גינזבורג נ' אלדר

בפניי תביעה קטנה על סך 7,925 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע עקב תאונת דרכים שאירעה בין רכב התובע לבין רכב הנתבעת, ביום 12/8/2015, בצומת צמרות בהרצליה. המגע בין הרכבים היה במוקד אחורי שמאלי ברכב התובע, וברכב הנתבעת בפנס ימני קדמי אשר היה סדוק טרם התאונה ונשבר כתוצאה מהמגע.

המחלוקת בין הצדדים הינה מי מהם אחראי לקרות התאונה, האם התובע נפגע מאחור, או התדרדר לאחור ופגע ברכב הנתבעת כפי שנטען על ידה?

טענות הצדדים 

התובע טוען כי במהלך נסיעתו לכיוון צומת צמרות, התנועה הואטה ובעקבותיה האט את נסיעתו גם הוא ונפגע בצד השמאלי האחורי על ידי רכב הנתבעת. יצא מהרכב והבחין כי הנתבעת מחזיקה את הטלפון בידה ומדברת. השמאי מטעם התובע, מר נידם, העיד בפניי כי הוא הכין את דו"ח שמאות לרכב התובע, וכי הסדק שנוצר ברכב התובע אינו בר תיקון כפי שטוענת הנתבעת אלא מצריך החלפה.

הנתבעת טענה כי לא דיברה בטלפון בזמן הנסיעה כפי שנטען על ידי התובע, אלא לאחריה. טענה עוד כי התאונה התרחשה אחרי הצומת ולא לפניו. תיארה את התאונה שהתרחשה לאחר שרכב התובע התדרדר לאחור בעליה, ופגע ברכבה בצדו הימני בפנס שהיה סדוק מקודם ונשבר כתוצאה מהפגיעה. מר יריב לוין, בן זוגה של הנתבעת, הגיע לזירת התאונה לאחר שהנתבעת התקשרה אליו, העיד כי התובע אמר בפניו יום התאונה כי אינו יודע איך קרתה התאונה. הוסיף שהוא הציע לתובע לתקן לו את השריטה באמצעות ווקס שהיה לו ברכב מתוך רצון להקטין את נזקו.

דיון והכרעה 

מעיון בכתבי הטענת ובחומר הראיות שהוצג בפניי, ולאחר ששמעתי את העדים, אני מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. השתכנעתי כי התובע עצר בהתאם לקצב התנועה שהיה לפניו, ונפגע מאחור כתוצאה מאי שמירת מרחק ואי תשומת לב לתנאי הכביש על ידי הנתבעת.

הנתבעת הפרה את חובתה לנהוג בזהירות בהתאם לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובעת כדלהלן: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". מכוח תקנה זו מוטלת אחריות על הנהג לנהוג בזהירות ובתשומת לב לתנאי הדרך. ההנחה היא שמי ששומר מרחק וצופה תרחישים לא צפויים בדרך, יבלום בזמן ולא יפגע ברכב שלפניו.

בקביעתי דלעיל הסתמכתי על עדותה של הנתבעת בפניי עת שנשאלה שאלות שבידן לשפוך אור על אפשרות נסיעתו של התובע לאחור, אשר השיבה עליהן ב-"לא זכור לה". הנתבעת לא זכרה אם התובע נסע לאחור או התדרדר, לא זכרה אם ראתה אורות רברס דלוקות ברכב התובע, וגם לא זכרה אם היא צפרה לו. אדם סביר אם יבחין ברכב שנוסע לאחור או מתדרדר כפי שהבחינה הנתבעת ברכב התובע, יצפור לו או יבצע אקט שבידו להעיר את תשומת ליבו של הנהג שהוא מבצע דבר מסוכן כלפיו. זה מעיד כי הנתבעת לא הבחינה ברכב התובע נוסע לאחור כפי שטענה.