ת"ק 1740-12-15 נרוצקי נ' דעייף ואח'

בהמשך לפסק הדין מיום 22/6/16, ולאחר שהנתבעים מס' 2 ו-3 הגישו את המסמך, עליו הוריתי, אני נותנת פסק דין משלים ומתקנת את סכום פסק הדין נגד הנתבע מס' 1.

העידו לפניי התובע, שנסע ראשון, והנתבע מס' 2, שנסע מאחוריו, ונהדף לטענתו על ידי הנתבע מס' 1.

התובע לא הצליח להשיב כמה מכות הרגיש מאחור, ורק סיפר כי בשיחתו עם הנתבע מס' 1 טען האחרון כי אינו אשם בנזק לתובע, אלא הנתבע מס' 2, שלא שמר מרחק. התובע לא הצליח לומר, בחקירה הנגדית אם לרכב הנתבע מס' 2, טויוטה לנד קרוזר, נגרם נזק משמעותי בחלק הקדמי, וטען כי גם אם הפגיעה היתה חלשה נגרם נזק גדול, והוא אינו זוכר. התובע השיב לשאלתי כי רכב הנתבע מס' 1 היה רכב פרטי, והוא תמה כיצד הדף את רכב הנתבע מס' 2, שהינו רכב כבד, והיה מלא באנשים.

הנזק ברכב התובע, מסוג טויוטה יאריס, בחלק האחורי נמוך יחסית, ותוקן ב-2,805 ₪.

הנתבע העיד כי נסע עם אשתו לצידו, עצר אחרי התובע ברמזור, הרגיש חבטה עזה מאחור, הצליח ללחוץ על הבלם חזק ולמנוע את כניסתו וכניסת התובע לצומת. הנתבע מס' 2 טוען כי הנתבע מס' 1 נסע במהירות אדירה, ללא שעצר כלל, וכי לרכבו נגרמה פגיעה חזקה מאד מאחור, ולנתבע מס' 1 אובדן גמור. אשתו העידה כי ברכב היו גם הוריה.

על מנת לברר את העובדות, הוריתי לנתבעים מס' 2 ו-3 להגיש את הקבלה על תיקון הרכב, בה יפורטו העבודות, אך כל שהוגש היתה חשבונית מיום 10/6/15 (התאונה ארעה ביום 29/1/15), ע"ס 5,310 ₪. בתאור העבודה נרשם רק "עבודות צבע, עבודות פחחות". מכאן שלא ניתן לדעת כיצד חולק הנזק בין החלק הקדמי והחלק האחורי לרכב הנתבע מס' 2, על מנת לסייע בקביעת הגורם לפגיעה בתובע.

לאחר שקלול הראיות, שהונחו לפניי ואלה שלא, אני קובעת כי לנתבע מס' 2 תרומה לגרימת הנזק לרכב התובע, בכך שלא שמר מרחק מספיק ממנו. הנתבע מס' 2 נכשל במספר אי דיוקים. כך טען בכתב ההגנה כי "הנתבע 1 (ברור כי הכוונה לנתבע מס' 2, ג.ס.ב) עמד בעצירה מוחלטת ברמזור אדום אחרי רכב התובע, נפגע מאחור על ידי הנתבע 1 ונהדף לעבר רכב התובע (סעיף 5 לכתב ההגנה, ושוב בסעיף 7 שם). בטופס ההודעה על תאונה מיום 20/8/15 כתב "תאונת שרשרת אני באמצע רכב מאחור מגיח במהירות פוגע בי וזורק אותי קדימה כשאני נוסע לפני רכב אחר ולפני צומת במהלך של האטה לקראת עצירה". בדיון העיד הנתבע מס' 2 "שהגעתי לרמזור הוא חנה לפניי ונעצרתי אחריו במרחק סביר". התרשמתי כי הנתבע מס' 2 היה בנסיעה, גם אם התכוון לעצור לאחר רכב התובע ברמזור, ומסקנה זו מתחזקת מדבריו לפיהם "והצלחתי איכשהוא למרות המכה ללחוץ חזק על הבלם ולמנוע משהוא גרוע יותר". גם בעניין מספר האנשים, שישבו ברכב הנתבע מס' 2 לא תאמה גרסתו לגרסת רעייתו ולעדות התובע. אני מאמינה כי לו היה הנתבע מס' 2 כבר בעצירה מוחלטת כפי אחת מגרסאותיו, וברכבו הכבד לא פחות מארבעה אנשים, לא היה נהדף קדימה. מכאן שהיה בנסיעה, והתכוון לעצור במרחק לא מספיק מהתובע. הנתבע גם העיד כי מיהר להמשיך בנסיעה לדרום הארץ. לא עלה בידי להבין מדוע טען הנתבע כי תיקן את הרכב בעלות של 10,000 ₪, כאשר התיקון עלה בדיוק מחצית, וויתר על תביעת הנתבע מס' 1. את הסיבה לאי הפעלת הביטוח המקיף לרכבו ניתן להסיק מסכום התיקון האמיתי, שבוודאי נמוך מההשתתפות העצמית. מחיר התיקון ברכב הנתבע מס' 2 אינו מעיד על נזק כה משמעותי, שיכול להביא להדיפת הרכב, ללא שילוב של אי שמירת מרחק על ידי הנתבע מס' 2. אני קובעת כי הנתבע מס' 2 תרם לאחריות לנזקו של התובע בשיעור של 30%.

הסיכום הינו כי אני מחייבת את הנתבעים מס' 2 ו-3 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסכום 1,127 ₪.

אני מתקנת את פסק הדין נגד הנתבע מס' 1, כך שיעמוד על סך 2,628 ₪ בלבד.