ת"ק 1628-12-15 שוישה נ' שמרת הזורע (1999)

מונחת לפני תביעה קטנה למתן צו לתיקון מצרך ובנוסף סעד כספי בגין נזק לא ממנוי בסך של 1,000 ש"ח.

בכתב התביעה נטען כי התובעת רכשה מהנתבעת פינת אוכל תמורתה שילמה סך של 9,000 ש"ח. בחלוף חודש ימים, הציפוי של רגלי השולחן החל להתקלף. התובעת פנתה אל הנתבעת וזו האחרונה שלחה נציג שירות שביצע תיקון קוסמטי בלבד שהתבטא בצביעת רגלי השולחן, דבר שלא פתר את הבעיה. משפנתה התובעת בשנית אל הנתבעת הודיעה לה הנתבעת כי שירות התיקונים שקיבלה אינו אלא "טובה אישית" שכן הקילוף נובע משימוש בלתי סביר בשולחן.

לטענת התובעת, התמורה ששולמה בעבור המוצר היא תמורה נאה שאמרוה להבטיח איכות טובה. בצר לה, פנתה התובעת אל המועצה הישראלית לצרכנות. גם זה לא עזר. או אז, הוגשה התביעה.

התובעת טענה בכתב התביעה כי מגיע לה סעד של ביטול העסקה אך בפרק הסעדים הגבילה את הסעד המבוקש לתיקון המוצר ופיצוי בסך של 1,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני.

הנתבעת טענה להגנתה כי נציג השירות שלה קבע כי הקילוף נובע משימוש לקוי וכי מדובר בנזק ממים שגרם להתקלפות בתחתית השולחן ותעודת האחריות אינה מכסה נזקים לריהוט שנובעים ממגע הרהיט עם מים ו/או רטיבות כלשהי.

עוד טענה הנתבעת כי " הוצע לתובעת להחליף את הרגליים בעלות מינימלית וזאת ללא מטרת רווח".

בית המשפט לא הצליח להביא את הצדדים לידי פשרה ובתיק התקיימו ארבע ישיבות ואף הוגשה חוות דעת של מומחה ,וביתר פירוט:

בישיבה הראשונה הצהירה נציגת הנתבעת כי " שהתובעת תביא חוות דעת של מומחה אם זה פגם של המוצר נפצה אותה". התובעת הצהירה מצידה כי השולחן לא נחשף למים מעבר למה שקורה בבית מאוכלס ושהיא שוטפת פעם בחודש ואף פעם לא קרה לה דבר כזה וכי רהיטים שהחזיקה 20 שנה לא התקלפו. נציגת הנתבעת הציעה לבדוק אפשרות תיקון הרגליים ללא החלפתן והתובעת הסכימה להצעה זו בתנאי שלא ידברו שוב על צביעה.

בעקבות הישיבה הנ"ל הגישה הנתבעת הודעה לבית המשפט בה טענה כי :