תא"מ 24929-09-15 מוחמד נ' עיריית חדרה ואח'

התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעות ע"ס של 50,000 ₪, בגין לשון הרע, פגיעה בפרטיות ורשלנות.

טענות התובע:

1. בחודש יולי 2013, הגיעו מעקלים לביתו של התובע, איש משפחה ועובד בכיר וותיק בבנק, וטענו כי לתובע חוב כספי כלפי הנתבעת מס' 1, חוב הנובע מקנס חניה. במועד בו הגיעו המעקלים, חל חג הרמדאן ומשפחתו של התובע, על בניו, בנותיו ונכדיו, שהו באותה עת בבית, וחיכו לתום הצום. התובע, שלא היה בביתו באותה עת, הגיע מיד לביתו והסביר למעקלים, כי מעולם לא קיבל הודעת קנס עבור חניה משנת 1999. כל האירוע התרחש מחוץ לביתו של התובע, בנוכחות קהל רב.

    

2. באותו מעמד נכח גם עו"ד, שהסביר למעקלים כי הקנס התיישן , אולם לשווא- המעקלים איימו על התובע כי בדעתם לרוקן את הבית מהמטלטלין ובמידת הצורך, תוזמן משטרה. בסוף הוויכוח, השאירו המעקלים לתובע מספר טלפון והודיעו לו כי, ככל ולא יוסדר החוב מספר ימים לאחר מכן, יגיעו להשלים את הוצאת המטלטלין.

    

3. התובע תאר את מצבו ומצב משפחתו הקשה לאחר אותו אירוע וטען כי ביום למחרת יצר קשר עם נציגת הנתבעת מס' 2 ועדכן אותה כי לא ביצע את העברה בגינה הונפקה הודעת הקנס וכי מעולם לא קיבל את הודעת הקנס. לטענתו של התובע, אותה נציגה לא שעתה להסבריו והודיעה לו כי עליו לשלם את החוב.

    

4. כשבוע וחצי לאחר מכן, התקשר אל התובע המעקל, וכששמע כי התובע בעבודתו בבנק, הגיע עם שאר המעקלים לבנק, שהיה הומה בלקוחות . המעקלים שוחחו עמו בקול רם ואיימו כי יזמינו משטרה , לא הקשיבו להסבריו בדבר התיישנות הקנס ולפיכך נאלץ התובע לשלם למעקלים 1,740 ₪ בשני תשלומים.

    

5. התובע שכר שירותי עו"ד ולאחר שהגיש בקשה לביטול הודעת הקנס, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה כי הנתבעת מס' 1 לא הוכיחה שהמציאה את דרישת התשלום לתובע כדין ולכן נקבע כי הדו"ח התיישן ויש להשיב לתובע את כספו ואכן כך היה.

    

6. לאור ביטול הודעת הקנס והקביעה כי התיישן, כך טען התובע, כל פעולות הגבייה שבוצעו ע"י הנתבעות הינן רשלניות ובלתי חוקיות מה שהוביל לפגיעה בשמו הטוב של התובע ומשפחתו. לטענת התובע, הנתבעות לא פעלו כפי שאדם סביר היה אמור לפעול, השפילו את התובע וגרמו לו נזק בלתי הפיך, מה שמקנה לו זכות תביעה על פי פקודת הנזיקין, על פי חוק לשון הרע ועל פי חוק הגנת הפרטיות . סכום הפיצוי הנתבע הינו בהתאם לפיצוי הסטטוטורי על פי חוק לשון הרע, ללא הוכחת נזק.

    

   טענות הנתבעות:

    

7. הנתבעות טענו כי קנס החניה ניתן עבור רכבו של התובע והודעה על כך נשלחה למענו, לרבות דרישות תשלום נוספות. לטענת הנתבעות, התובע התעלם מדרישות התשלום ולא שילם את החוב ולכן הופעלו כנגדו הליכי הגביה.

    

8. הנתבעות ציינו את פעולות המעקל, אהרון אשכנזי, אצל התובע וציינו כי לא נרשמה פעילות חריגה. לטענת הנתבעות, כל פעולות המעקל בוצעו בהתאם להוראות הדין . לעניין קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים, טענו הנתבעות כי בעת שבוצע העיקול , לא ניתן היה ללמוד כי הדו"ח התיישן וכי הקנס בטל ולא נפל פגם בהתנהלות המעקלים. עוד טענו הנתבעות לשיהוי מצד התובע , שהגיש תביעה זו בחלוף 22 חודשים ממועד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים.

    

9. הנתבעות אישרו כי התובע שוחח עם נציגה מטעמם (לא במועד אותו טוען התובע) אשר העירה כי התובע מאיים ומקלל לאורך השיחה.

    

10. הנתבעות טענו כי לזכותן עומדת הגנת "תום הלב" משניהלו את הליכי הגביה בתום לב מוחלט וכן עומדת לזכותן ההגנה מכח סעיף 6 לפקודת הנזיקין.

     

    ההליכים בתיק:

     

11. לאחר שהוגשו כתבי הטענות, לרבות כתב תשובה לכתב הגנה, ניתנה החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו , מטעם אשתו , עובדי הבנק ועורך הדין שהיה עד ראיה למפגש הראשון בין התובע למעקלים , הנתבעות הסתפקו בתצהירים שצורפו לכתב ההגנה.

     

12. ביום 15/11/16 , התייצבו הצדדים לדיון מקדמי ובסופו הסכימו לותר על שמיעת הראיות בתיק ולהגיש סיכומים בכתב ואכן כך היה. סיכומי הצדדים הוגשו ומכאן פסק הדין.

     

     

     

     

     

     

    דיון והכרעה:

     

     

13. פסק הדין מתבסס בעיקרו על שתי עובדות בסיסיות.

     

    האחת- אין מחלוקת כי ביום 12/12/13 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה , על פיה, הנתבעות לא הוכיחו כי התובע קיבל את הודעת הקנס וכי דו"ח החניה מס' 20186052 מיום 20/7/99 (הוא הדו"ח בגינו ביצעו הנתבעות את הפעולות נשוא התובענה) , התיישן . החלטה זו הינה החלטה חלוטה ואין נפקות לטענת הנתבעות לגבי הליכים אחרים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי, אותם ציינה בכתבי טענותיה.

     

    השנייה- התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ומטעם עדים מטעמו, שתמכו בטענותיו העובדתיות לעניין התנהלות המעקלים, בעוד שהנתבעת לא הגישה תצהירים מטעם בעלי התפקיד שביצעו את העיקולים, ולא מטעם הפקידה עמה שוחח התובע. שני הצדדים ויתרו על חקירות העדים . בנסיבות אלו, בהן התובע ועדיו לא נחקרו על תצהיריהם ולא צורף כל מסמך או ראיה אחרת שיכולה לסתור את האמור באותם תצהירים, ומנגד לא הוגשו תצהירים מטעם מי שיכולים היו לסתור את טענותיו העובדתיות של התובע- המעקלים ופקידת הנתבעת מס' 2, הרי שהעובדות שהועלו בתצהירי התובע, יתקבלו בעובדות שהוכחו בתיק.

     

14. סעיף 1 לחוק לשון הרע תשכ"ה 1965 , קובע כי לשון הרע פירושה , בין היתר, כי "דבר שפרסומו עלול –

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;"

    הפרסום יכול להיעשות גם בעל פה ורואים אותו כפרסום לשון רע, כאשר דבר הפרסום הגיע לצד או צדי ג' מלבד הנפגע.

     

    מיום 28.2.1997

    תיקון מס' 5

    ס"ח תשנ"ז מס' 1612 מיום 28.2.1997 עמ' 70 (ה"ח 2579)

    (4)לבזות אדם בשל מוצאו או דתו גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

     

    מיום 27.12.2007

    תיקון מס' 8

    ס"ח תשס"ח מס' 2123 מיום 27.12.2007 עמ' 97 (ה"ח 141)

    1.לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

    בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

    "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

     

    מיום 11.11.2009

    תיקון מס' 9

    ס"ח תש"ע מס' 2214 מיום 11.11.2009 עמ' 246 (ה"ח 279)

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

    15.עוד קבע המחוקק כי הגנה טובה מפני לשון הרע תהיה אם בוצע הפרסום בתום לב , כאשר:

    "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;" ואם

    מיום 14.8.1967

    תיקון מס' 1

    ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)

    1. הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;הוכיח הנתבע "שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". (סעיפים 15 ו-16 לחוק).

        

        

        

        

        

        

       החזקה שנקבעה בסעיף 16 (ב) (2) לחוק קובעת "כי חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    2. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;".

        

        

       16. בענייננו, יש לחלק את הפרשה לשני חלקים. החלק הראשון מתייחס לפעם הראשונה בה הגיעו המעקלים לביתו של התובע וביקשו לבצע את עיקול המטלטלין. באותה פעם, הייתה בידי המעקלים את כל הסמכות לבצע את אותו עיקול משקודם לכן, לא ידעו, ולא היו יכולים לדעת, כי קיים פגם כלשהו בהודעת הקנס. אין זה סביר לצפות ממעקלים, שבידם צו עיקול תקין מטעם רשות מוסמכת, ואף אין זה סביר לצפות מטעם רשות מקומית, כי בכל פעם בה תפעל בהליכים מבצעים לגביית חוב, תבחן מחדש את אותו חוב, משאותו חוב הינו חוב חלוט , שריר וקיים ולא הובעה כנגדו תלונה או טענה כלשהי.

            

       17. בבואם של המעקלים לביתו של התובע , נהגו כשורה ועל פי הנהלים והדין, וגם אם דבר העיקול נודע לסובבים את התובע, אין מדובר בלשון הרע, או רשלנות, כהגדרתם על פי החוקים הרלוונטיים. המעקלים עשו את עבודתם, כפי שהיה עליהם לעשות , ולעיתים, למרבה הצער, נוכחים בזמן הפעילות אנשים שאין להם קשר לאותו חייב, מה שמובן שגורם לאותו חייב מבוכה . אולם, למרות זאת, המבחן אינו מי ראה את האירוע וכיצד האירוע השפיע על אותו חייב נפגע, אלא האם עומדת לזכותו של אותו מעקל ההגנה הקבועה בחוק לשון הרע או האם נהג אותו מעקל ברשלנות, כפי שטוען התובע.

            

       18. בחלק הראשון של הפרשה מצאתי כי לנתבעות עומדת ההגנה על פי חוק לשון הרע והמעקלים מטעמם לא התרשלו בתפקידם, זאת על פי העובדות , שאינן שנויות במחלוקת. אותו מעקל, בבואו לביתו של התובע, לא ידע ולא היה צריך לדעת על קיומה של בעיה כלשהי בהודעת הקנס . מבחינתו, צו העיקול היה תקין ולא הייתה לו סיבה לחשוד אחרת . הוא נהג בצורה סבירה כשהמתין לבואו של התובע ואף אפשר לתובע פרק זמן להסדיר את חובו. את צפיית השכנים באירוע, יכול היה התובע בעצמו למנוע, לו היה מבקש מהמעקלים להיכנס לביתו, כך שהשיחה שנערכה בין הצדדים, הייתה נערכת ללא נוכחותם של השכנים.

            

       19. לא כך הוא הדבר לגבי החלק השני של הפרשה, עת הגיעו המעקלים למקום עבודתו של התובע, לאחר שכבר ידעו כי התובע מכחיש את קבלת הודעת הקנס וטוען להתיישנות הקנס.

            

       20. בפעם השנייה בה נפגש התובע עם המעקלים, נפגשו הם במקום עבודתו של התובע. התובע טען כי המעקלים התקשרו אליו ושאלו היכן הוא, הוא ענה כי הוא בעבודתו- בבנק ולאחר מכן הגיעו לשם המעקלים. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת משלא הוגשו תצהירים מטעם המעקלים והתובע ועדיו לא נחקרו על טענתו זו. משכך, עובדה היא כי המעקלים הגיעו למקום עבודתו של התובע ולא ניתן הסבר משכנע- מדוע.

            

       21. אם ביקשו המעקלים לסיים את עבודתם, ולהשלים את הליך העיקול, אמורים היו להגיע לביתו של התובע ולא למקום עבודתו. משבחרו המעקלים להגיע למקום עבודתו של התובע, כנראה על מנת להפעיל עליו לחץ אל מול לקוחותיו, שוחחו עמו בקול רם, על מנת ששאר הנוכחים ישמעו- כך על פי עדות עובדי הבנק, שלא נסתרה, בוודאי שלא ניתן לטעון כי מעשה זה של המעקלים בוצע בתום לב ולא תעמוד לנתבעות הגנה זו.

            

       22. במקרה זה גם חלה החזקה הקבועה בסעיף 16 (ב)(2) היות והיום ידוע כי דבר הפרסום, דהיינו החוב לנתבעות, אינו נכון והנתבעות לא נקטו באמצעים סבירים להיווכח האם מדובר באמת.

            

       23. להבדיל מהפעם הראשונה בה הגיעו המעקלים, אז לא ידעו ולא יכלו לדעת כי קיים פגם בקנס נשוא ההליך, בפעם השנייה ידעו כי התובע טוען כי לא קיבל את הקנס וכי הקנס התיישן. הדבר נאמר גם למעקלים וגם לפקידה מטעם הנתבעת מס' 2, שלוחתה של הנתבעת מס' 1. כאשר ידעו כבר הנתבעות על טענת התובע , וגם המעקלים, היה עליהם לבדוק את טענות התובע , להמציא לידיו את הודעת הקנס ותיעוד המשלוח, על מנת שישלם את הקנס, או לחלופין שידאג להגיש בקשה לביטולו ולעיכוב הליכי הגביה. הנתבעות לא עשו כן, למרות שלא הייתה מניעה לעשות כן, ולפיכך לא תוכל לעמוד להן ההגנה הקבועה בחוק לשון הרע.

            

       24. מודעת אני לעובדה כי סביר כי כמעט כל חייב טוען כי אינו חב את הקנסות הנשלחים אליו, בעיקר קנסות שלא נמסרו ידנית , אולם אין בטענה גורפת כזו כדי למנוע מהנתבעות לבדוק את אותן טענות. הנתבעות לא הראו כי קיימת הייתה מניעה להמציא לתובע את הודעת הקנס ותיעוד המשלוח בפרק הזמן בין ביקורי המעקלים ולא ניתן כל הסבר מדוע לא נעשה כן. על הנתבעות להיות זהירות בבואן לבתיהם של חייבים, ובפועלן נגד רכושם, בעיקר כשידוע כי להם טענות כנגד החוב, ועליהן לעשות כל שביכולתן על מנת למנוע מצבים כפי שאירעו במקרה דנן.

            

       25. ברשות הנתבעות המסמכים אשר יכולים היו לסתור את טענות התובע בדבר אי קבלת הקנס, אולם הנתבעות נמנעו מלהמציא לתובע מסמכים אלו ולבדוק את טענתו ומיהרו להפעיל עליו לחץ, במקום עבודתו, על מנת לגבות את החוב.

            

       26. במעשיהן נהגו הנתבעות שלא בשיקול דעת ראוי ובחוסר סבירות, הן בבואם של המעקלים למקום עבודתו של התובע, שלא לצורך והן בכך שלא שעו לדבריו של התובע , לא בדקו את טענותיו ולא העבירו לו העתק נדרש של המסמכים הרלוונטיים, קודם לסיום הליך הגביה. בנסיבות אלו, גם ההגנה על פי סעיף 6 לפקודת הנזיקין, אליה הפנו הנתבעות, לא תעמוד להן, מה עוד כי במקרה זה, התנהלותם של נציגי הנתבעות הייתה רשלנית.

            

       27. בנסיבות אלו חלים כל הכללים הנדרשים להוכחת פגיעה בשמו הטוב של התובע , על פי חוק לשון הרע והנתבעות לא סתרו את החזקה הקבועה בסעיף 16 לחוק.

            

       28. כבר נקבע בפסיקה כי עצם הטלת עיקול יכולה להוות פרסום לשון הרע וכי "בעצם הצגתו של המערער , כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב..." (ראה ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נגד עיריית ירושלים), בעיקר במקרה שלפנינו, בו התובע, שהינו עובד בנק , העוסק בכספם של אחרים, ואמור להיות אמון על מוסר תשלומי לקוחות הבנק , נאלץ לעמוד במצב בו מעקלים מגיעים למקום עבודתו ומשפילים אותו מול אותם לקוחות וחברים למקצוע , בטענם כי הינו חייב כספים.

            

           באותו פסק דין גם נקבע כי "בהפעילה את כח הגבייה שהוענק לה, חייבת המשיבה (הרשות המקומית-י.ה.א) לנהוג בהקפדה ובזהירות סבירה למנוע פגיעה ונזק לאזרח, שלא לצורך". .. "דרך פעילותה של המשיבה לא הייתה מידתית ולא הייתה זהירה דיה . היא בחרה לנקוט באמצעי דרסטי , ללא הפעלת שיקול דעת מינימלי. כל אלה מובילים למסקנה , לפיה המשיבה לא נקטה באמצעים סבירים להיווכח באמיתות הפרסום בטרם הטילה את העיקול על חשבונותיו של המערער, ולפיכך, לא עומדת לה הגנת הפרסום בתום לב".

            

           בית המשפט המחוזי הפנה לדבריו של כב' הנשיא שמגר בר"ע 669/85 מדינת ישראל נגד שומרי שקבע כי "כפי שהרשות יודעת לתבוע מן האזרח דיווח על פי חובותיו ואינה סולחת לו על איחור בקיומן, כך גם היפוכו של הדבר נכון, ואם הרשות התרשלה בקיום חובותיה כלפי האזרח, עליה לשאת באחריות ולנקוט, בנוסף לכך, צעדים ראויים לתיקון הליקויים שנתגלו".

            

            

       29. הנתבעות טענו גם לטענת שיהוי ולא פרטו. אינני רואה בעובדה כי התביעה הוגשה כשנתיים לאחר אותו מקרה, כשיהוי, בעיקר לאור העובדה כי הנתבעות לא ציינו איזה נזק נגרם להן כתוצאה מפרק הזמן שלקח לתובע להגיש את התביעה. לו ביקשו הנתבעות לסתור את העובדות שנטענו על ידי התובע, היו יכולות להביא את המעקלים ואת הפקידה, שמותיהם ידועים, וגם אם אינם עובדים יותר אצל הנתבעות (מה שכלל לא נטען) , קיימות דרכים הקבועות בחוק לצורך הזמנת עדים ולא היה כל פירוט בכתבי הטענות של הנתבעות, מדוע נמנע מהן לאתר את המעקלים ואת הפקידה ומדוע אלו לא הובאו לעדות. משלא הוכחה טענת השיהוי וכי נגרם לנתבעות נזק כתוצאה מאותו שיהוי נטען, גם דין טענה זו של הנתבעות להידחות.

            

       30. חוק לשון הרע קובע כי ניתן לחייב את הפוגע בפיצוי בסך שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. התובע, לא הוכיח נזק ממוני ותבע 50,000 ₪. סכום הפיצוי הקבוע על פי החוק , נתון לשיקול דעתו של בית המשפט והוא אינו מחויב לסכום המקסימלי שנקבע בחוק (ראה לעניין כללי הפיצוי רע"א 4740/00 אמר נגד יוסף פד"י נה (5) 510) ).

            

       31. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות , בתצהירי הצדדים ובסיכומי הצדדים, ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין פגיעה בשמו הטוב והתרשלותן של הנתבעות. כמו כן מצאתי מקום לפסוק לטובת התובע את הוצאות התביעה בסך של 1,000 ₪ , המחצית הראשונה של אגרת בית המשפט בסך של 625 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪.

            

       32. התשלומים ישולמו לתובע , על ידי הנתבעות, ביחד ולחוד, תוך 30 יום מהיום.

            

       33. משלא התקיימה ישיבת הוכחות, אני פוטרת את התובע מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

            

            

            

            

            

            

           ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ז, 22 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.