה בין השניים, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה כי הנתבע התנהל מולה בחוסר תום לב, וכי ההסכם נחתם מתוך טעות, הטעיה, או בהעדר גמירות דעת. בנוסף, לא מצאתי כי התובעת חתמה על הסכם הממון מתוך עושק, שכן לא התמלאו התנאים הנדרשים להוכחת טענה זו: קיומה של מצוקה או חולשה מצד התובעת, ניצול מצד הנתבע, והיות תנאי ההסכם גרועים מידה בלת סבירה מן המקובל.

    טענת "לא נעשה דבר" שהעלתה התובעת, נדחית אף היא, בהתאם לאמור בסע' 56 לעיל".

    (מתוך פסק הדין בתלה"מ 66823-02-24).

     

    כל האמור שם, נכון אף בענייננו.

     

44. מאחר שהאישה הודתה כי למעט אספקת קרמיקה וכלים סניטריים לבית אשר בנו הצדדים לא שילמו הוריה דבר עבור רכישת הבית, ניתן לאתר היגיון בהוראות המסמך, אשר היקנה לאיש חלק גדול יותר מן הזכויות בבית, אך בשום אופן לא קיפח את האישה, שנותרה ובידיה זכויות בלתי מבוטלות בבית יקר ערך.

     

45. בנוסף, אף שפסק הדין בע"א 7/24 שהובא לעיל עניינו חוזה עסקי, לא ראיתי מדוע לא יחול הרציונל אשר נקבע בו גם בהסכמים בין בני זוג, בשינויים ובהתאמות המחויבים, שהרי מדובר בחוזה לכל דבר ועניין. מכאן, כי על בן זוג החותם על הסכם להיות מודע לתוכן ההסכם ולמשמעות חתימתו עליו, ולא יהיה באפשרות בית המשפט להושיעו ולפטור אותו מן האחריות לקיום ההסכם עליו חתם, בטענה כי לא הבין אותו, או כי ההסכם אינו משקף נכוחה את כוונת הצדדים. האישה לא הוכיחה כי הצדדים התכוונו לסטות מהוראות ההסכם, ועל כן הוא מחייב אותם.

     

46. טענות האישה לקיפוח ולנישול נטולות יסוד. אין למעשה חולק על כך שהבית המשותף מומן רובו ככולו מכספיהם של הורי האיש, בעוד הורי האישה השתתפו במימון בניית הבית בשיעור מצומצם בהרבה. בנסיבות אלה, ומבלי לגרוע מהעשייה המשותפת של בני הזוג במהלך שנות הנישואין ומזכאותה של האישה לאיזון משאבים הולם, הרי ככל שהדבר נוגע לדירת המגורים, האישה לא קופחה ולא נושלה, כי אם זכתה ב- 1/3 מן הזכויות בבית אשר בהתאם להערכת השמאי המונחת בתיק שוויו 15,000,000 ₪.

     

47. לכל האמור לעיל, יש להוסיף את סוגיית רישום הזכויות בבית, אשר תואמת את הוראות המסמך, ויש בה כדי לעגן באופן סופי את חלוקת הזכויות בבית אודותיה הסכימו הצדדים. כפי שנקבע בתלה"מ (משפחה חיפה) 4061-06-21פלונית נ' פלוני(נבו 9.1.2025) "כאשר בית המשפט נדרש לתובענה בעניין זכויות הרשומות במרשם, נקודת המוצא היא שהרישום משקף נאמנה את זכויות הצדדים". נזכיר, כי לצורך הרישום הנ"ל נדרשה האישה לחתום על מסמכים רבים נוספים, בהם אישרה באופן מפורש את הסכמתה לחלוקה הבלתי שוויונית של הזכויות, ובכך גם שבה ואיששה את הסכמתה המפורשת לאמור במסמך. אף לכך לא ניתן מענה של ממש בידי האישה, אשר רק חזרה על הטענה הקלושה, כי האיש הבטיח לה שאין ברישום כדי לשנות מן החלוקה השוויונית של הזכויות בבית. האישה החרישה לאורך שנים ארוכות, כך שחזקה כי חלוקה זו הייתה מקובלת עליה.

     

48. על יסוד האמור, הריני קובעת כי זכויות הצדדים בבית יחולקו בהתאם לרישום הזכויות – 1/3 לאישה ו- 2/3 לאיש.

     

49. לאחר שנדחו טענותיה במסגרת הליך זה, תישא האישה בהוצאות בסך של 35,000 ₪.

     

50. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"ו, 07 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.