האפט ללסקו נ' מנו

בפני תביעה כספית על סך 3,050 ש"ח.

התובעת טוענת כי הנתבע חתם על זיכרון דברים לקניית רכבה, אך לא עמד בהסכם ומאחר ו"הסכמים בחיוב נתנו" עליו לשאת בפיצוי המוסכם על הפרת החוזה העומד על סך של 10% לערך, ממחיר הרכב.

זיכרון הדברים נחתם לטענתה, לאחר שהנתבע ראה את הרכב, בדק אותו בעצמו, הוא ביקש לקחתו למכון, אולם במועד המפגש בין הצדדים, המכונים היו סגורים. לפיכך, סוכם כי לאחר שהתובעת תשוב מחו"ל, הנתבע יקח הרכב למכון ויעבירו בעלות. לאחר שפנתה אליו מס' פעמים ללא הועיל, שלח הנתבע מסרון לפיו, הקנייה אינה רלוונטית עוד. התובע דורשת פיצוי בהתאם לסעיף 8 לזיכרון הדברים.

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות וכי אינו חייב בפיצוי התובעת.

לטענתו, התובעת לא צירפה רישיון רכב ולא בכדי. לטענתו, הרכב לא עבר הליך של רישוי, (ללא טסט) ועל כן מבחינה משפטית, נאסר על השימוש בו כל עוד לא עבר טסט. לטענתו, לאחר שהונה על ידי שני מוכרים שהצהירו כי רכבם תקין אולם לא כך היה הדבר, הוא החליט לחתום על זיכרון דברים, טרם הבדיקה, שבו הצהירה התובעת כי הרכב תקין ושלח את זיכרון הדברים חתום על ידו.

סעיף 9 לזיכרון הדברים- התובעת מחקה את סעיף 9 והוסיפה כי הנתבע מצהיר שהרכב הוא לשביעות רצונו וזאת לפני שהנתבע ראה כלל את הרכב.

הנתבע טוען, כי עקב תמימותו לא היה מודע להשלכות של הוספת הסעיף על ידי התובעת.

על התובעת הייתה מוטלת החובה לציין טרם הפגישה הראשונה בין השניים, כי הרכב לא עבר טסט וכי הוא אינו כשיר לנסיעה, אז לטענתו, לא היה נפגש עם התובעת.

לטענת הנתבע, התובעת טענה בשיחת הטלפון שהתקיימה כי לרכב טסט עד חודש אוקטובר 2017 וכי על יסוד דבריה, סוכם על עריכת זיכרון דברים.

לאחר שנסע הנתבע ברכב, נוכח לדעת עפ"י מסמכים שהוצגו לו כי הרישיון של הרכב פג (יוצא אפוא כי הנתבע נהג ברכב, ללא רישיון ובלא יודעין, על אף שהתובעת ידעה אודות האמור).