ת"ק 1901-07-15 אמר נ' משטרת ישראל-תחנה אזורית לב הגליל צפון ואח'

עסקינן בתביעה כספית על סך של 33,800 ₪ לפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לו, על פי הנטען, עת שוחרר מבית מאסר צלמון במצב בריאותי שלא אפשר זאת.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע שוחרר מבית מאסר צלמון, כשהוא במצב של חוסר תודעה עקב שימוש בסמים. כתוצאה מכך, הוא נפל לתעלת מים הסמוכה לבית המאסר, נחבל קשות ואושפז בבית החולים פוריה.

הנתבעות דוחות את טענותיו של התובע מכל וכל. לטענתן, התובע נעצר בערב שבת בתחנת המשטרה בבית שאן עקב תלונה מצד בני משפחתו לאיומים והיזק לרכוש. בהעדר אפשרות להלנת עצורים בתחנה, התובע נשלח לבית מאסר צלמון. בבוקר שלמחרת, בוצעה לתובע בדיקה רפואית ומצבו הרפואי נמצא סביר. בשעות הצהריים הוחלט בתחנת בית שאן על שחרורו של התובע בעילה של חוסר ראיות ומשכך לא נותרה עוד עילה להחזקתו במעצר. הנתבעות טוענות כי החל משעת עיכובו של התובע ועד לשעת שחרורו, הוא לא ביקש להתקשר למאן דהוא, אף על פי שהוצע לו לעשות כן. משהוחלט על שחרורו בתחנה ובהעדר כל מניעה רפואית לא היתה לבית המעצר כל סמכות להמשיך ולהחזיק אותו בתנאי מעצר. משכך, לא הייתה בהתנהלות הנתבעות כל רשלנות.

לאחר עיון, בחינה ושקילה של כל נסיבות העניין, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.

ראשית, לא עלה בידי התובע להוכיח כי במועד שחרורו הוא היה במצב רפואי שלא אפשר זאת. התובע נמנע מלצרף חוות דעת רפואית להוכחת טענה זו. מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתיק, לא ניתן ללמוד אודות מצבו הבריאותי ו/או הנפשי עובר לנפילה לתעלה. מאידך, מעדותו של החובש מר אייל סויד שהעיד בפני היום עולה כי בוצעה לתובע בדיקה רפואית בעת קבלתו למעצר ומצבו הרפואי נמצא סביר. על כן, לא הוכח כי ההחלטה על שחרורו של התובע ממעצר יסודה ברשלנות, כטענת התובע.

שנית, התובע לא הוכיח כי נמנעה ממנו האפשרות לשוחח עם איש קשר לצורך תיאום הגעתו הביתה. מכאן, משבחר התובע לעזוב את שערי בית המאסר בכוחות עצמו מבלי שיבקש להתקשר למישהו שיאסוף אותו, אין לו להלין אלא על עצמו.

במצב דברים זה, לא מצאתי כי ניתן לייחס לנתבעות רשלנות כלשהי, ובוודאי שאין לחייב אותן בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיה של התנהגותו הוא, עת החליט לעזוב את בית המאסר בכוחות עצמו וללא כל עזרה ממאן דהוא.

נוכח כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.