מון(אסיר) נ' מדינת ישראל

לפני תביעה על סך 30,000 ₪.

התובע טוען כי במסגרת הליך משמעתי שננקט נגדו, בהיותו אסיר, נשללה זכותו להעיד עדים מטעמו בטענה כי לא ניתן לחייב אסיר להעיד. התובע דורש לפצותו בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך ובשל העובדה כי נענש בארבעה ימי בידוד. בדיון הוסיף התובע כי "כולם היו מודעים" לסכסוך שהיה בינו לבין אסיר נוסף (שעל הקטטה עמו הועמד לדין משמעתי, כאמור) וכי למרות זאת שוכנו יחדיו – ובהמשך אף שולב עם אותו אסיר למרכז חינוך ובשל סירובו לצאת לחינוך, על רקע זה, נשפט בשנית.

הנתבעת טענה, בתגובה, כי פעלה בהתאם לדין ולפקודות נציבות שירות בתי הסוהר. נטען כי התובע חתם על אישור המלמד על הסכמתו להתייצב להליך המשמעתי באופן מיידי וויתר על זכותו לדחות את הדיון ב-48 שעות. הוכחשה הטענה כי היו לרשויות ידיעות מוקדמות אודות הסכסוך בין התובע לבין האסיר הנוסף ונטען כי לא מצויה אצל הנתבעת תרשומת המלמדת על פניה מוקדמת של התובע בעניין זה. עוד נטען כי העד מטעמו של התובע לא העיד בהליך המשמעתי מכיוון שסירב להעיד, ולא משום שנשללה זכותו של התובע לזמנו. עוד הובהר כי במסגרת עתירת אסיר שהגיש התובע נמצא כי הרשעתו בהליך המשמעתי בטעות יסודה – מאחר שלא נשמעו טענותיו ולא נערך בירור ראוי. לא נקבע כי היה מקום להעיד עדים בהליך. עוד נטען כי למעשה שהה התובע בבידוד יום אחד בלבד, ולא כפי שנטען.

דין התביעה להדחות.

בהליך אזרחי על התובע להרים את נטל ההוכחה הן ביחס לקיומה של אחריות הנתבעת לנזקיו, והן באשר לעצם קיום הנזקים ולשיעורם. מצאתי כי התובע כשל בשתי משימות אלו.

ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות לא נועד לשמש כערעור על ההליך המשמעתי, וממילא נבחן הליך זה במסגרת העתירה שהגיש התובע ואשר הוכרעה זה מכבר.

התובע לא סתר את טענת הנתבעת כי העד שרצה לזמן מטעמו לא העיד בשל סירובו לעשות כן, ולא עלה בידו לשלול את הטענה כי לא ניתן היה לחייב את העד להעיד. לא מצאתי, לפיכך, כי בהקשר זה כשלה הנתבעת.

התובע מיקד טענותיו בהקשר זה, וגם נוכח האמור לא מצאתי כי עלה בידיו לבסס עילת תביעה נגד הנתבעת.