ת"ק 21800-01-16 לוי ואח' נ' בן יונתן ואח'

בפניי תביעה לתשלום סכום של 15,000 ₪ ותביעה שכנגד לתשלום סכום של 33,500 ₪.

התובע טען בכתב התביעה כי באופן אקראי נודע לו על שתי חנויות הפנויות להשכרה ברחוב אילת 36, נאות רחל, בחולון (להלן- החנויות).הנתבע הציג עצמו כבעלים של החנויות ואף העביר לו נוסח של הסכם שכירות (נספח א' לכתב התביעה). ביום 18.11.15 נחתם זיכרון דברים בין הצדדים (להלן- זיכרון הדברים), ועם חתימתו התברר לתובע לראשונה כי הנתבע אינו הבעלים של החנויות. על פי זיכרון הדברים הנתבע התחייב כי יפעל לתיאום פגישה עם בעלי החנויות עד ליום 1.12.15 לשם חתימת הסכמי שכירות. בפועל, בעלת אחת החנויות סירבה להגיע לפגישה ובעלת החנות האחרת שלחה טיוטה של הסכם שכירות עם תיקונים. מטרת השכירות לדידו של התובע הייתה ניהול מסעדה בשתי החנויות. נטען כי הנתבע הציג מצג שווא לפיו השטח הכולל של החנויות עומד על 37 מ"ר, בעוד שעל פי מדידה שנערכה מטעם התובע שטחם הכולל עומד על 32 מ"ר בלבד. נטען כי לא ניתן לפתוח מסעדה במקום ששטחו הוא 32 מ"ר ולכן יש לראות בנתבע כמי שהטעה את התובע והציג בפניו מצג שווא עוד בתחילת המשא ומתן. לפיכך, תבע התובע את הסך של 10,000 ₪ ששילם כמקדמה לפי זיכרון הדברים, וכן החזר התשלום בגין המדידה בסך של 1000 ₪, וטרדה בסך של 4000 ₪.

הנתבע טען כי שכר במקום ארבע חנויות וקיבל את הסכמת הבעלים של שתי חנויות להעביר את השכירות בהן לגורם אחר. הנתבע ניהל משא ומתן עם מספר גורמים, ולבסוף החליט לבצע את העסקה עם התובע. על פי זיכרון הדברים התחייב התובע לשלם לנתבע סך של 55,000 ₪ תמורת העברת השכירות כאמור, ושילם כמקדמה סך של 10,000 ₪. הנתבע טען כי בזיכרון הדברים נקבע תנאי מתלה על פיו היה זה באחריותו לקבל את הסכמת הבעלים להשכרת כל חנות עבור דמי שכירות בסך של 2200 ₪לחודש, זאת ותו לא. לטענתו, הוא פעל מול הבעלים וקיבל הסכמה מטעמן למתווה עסקה, ולכן הוא זכאי למלוא התשלום על פי זיכרון הדברים. עוד טען כי היה זה באחריותו של התובע לערוך את כל הבדיקות הנדרשות לפני חתימת זיכרון הדברים על מנת לוודא כי החנויות עומדות בתנאים הנדרשים לקבלת רישיון עסק בתחום המזון. בפועל, התובע אכן ערך בדיקות מקדמיות לפני חתימת זיכרון הדברים ופנה, בין היתר, לעיריית חולון. ביום 7.12.15 הודיע התובע כי הוא מעונין לבטל את ההתקשרות ולקבל החזר של המקדמה, כיון שלטענתו לא קיבל אישור לנהל במקום מסעדה.

הנתבע טען כי התובע לא עמד בהתחייבויותיו מטעמיו הוא, ובכך גרם לנתבע נזקים רבים.

הנתבע נאלץ לשלם בעצמו את דמי השכירות בגין שתי החנויות למשך 3 חודשים בסך כולל של 13,200 ₪ ,זאת כיון שהחנויות לא הועברו לשוכר חילופי. כן נשא בתשלום ארנונה בסך כולל של 1410 ₪.

עוד נטען כי על התובע לשלם את יתרת הסכום שהתחייב לשלם לנתבע על פי זיכרון הדברים, בסך של 45,000 ₪.

בגין נזקים אלה הוגשה התביעה שכנגד, אשר סכומה הועמד על סך של 33,500 ₪.

במועד הדיון העידו בפניי מטעם התביעה התובע ואביו, אבי לוי. מטעם ההגנה העידו הנתבע ואשתו שושי בן יהונתן.

דיון והכרעה:

1.לא מצאתי ראיה לאימות טענתו של התובע כי הנתבע הציג עצמו כבעלים של החנויות. אני מקבלת את טענת ההגנה כי נספח א' שצורף לכתב התביעה הוא למעשה החוזה שנכרת בין הנתבע לבין הבעלים של אחת החנויות. ניתן אף להבחין כי החתימות המקוריות שעל המסמך נמחקו, ולא הוספו חתימות אחרות.

2. לא ניתן לקבוע ממצאים בנוגע לשטח הכולל של החנויות כפי שהוצג על ידי הנתבע במהלך המשא ומתן בין הצדדים, ולו משום שהתובע ואביו העלו גרסאות שונות בעניין זה. התובע העיד כי הנתבע טען שהשטח הכולל הוא 36-37 מ"ר. אביו של התובע טען כי המצג שהוצג היה ששטח כל חנות הוא 19 מ"ר. אשתו של הנתבע טענה כי נאמר לתובע ששטחה של כל חנות הוא 16-18 מ"ר.