מדוצקי נ' חברת אמניר מחזור-חברת בת של נייר חדרה בע"מ

במסגרת התובענה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעות לפצותו בגין נזקים שנגרמו לרכבו במסגרת תאונת דרכים.

לשיטת התובע, חנה הרכב הנפגע ביום התאונה, 6.1.15, בחניון בתוך שטח הטכניון בחיפה, והנזק התברר לו רק בדיעבד. לדבריו, עד ראיה שעובד במקום, הוא שפרס לפניו את העובדות והבהיר כי משאית שעל גביה שילוט של הנתבעת 1, היא שפגעה ברכב החונה.

יצוין כי הנתבעת 2 היא המבטחת של רכב הנתבעת 1, ובהתאמה ביקשה להצטרף כנתבעת נוספת כאן.

מטעם התובע העידו התובע, בתו שהחזיקה ברכב במועדים הרלבנטים, והעד מר גרבר.

לשיטת הבת והעד, נמסרו הפרטים מפי העד רק בשעת ערב באותו יום, שעה שביקשה הבת לחזור אל הרכב החונה ולעשות בו שימוש. אז הבחינה בנזק (המשמעותי) ברכב והחלה לחפש אחר עדים לארוע.

העד, העובד במוסד הטכניון, סיפר כי ראה את ארוע הפגיעה, כי הארוע ארע באמצעות רכב הנתבעת 1 אשר שהה במקום, ועוד העיד כי קרא אחר הנהג כדי להפנות את תשומת לבו, אך ללא הועיל. העד נחקר ותיאר את מבנה החניה, את המקום שבו עמד בעת הארוע, את תנועת המשאית ואת ארוע הפגיעה. לשיטתו, קרא לנהג כדי להפנות את תשומת לבו, אך לא זכה למענה. הלה העיד כי המשאית כשהיא מונעת מייצרת רעש רב, ולדעתו לא שמע אותו הנהג כלל ואף לא העוזר.

לדבריו, יודע הוא לזהות את הנהג ואפילו את העוזר, כיוון שבמסגרת עבודתו הוא שמסר את החומר שנועד לגריסה לנהג ולעוזרו, וביניהם בהתאמה היכרות קודמת.

נהג הנתבעת מסר גרסתו וטען כי אמנם שהה במקום ביום הארוע ביחד עם עוזרו התואם את תיאור העד מטעם התובע, ואכן נסע לאחור בסיום ביצוע הגריסה כדי לצאת מאזור החניה, אלא שלשיטתו לא פגע בכל רכב חונה ועוזרו עמד מחוץ למשאית וכיוון את תנועתה לאורך כל מהלך הנסיעה לאחור. עוד טען כי המשאית אמנם מייצרת רעש כאשר המגרסה עובדת, ואולם בעת הנסיעה לאחור סיימה המגרסה את העבודה זה מכבר, והם היו בדרכם אל מחוץ לאתר, ובמצב זה עובדת רק המשאית אשר הרעש שהיא מייצרת איננו רם. לדבריו, לא שמע איש הקורא אליו ולא חש בשום פגיעה, וממילא הוא מכחיש על כן כל קשר לנזק הנטען.

לטענתו, לו היה שומע אדם קורא אליו או מרגיש בפגיעה, היה משאיר את פרטיו והיה נמנע מלעזוב את המקום.

לאחר ששמעתי את הצדדים נחה דעתי כי יש לחייב את הנתבעות לשאת במלוא נזקי התובע עפ"י חוו"ד השמאי, וכן בהוצאות בגין הפקת חווה"ד.

אשר ליתר הנזקים הנטענים בכתב התביעה, מרביתם אינם מגובים באסמכתאות, ומתייחסים להוצאות נסיעה וזמן עבודה, שהם לכאורה מופרזים ומוגזמים באופן שאין ליתן להם יד. יחד עם זאת, כן שוכנעתי שיש בנסיבות העניין כדי להצדיק חיוב בגין אובדן זמן, כפי שיוערך בהמשך, והכל מהנימוקים הבאים: