בן חמו נ' פרופורציה פי. אם. סי. בע"מ

1.בתביעה שבפניי עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לפצותה בסכום של 2,000 ₪, בטענה כי בתאריכים 10/11/16 ו 24/11/16 התקבלו במכשיר הטלפון הסלולארי שלה (להלן: "הסלולארי") דברי פרסומת ששוגרו על ידי הנתבעת, זאת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק הבזק").

2.בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת היא לא הכחישה את משלוח דברי הפרסומת אולם טענה כי הדבר נעשה באישורה ובהסכמתה של התובעת.

עוד נטען על ידי הנתבעת, בכתב ההגנה, כי התובעת יכלה לחסום לצמיתות את משלוח דברי הפרסומת "בלחיצת לחצן בודד", אולם היא "... בחרה שלא להסיר את עצמה ממאגר החברה אלא פנתה בתביעה, אל בית המשפט נכבד זה ודי בכך כדי להעיד על חוסר תום לבה".

עוד נטען על ידי הנתבעת, בכתב ההגנה, כי אם ימצא ביהמ"ש מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת, הרי שסכום הפיצוי צריך להיות נמוך בהרבה מהסכום הנתבע. בעניין זה הפנתה הנתבעת לשורה של פסקי דין בהם נפסקו סכומים נמוכים בהרבה מהסכם המקסימלי אותו ניתן לתבוע מכוח הוראות סעיף 30א(י)(1) לחוק הבזק.

לכן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות.

3.ראוי לציין כי בכתב ההגנה נטען גם כי "... לא מוצג מספר הטלפון על גבי הנספח שצורף על ידי התובעת (לכתב התביעה – מ.א.) כך שלמעשה ייתכן ומדובר במכשיר טלפון אחר" (ס' 10 לכתב ההגנה), אולם במהלך הדיון בפניי חזר בו נציג הנתבעת מטענה זו, לאחר שהתובעת הראתה לו שדברי הפרסומת מופיעים בסלולארי שלה.

4.אין חולקין כי עול ההוכחה שהתובעת נתנה את הסכמתה למשלוח דברי הפרסומת לסלולארי שלה, מוטל על הנתבעת.

מהראיות שהובאו בפניי עולה כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה.

5.מאחר שאין חולקין כי הנתבעת שלחה לתובעת את 2 דברי הפרסומת, כנטען בכתב התביעה, ומאחר שלא הוכח כי ניתנה לנתבעת הסכמת התובעת לעשות כן, אני קובע כי הנתבעת עברה על הוראות סעיף 30א. לחוק הבזק. לכן, בהתאם להוראות סעיף 30א(י)(1) לחוק הבזק זכאית התובעת לפיצוי בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪ בשל כל אחד מדברי הפרסומת ששלחה לה הנתבעת.