ת"ק 22090-04-15 ליפשיץ נ' רשות האכיפה והגבייה

1. כנגד התובע התנהלו הליכי הוצאה לפועל. בין השאר, הגיש התובע הגיש ללשכת ההוצל"פ בתל אביב 29 בקשות שונות ועל פי החלטות כבוד הרשם, נדרש להמציא העתקים שלהן באמצעות דואר רשום. משלוח העותקים עלה לתובע 1,075 ₪, שאת השבתם הוא מבקש. לטענתו, על פי לשון תקנה 15 יחד עם תקנה 24(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, לפחות בנסיבות שנוצרו בתיקים שלו, החובה להמציא את עותק הבקשה לצד המשיב חלה על לשכת ההוצאה לפועל עצמה ולא עליו וההחלטות גרמו לו הוצאות מיותרות שאת השבתן הוא מבקש. בתחילה טען התובע שהחלטות הרשם ניתנו בחוסר סמכות אך בהמשך, הרחיב טענותיו גם נגד המנגנונים המנהליים של המדינה. לטענתו, מנגנונים אלה נבנו כך שלא יאפשרו את המשלוח בידי לשכת ההוצאה לפועל באופן כזה שהרשם חייב למעשה, להטיל את המשימה על החייב. התובע הסתמך גם על האמור בתצ (י-ם) 17846-10-1 ציון קישון נ' מדינת ישראל - רשות האכיפה והגביה - ההוצאה לפועל (בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה שהרשות גבתה סכום לא מוצדק בגין צילום מסמכים) שם, בסעיף 6, מודה המדינה לשיטתו של התובע בנכונות טענותיו.

2. המדינה טוענת כי דין התביעה להימחק על הסף. על החלטות הרשמים קיימת חסינות שיפוטית וניתן לתקוף אותן בהליכי ערעור בלבד. ממילא גם לא ניתן לתבוע את המדינה בנזיקין בשל נזק שנגרם בידי הרשם. מעבר לצורך, טוענת המדינה שהמזכירות אכן ממציאה את העותקים לזוכה אלא שחובה כזו חלה במקביל גם על החייב לפי הדין הכללי. לחייב לא נגרם כל הפסד שעה שממילא היה עליו להמציא את הבקשות בדואר רשום עם אישור מסירה. המדינה טענה גם כי לרשם סמכות להורות על המצאה בדרך זו והוא השתמש בה כדין. לעניין תקנה 24(ג), טוענת הנתבעת כי היא רלוונטית בהליכים בלשכה ממוכנת בלבד ואילו התובע לא הוכיח שהלשכה אכן היתה ממוכנת. המדינה טוענת גם שלא ניתן לבסס את התביעה על עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979. ראשית, המדינה שלחה את העותקים לזוכים וכאמור, אין בכך כדי לייתר את ההמצאה האישית בידי החייב עצמו. לחייב לא נגרמו הפסדים בהקשר לזה ומהמדינה לא נחסכו הוצאות. בנסיבות הענין, יש גם טעם נפרד לקבוע כי המדינה פטורה מהשבה בהתאם לאמור בסעיף 2 לחוק זה.

3. רשם הוצל"פ רשאי לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשות בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (סעיף 3א(ב) לחוק). לאור זאת נתונה לו סמכות רחבה, בדומה לסמכות שיש לבית-משפט, ליתן הוראות אינדיבידואליות על דרך המצאתם של מסמכים ספציפיים בהליך ספציפי. רשמי ההוצל"פ נהנים מחסינות מפני תביעות נזיקין בשל תוכן החלטה שיפוטית או מעין-שיפוטית פרטנית שנתנו כדין וגם לא ניתן לתבוע בגין החלטה כזאת את המדינה.

כפי שציין גם התובע בתביעתו, אין הדין מחייב שבקשות חייב יומצאו בהמצאה אישית או בדואר רשום. כעולה מתצהירה של גב' גרינברג, מזכירויות לשכות ההוצל"פ ממציאות דרך קבע בדואר או ע"י הנחה בתיבת דואר של זוכים, את הבקשות שמגישים חייבים (ולשם כך מחייבות התקנות את החייב להמציא את בקשותיו במספר עותקים מספיק). הדין אינו מחייב שבקשות חייבים יומצאו בדואר רשום וממילא גם אין הדין מחייב את הנתבעת לספק המצאה כזאת כשירות. מכאן שהנתבעת הקימה בפועל מערכת המאפשרת את ביצוע הוראות הדין והיא לא התרשלה בחובותיה המנהליות כלפי התובע.

בניגוד לסברתו של התובע, הוראות פרטניות שנותנים רשמים על המצאה בדואר רשום של בקשות חייבים ניתנות בנוסף ולא במקום ההמצאה המבוצעת על-ידי המזכירות. ממילא לא מגבלות ה"מערכת" שיצרה הנתבעת כופות על הרשמים להורות לחייבים להמציא בדואר רשום את בקשותיהם. כאשר הם עושים כן, מפעילים הם את שיקול הדעת שמסר בידיהם המחוקק ושיקול דעת זה מוגן בחסינות. כאשר ניתנות החלטות כאלה ע"י הרשמים, אין המדינה "חוסכת" מהוצאותיה ואינה "מתעשרת" על חשבון החייבים, שכן החייבים אינם נדרשים לממן פעילות שלפי-הדין מוטלת דווקא על המדינה. מכאן שאין בתביעה ממש היא נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות.

התובע רשאי לבקש רשות ערעור על פסק-דין זה, בבית-המשפט המחוזי בת"א, בתוך 15 ימים מהמצאתו.

ניתן היום, י"ג אדר ב' תשע"ו, 23 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.