ת"ק 18779-05-15 בלישע נ' וילנץ ואח'

בהמשך לדיון היום, לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה.

התובע טען כי נסע עם רכבו במהירות של כ-60 קמ"ש בכביש בין עירוני, כי בלם את רכבו כאשר הבחין כי הרכב שלפניו בולם אף הוא, וכי בשלב זה פגע רכב הנתבע ברכבו מאחור בעוצמה רבה. פגיעה זו, לדברי התובע, הדפה את רכבו אל הרכב שלפניו, וגרמה לכך שפגע בו.

לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי שהעריכה את הנזקים שנגרמו לרכב התובע, במספר מוקדים, בסך של כ-25,000 ₪ – כ- 99% מערך הרכב – כך שהרכב הוא בגדר "אובדן כללי".

בעדותו בבית המשפט חזר התובע על גרסתו האמורה והוסיף, כי כתוצאה מההדיפה לא איבד שליטה על רכבו, ניסה לבלום, וכמעט שהצליח בכך, אך למרות זאת פגע ברכב שלפניו בחלקו האחורי ימני ("שפשוף קל") ולאחר מכן "תפס אותו" בכנף ובדלת השמאלית. לדבריו, בהודעה שמסר הנהג שנהג ברכב שלפניו לחברת הביטוח צוין כי הנהג חש בשתי מכות, שכן הוא (התובע) פגע בתחילה בחלקו האחורי של הרכב שלפניו, ולאחר מכן בצד הרכב (ההודעה הוצגה בדיון על ידי נציגת חברת הביטוח הנתבעת אך הנהג לא זומן לעדות על ידי מי מהצדדים).

מטעם התובע העידו שתי עדות, רעייתו ואחותו, שנסעו עמו ברכב בעת התאונה. האחות לא זכרה את התאונה, לבד מן העבודה שרכב התובע נפגע מאחור. רעייתו של התובע אישרה את גרסת התובע לגבי התאונה, למעט נושא הפגיעה בצד הרכב שמלפנים, שלא הוזכר על ידה (העדה תיארה פגיעה אחת בלבד, באחורי הרכב).

התובע ביקש להפנות את תשומת הלב לכך שלפי דו"ח השמאי שהעריך את נזקי רכב הנתבע, הנזק הקדמי ברכב הנתבע גדול בהרבה מהנזק אחורי, דבר המתיישב יותר עם האפשרות שרכב הנתבע פגע ברכב התובע לפני שנפגע בעצמו מאחור אם בכלל. אשר לרכבו שלו (של התובע) הרי שהנזק האחורי גדול מהקדמי, דבר התומך בטענתו שלפיה נפגע מאחור תחילה ורק אז פגע ברכב שלפניו.

מנגד טענו הנתבעים בכתב ההגנה, כי רכב התובע פגע בתחילה ברכב שלפניו, וכי רק לאחר מכן פגע רכב הנתבע ברכב התובע. כמו כן טענו, כי רכב הנתבע הצליח לעצור את רכבו לפני שפגע ברכב התובע, והיה בעצירה, אך רכב רביעי, שהיה אף הוא מעורב בתאונה – רכב שנסע אחרי רכב הנתבע – פגע ברכב הנתבע, והוא שהדפו אל עבר רכב התובע וגרם לפגיעה.

בדיון העיד הנתבע, בשונה מהאמור בכתב ההגנה, כי הוא אחראי לפגיעה ברכב התובע, וכי לא היה בעצירה בעת שנפגע על ידי הרכב שמאחוריו, כך שהוא אינו יודע אם היה מספיק לעצור את רכבו אלמלא פגיעה זו (אם כי העריך בהמשך שהפגיעה שפגע בו אותו רכב רביעי היא שגרמה לכך שפגע ברכב התובע). עוד העיד, כי הוא אינו יודע אם פגע ברכב התובע אחרי או לפני שרכב התובע פגע ברכב שלפניו.

נציגת הנתבעת טענה בדיון, כי עדותו של התובע לגבי הנזק שארע לצד רכבו אינה מתיישבת עם עדות העדה הנוספת (רעייתו) וכי נזק זה מתיישב יותר עם גרסת הנתבע לגבי התאונה וקיומן של שתי מכות (כפי שצוין גם בטופס ההודעה של נהג הרכב שבו פגע רכב התובע – נהג שלא הוזמן להעיד על ידי התובע), או לחילופין, עם האפשרות שמדובר בנזק שאינו קשור לתאונה.

עוד טענה כי משווי רכב התובע יש להפחית 6% בגין תאונה קודמת.

בנוסף, טענה, כי בנו של התובע – שלפי עדות הנתבע רשם את פרטי נהג הרכב שנסע מאחור – לא התייצב לעדות, ויתכן שהוא אף זה שנהג בעת התאונה באותו רכב רביעי.

לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים החלטתי כאמור לקבל את התביעה ברובה.

גרסת התובע לגבי התאונה היא, ברובה, זו המסתברת.