בוקובזה נ' פיונט טכנולוגיות בע"מ

לפני תביעה על סך 5,000 ₪ בה טוען התובע כי על הנתבעת לפצותו בסך 3,000 ₪ בקשר להודעות פרסומת שנשלחו אליו בניגוד להסכמתו ובניגוד להוראות חוק התקשורת ובסכום נוסף של 2,000 ₪ בגין עגמת נפש. הנתבעת טוענת, מנגד, כי התביעה הוגשה בשיהוי וכי ההודעות נשלחו לכתובת מייל של התובע לאחר שנרשם בשנת 2008 לאתר של הנתבעת וכי התובע לא הסיר עצמו מרשימת התפוצה למרות שיכול היה לעשות כן.

יוזכר כי בפתח הדיון הובהר לנציג הנתבעת כי בהיותו של התובע עורך דין בהכשרתו זכאית אף הנתבעת להיות מיוצגת בדיון, ונציג הנתבעת ויתר על זכות זו והסכים לקיים את הדיון במועד שנקבע.

עוד יוזכר כי הצדדים הסכימו לקיים את הדיון במסגרת הליך זה על אף שאין מחלוקת שהתובע הגיש יותר מחמש תביעות בשנת 2016 לבית המשפט לתביעות קטנות – ומבלי להדרש לשאלה האם רשאי היה לעשות כן אם לאו, הרי שמכח הסכמת הצדדים נקבע שהתביעה לא תימחק וכי לא תועבר לבית משפט השלום.

ס' 30א' לחוק התקשורת (בזק ושירותים) (להלן: "החוק") קובע, בעיקרו של דבר, שמפרסם רשאי לשגר דבר פרסומת רק אם התקבלה הסכמה מפורשת של הנמען (בתנאים שנקבעו) או כאשר הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות וכי נמסר כי הפרטים ישמשו את המפרסם לצורך משלוח דבר פרסומת (ובתנאים הנוספים שנקבעו בחוק).

המסמך שצורף לכתב ההגנה כולל את פרטי התובע, לכאורה, אולם לא מצאתי כי מצוינת בו הוראה המתייחסת לשימוש בפרטים למשלוח דבר פרסומת. משכך, אין די באמור כדי לפטור את הנתבעת מחובתה על פי החוק להציג אישור שמסר התובע לקבלת דברי פרסומת.

משכך, נדרשת אף הכרעה בשאלה האם ההודעות שקיבל התובע הן "דבר פרסומת", כמשמעותו בחוק.

על פי פסיקת בית המשפט העליון, הגדרת "דבר פרסומת" חלה גם על הודעות פרסומיות המציעות הטבות שונות במטרה למשוך את מי ששוגרו אליהם להתקשר עם מי שאת עסקיו הן נועדו לקדם – ר' רע"א MEGA ADVANCED MATHEMATICAL SYSTEM LTD ואח' נ' עו"ד עמית זילברג ואח' (14.6.16). יש לזכור, כי במסגרת ההגדרה של "דבר פרסומת" כלל החוק גם מסר שמטרתו "לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת", וכפי שכבר נפסק, "במרכיב אחרון זה נמנע המחוקק במתכוון מהצרת גבולותיה של ההגדרה. אדרבה, הוא הרחיבה כך שתקיף סוגים שונים של ביטויים, שהמשותף להם הוא כי בעקבותיהם ידורבן הנמען, בכל דרך שהיא, לשלם" (ור', למשל, ת"ק ( ראשל"צ) 21053/10/14 מזל גבירצמן נגד אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ (21.3.15).

סבורני כי בנסיבות בהן ההודעות שנשלחו לתובע היו כאלה שנועדו למשוך אותו לשוב ולהשתמש בשירותי אתרה של הנתבעת יש באמור כדי לענות להגדרה רחבה של דבר פרסומת, כאמור לעיל. גם ברכה לחג הנשלחת לקהל לקוחותיה של חברה מסחרית נועדה, למעשה, להסב את תשומת לב הלקוחות לחברה ולעיסוקה. כך גם, אם כי במידה מופחתת, עדכון בדבר תחזוקת שרתיה של הנתבעת. כשמשלוח ההודעה מהווה "דבר פרסומת" חל איסור לשלוח אותו אף אם המפרסם בדעה כי מדובר במידע חשוב או אף הכרחי (ור', למשל, ת"צ (ת"א) 10591-05-15‏ זיו גלסברג נ' פסגות בית השקעות בע"מ (כב' הש' א' נחליאלי חייט – החלטה מיום 9.5.17)

נוכח כל המקובץ, לא שוכנעתי שעלה בידי הנתבעת להרים את הנטל להראות שהתובע נתן הסכמתו מראש ובכתב לקבל דברי פרסומת מהנתבעת, ומשמצאתי שאכן נשלחו אליו דברי פרסומת – דין התביעה להתקבל.

באשר לפיצוי שייפסק – כפי שנפסק (שוב) לאחרונה (רת"ק 19317-08-16 רז נ' אימפרשן מדיה בע"מ (מחוזי מרכז, כב' הש' פלאוט; 3.1.17) מטרת חוק התקשורת (בזק ושירותים) הינה בלימת תופעת משלוח דברי פרסום ללא רשות, וזו עמדה בבסיס הקביעה של פיצוי ללא הוכחת נזק. מטרת החוק אינה לגרום ל"התעשרותו" של הצד שנפגע, ויש לפסוק פיצוי ההולם את מידת הפגיעה.

במקרה דנן נשלחו ההודעות לתובע בשנת 2012 ו-2013 ועד לשנת 2015 נדמה כי לא היה בהודעות משום הפרעה של ממש לתובע – שלא פעל להפסקת קבלתן ולא ביקש את מחיקתו מרשימת התפוצה אלא באותה שנה.

פיצוי בסך 150 ₪ בגין כל הודעה הוא סביר בנסיבות העניין ומשכך אני מורה כי הנתבעת תפצה את התובע בסך 450 ₪.

הפיצוי הקבוע בחוק נועד לבטא את מכלול נזקיו של התובע ומשכך, לא מצאתי לחייב את הנתבעת אף בפיצוי בגין פגיעה ועגמת נפש, כפי שנתבעו.