ת"ק 17247-03-16 הדר נ' לונדנר

בין הצדדים נחתם בשנת 2013 הסכם שכירות ביחס לדירת מגורים בחולון. התובעת, שוכרת הנכס, מימשה את זכותה על פי אותו הסכם להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת עד ליום 30.7.15, ברם עזבה את הנכס רק ביום 31.12.15. הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לאותה תקופה שבמיצר, בת 5 חודשים נוספים, וכן ביחס למצב הדירה בעת החזרתה, וזאת משהנתבע בחר לממש את הפיקדון שהופקד בידיו עם חתימת החוזה בסך 15,000 ₪, לשיטתו על מנת לרפא את נזקיו כתוצאה מהתנהלות הנתבעת בניגוד לדין.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בראיות אשר הוגשו לי אני סבור כי יש לקבל את תביעת התובעת להחזר כספי הפיקדון באופן חלקי וזאת כפי שיפורט להלן.

על פי הנתבע מימוש הפיקדון נועד לכסות את סכומי הפיצוי אותם חייבת לו התובעת בגין הפרש שכר דירה בסך 5,950 ₪ (7 * 850) בין מה שהיה אמור לקבל בגין שנת שכירות נוספת, לבין מה שקיבל בפועל בהתחשב בכך שאחר עזיבת התובעת נאלץ להשכיר את הנכס בדמים פחותים לנוכח תקופת החורף בה הושכר המתאפיינת במיעוט שוכרים פוטנציאליים, החלפת שיש סדוק שהותירה אחריה התובעת בעלות של 8,541 ₪, עלות שיפוצים בגין נזקים שהותירה אחריה, לרבות אי צביעת הדירה כמחויב על פי ההסכם לשביעות רצון המשכיר, בעלות כוללת של 7,130 ₪, אובדן 7 ימי שכירות בהחלפת השוכרים בסך 1,540 ₪, 10,000 ₪ הערכת נזקים נוספים שיש לתקנם, ו-6,000$ פיצויי הפרת חוזה.

הנתבע הוכיח באמצעות הצגת הודעות טקסט שהוחלפו בינו לבין התובעת כי עובר לתום תקופת השכירות על פי ההסכם, ביום 28.7.15, הודיע לתובעת כי הוא אמור להיפגש עם שוכר חדש המוכן לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 6,600 ₪, וכי אם ברצונה להישאר עוד שנה בדירה עליה להעביר לו עוד באותו יום תשלום מראש לשנה (כפי שהיה נהוג ביניהם עד כה בהתאם להסכם) של כל דמי השכירות בשיעור זה, וכי התובעת, למרות הודעותיה שתעשה כן, הובילה אותו באף, כאשר במשך חודשים רבים התחמקה מהעברת הסכום השנתי, והסתפקה בהפקדת סכום חודשי. גם לאחר שהנתבע שלח לה בתחילת ספטמבר 2015 הסכם לחתימה, התובעת דבקה בהתנהלות משתמטת שכללה טקטיקה של התעלמות או המצאת אמתלאות לסירוגין, עד שהתובע נאלץ לשכור שירותי עו"ד ולהוציא לה מכתב התראה. לעניין זה גם מצאתי את עדות הנתבע כמהימנה, ואת עדותה של התובעת בפני כמתחמקת, כאשר את גרסתה בכתב התביעה כאילו בחודשים הללו "התנהלה הידברות ארוכה ופתלתלה בין הצדדים אשר לא הבשילה לידי הסכם" לא ניתן להגדיר אלא כמיתממת, שכן מהאסמכתאות המפורטות לעיל עולה כי התובעת הסכימה בעל-פה להארכת תקופת השכירות לשנה נוספת בשכר דירה המוגדל, ולא חלה לפיכך הוראת סעיף 19 (א) לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971. לפיכך היה זכאי הנתבע לקזז מכספי הפיקדון את הנזקים שנגרמו לו בגין התנהלות זו בסך 5,950 ₪ כמפורט לעיל.

אכן, על פי ההסכם התחייבה התובעת לפנות את המושכר עם סיום השכירות כשהקירות והמשקופים צבועים בצורה מקצועית "לשביעות רצון המשכיר". התובעת המציאה תמונות המוכיחות לשיטתה כי הדירה הוחזרה במצב "מצוין", אך בכך לא סגי כאמור על פי ההסכם. דא עקא שהתחייבות זו מקורה בהסכם ולא בהסכמה בעל-פה לגבי המשך השכירות, ולגבי הסדר זה קיימת הוראה מפורשת בסעיף 10 להסכם לפיה אין לממש את הפיקדון במקרה שכזה אלא לאחר שהמשכיר שלח להודעה לשוכר על כך ונתן לו ארכה בת 10 ימים לתיקון ההפרה, ברם הנתבע לא הוכיח שעשה כן ואף לא טען כך. בנוסף לעניין הנזקים הנטענים במשטח השיש, בארונות המטבח, בריצוף, בכיסויי החשמל, ובארונות המטבח לא הומצאו אסמכתאות מספקות על ידי הנתבע, לרבות תמונות המוכיחות נזקים אלה, לכך שהמדובר בנזקים שנגרמו על ידי התובעת. כמו כן, לגבי מימוש הפיצוי המוסכם הרי שלנוכח מכלול הוראות סעיף 9 להסכם בין הצדדים ממרץ 2013, אינני סבור כי הנתבע היה זכאי לממשו, באופן בו נקט, בגין הנזקים אשר פורטו לעיל. במקביל אינני מקבל את טענותיה של התובעת לגבי השבה לה של עלות התקנת מקלחונים ואסלה בנכס על ידה, באשר היא לא עמדה בנטל ההוכחה כי הייתה קיימת בין הצדדים הסכמה לעניין זה, ודרישה כאמור סותרת את הוראת סעיף 7ד. להסכם.

בהתחשב בכל האמור לעיל ישיב הנתבע לתובעת סך של 9,050 ₪, וזאת בתוך 30 יום ולאחר מכן יישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק עד למועד תשלומו. לנוכח התוצאה ביחס לסכום התביעה (19,540 ₪), יישא כל צד בהוצאותיו.