וולקוב נ' אמזלג

1.תביעה קטנה לפיצוי התובע בגין נזק שנגרם לרכבו באירוע תאונתי בו היו מעורבים רכבו ובנה של הנתבעת, בהיותו ילד כבן שבע הרוכב על אופניים.

לפי טענת התובע הילד פגע ברכבו עם אופניים שהיו ללא מעצורים, כשהרכב בעצירה, בעוד שלפי גרסת הנתבעת האחריות למקרה מוטלת על התובע שהיה בנסיעה לא איטית ביציאה מחניה מבלי לתת זכות קדימה להולכי רגל העוברים במדרכה, ובהם בנה על אופניו.

2.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, עיינתי בכל החומר הקיים וצפיתי בהסרטת התרחשות התאונה הן כפי שהוסרטה במצלמת אבטחה המותקנת במקום והן כפי שהוסרטה במצלמת הרכב של התובע, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות שכן האחריות להתרחשות התאונה כעולה מהראיות מוטלת על התובע.

בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית.

3.תחילה יצוין כי מצאתי לתת אמון מלא בעדות הנתבעת ובן זוגה, הורי הילד, לרבות בנוגע להיות האופניים שלו, אשר אף נצפים בתמונה שצולמה כשהם מצויים במתחם מגוריהם ובמצב תקין. לא הוכחה בפני הטענה כי הילד רכב על אופניים שאינם שלו או שאינם תקינים והדבר אינו נלמד מתמונות האופניים.

בצילומי המצלמות שהוצגו בפניי, וכן בתמונות בצבע של מקום התרחשות התאונה שהוצגו ע"י הורי הילד, נראה בבירור כי על מנת לצאת מהחניה על התובע לחלוף על פני היציאה, התחומה בחומת בטון וללא שער חשמלי, לעבור על גבי מדרכה להולכי רגל, דהיינו לחצות אותה, ואז להגיע אל הכביש.

מובן אפוא, כי חובת הזהירות הבסיסית בנסיבות אלה מוטלת על התובע, אשר עליו לעצור לפני מסגרת החומה והכניסה אל תוך המדרכה, על מנת לתת זכות קדימה להולכי הרגל (ובהם ילדים על אופניים), ורק אז ולאחר שווידא כי המדרכה פנויה לחצות אותה בזהירות מרבית ובאיטיות הנדרשת עד לעצירה נוספת לפני הכניסה אל הכביש.

אלא, שצפייה בהסרטת האירוע מלמדת כי התובע לא נהג כך ואילו היה נוהג בזהירות הנדרשת היתה התאונה נמנעת כליל.

בהסרטות רואים בבירור כי התובע מגיע בנסיעה רציפה מבלי להאט לפני אזור השער והכניסה למדרכה, הוא אינו עוצר לפני המדרכה – בקו החומה/השער, אלא ממשיך כאמור בנסיעה רציפה, נכנס אל תוך המדרכה מבלי לתת זכות קדימה ועוצר רק לפני היציאה אל הכביש, כשהוא ממש מפתיע את בנה של הנתבעת אשר מגיע בנסיעה על אופני ילדים התואמים את גילו, על גבי המדרכה, כדין.

המידיות בה מתרחשת התאונה מצביעה על כך שאילו היה התובע עוצר לפני הכניסה למדרכה, בקו החומה, התאונה לא היתה מתרחשת, שכן נראה כי הילד היה מספיק להמשיך ולחלוף בדרכו הישרה על פני המדרכה, ועובר את אזור היציאה מהחניה ללא מפגש בין הרכב לאופניים.

זכות הילד היא לנסוע במדרכה באופניו בנסיעה רציפה ולהמשיך בדרכו, ומבחינתו, במיוחד נוכח גילו, לא היתה צפויה יציאתו הפתאומית של רכב התובע, ולראיה לא הספיק לעצור לחלוטין את אופניו. דווקא התובע הוא זה שצריך היה לצפות מעבר של הולכי רגל ואף ילדים רוכבי אופניים במדרכה אותה מתעתד הוא לחצות. לו היה התובע עוצר לפני המדרכה היה בוודאי מבחין בילד מגיע על אופניו ומאפשר לו לעבור.