מנדלסון נ' אלמוזנינו

1.הנתבע הינו הבעלים של עסק בשם "אופקאר סוכנויות רכב", העוסק בסחר ברכבים יד שניה.

בתאריך 27/4/16 רכש התובע מהנתבע רכב מזדה 6 שנת ייצור 2005, מס' רישוי 72-550-16 (להלן: "הרכב") ושילם לנתבע תמורתו סך של 23,800 ₪ ובקשר לכך נחתם ביניהם הסכם.

כפי שצוין בהסכם, ניתנה "אחריות לשנה מלאה על כל הרכב".

2.לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, למרות שניתנה אחריות על כל הרכב, הנתבע "...מסרב לעמוד בחוזה ולטפל ברכב" ולכן הוא, התובע, ביצע תיקונים ברכב, במוסך, ושילם עבור התיקונים.

לכן הגיש התובע את תביעתו שבפניי, בה הו עותר לחייב את הנתבע לשלם לו את הסך של

6,000 ₪. בהמשך הגדיל התובע את סכום התביעה, באישור ביהמ"ש, ל 10,000 ₪.

3.לטענת הנתבע, כעולה מכתב ההגנה, לאחר רכישת הרכב פנה אליו התובע והתלונן על תקלות ברכב, אותן תיקן הנתבע על חשבונו "... ואז התחיל התובע לעסוק בסחיטה, לטעון עוד טענה ועוד תקלה ...", עד שלבסוף נמאס לנתבע והוא הפנה את התובע למוסך אותו יבחר, יתקן את הרכב "פיקס", כבקשתו והנתבע יישא בהוצאות התיקון וכך היה והנתבע שילם עבור עבודת המוסך ועבור "... שלל חלקים, אף שלא היה צורך להחליפם... והכול מתוך ידיעה שהוא (התובע – מ.א.) סוחט אותי, רק שיהיה לי שקט ולזכות בשם טוב בשוק".

4.בסיום ישיבת יום 6/7/17, בה שמעתי את עדויות הצדדים, נתנו הצדדים את הסכמתם למתן פס"ד על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, על סמך הנטען בכתבי הטענות, עדויות הצדדים והמסמכים שצורפו לכתבי הטענות ו/או שהוגשו במהלך הדיון, ללא צורך בהנמקה.

5.לאחר ששקלתי בעניין, תוך שנתתי את דעתי לנטען בכתבי הטענות, לעדויות הצדדים ולשאר הראיות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי יש מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,500 ₪. סכום זה כולל הוצאות משפט.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.