ת"ק 15029-04-16 כהן(מתלונן) נ' אייר קנדה

 בפני תביעה לפיצוי כספי, בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בשל איחור בטיסה. כעולה מכתב התביעה, ביום 19.9.2015 (בטעות צויין בכתב התביעה כי מועד הטיסה הוא 10.10.2015) אמור היה התובע לחזור לישראל בטיסה המופעלת על ידי הנתבעת, במחלקת עסקים, מסן פרנסיסקו דרך טורונטו. בהגיע המטוס לטורונטו, חל עיכוב של שעה בשל מזג אוויר, ובשל כך לא התאפשר לתובע לעלות על טיסת ההמשך לישראל. התובע פנה לדלפק השירות של הנתבעת, אך לא נמצאה עבורו טיסת המשך לישראל, ואף לא סופקו עבורו סידורי שינה או אוכל. התובע לפיכך נאלץ לישון על ספסל בשדה התעופה, ולהמשיך לישראל בטיסת המשך רק כעבור 25 שעות ממועד הטיסה המתוכננת. בנוסף, לטענת התובע, הנתבעת איבדה את המזוודה שלו, וזו הוחזרה לתובע רק בחלוף חמישה ימים – אף זאת ללא כל פיצוי. במזוודה, טוען התובע, איפסן מחשב וחומרים הקשורים לעבודתו, ובשל האיחור במסירת המזוודה – נגרמו לו נזקים ואבדן ימי עבודה.

הנתבעת טוענת כי על תביעות מסוג זה חל חוק התובלה האווירי, ובשל ייחוד עילת התביעה נגד מוביל אווירי – ניתן לתבוע אותה רק מכוח אמנת מונטריאול (לאור הוראת סעיף 3א' לחוק התובלה האווירית). עוד נטען, כי לפי סעיף 19 לאמנת מונטריאול – המוביל האווירי לא יהיה אחראי לנזק מחמת איחור – אם הוכיח כי הוא ועובדיו נקטו בכל האמצעים העשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק. עוד נטען, כי במעוד הנ"ל אכן הוסטה הטיסה בשל תנאי מזג אוויר קשים אשר לא איפשרו את המשך הטיסה המתוכנן לטורונטו. בשל כך, נגרם אישור של כשעה וחצי בנחיתת הטיסה בטורונטו. על פי הטענה, מדובר באיחור אשר לא הייתה לנתבעת אפשרות למנוע אותו.

לעניין אבדן מזוודתו של התובע (ומציאתן בשלב מאוחר יותר), טוענת הנתבעת כי מדובר באיחור של 3 ימים ממועד נחיתתו של התובע בישראל. אין מקום לחייב את הנתבעת בגין אבדן ימי עבודה, שכן התובע יכול היה להעלות איתו למטוס מזוודה עד משקל 10 ק"ג, ולשאת בה את המחשבים והחומרים של העבודה.

לעניין הנזק טוענת הנתבעת, כי הוסדרה עבור התובע טיסה במחלקת עסקים יום למחרת. על פי אמנת מונטריאול, אין אפשרות לתבוע נזק שאינו ממוני, לרבות בגין עוגמת נפש. משכך, לא מגיע לתובע כל פיצוי.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמעתי את טענות הצדדים – נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

אין מחלוקת כי התובע אמור היה להמשיך לישראל מטורונטו בטיסת המשך ביום 19.9.2015, ובפועל נאלץ להמתין בשדה התעופה משך יממה שלמה. אין גם מחלוקת כי במהלך אותה יממה, לא דאגה הנתבעת לתובע לסידורי לינה ואוכל, או כל סידור אחר.

טענת התובעת לעניין אחריותה מתמצית בכך שהיא פטורה מאחריות לפי הוראת סעיף 19 לאמנת מונטריאול – הקובעת כי המוביל האווירי לא יהיה אחראי לנזק מחמת איחור, אם הוא הוכיח שהוא נקט "בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור הייתה בלתי אפשרית מבחינתו...".

אזכיר, כי מערכת היחסים בין נוסע לבין "מפעיל טיסה" בכל הקשור לטיסות ממדינת ישראל ואליה – מוסדרת כיום בחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012 [להלן – חוק שירותי תעופה]. חוק זה נכנס לתוקף ביום 16.8.12. החוק מסדיר סוגים שונים של הטבות להן יהיה זכאי הנוסע, בהתאם למשך העיכוב בטיסה ויתר נסיבות העניין.

יודגש, כי סעיף 6 לחוק שירותי תעופה קובע מספר נסיבות בהן נוסע אשר טיסתו בוטלה לא יהיה זכאי לפיצוי כספי, וביניהן אם "הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו [של מפעיל הטיסה], וגם אם היה עושה כל אשר ביכולתו – לא היה יכול למנוע את ביטולה בשל אותן נסיבות".

אשר לטענת הנתבעת בדבר תחולתה של אמנת מונטריאול: אכן, בעבר סוגיית הפיצוי ללקוח, בין היתר, עקב איחור בטיסה או ביטולה, הייתה מוסדרת באמנת מונטריאול, אשר נחתמה במונטריאול ביום 28.5.1999 ואושררה על ידי מדינת ישראל בשנת 2011 במסגרת תיקון לחוק התובלה האווירית (לפני כן הוסדרה באמנת וורשה (האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באוויר שנחתמה בוורשה ביום 12.10.1929)). האמנה שאומצה בחוק התובלה האווירי אשר עיגן בתוכו את עקרון ייחוד העילה הפוטר את המוביל האווירי מאחריות לפי דינים אחרים – עדיין רלבנטית לסוגיות מסויימות (למשל אי קבלת כבודה או איחור במסירתה), ואולם, חוק שירותי התעופה שנחקק מאוחר יותר, באופן ספציפי (Lex Specialis) לעניין הסדרת פיצויים בגין איחור בטיסה או ביטולה, נחקק ביודעין כי קיימים ההסדרים הקיימים באמנת מונטריאול שעוגנה בחוק התובלה האווירי וחרף האמור שם (ראו למשל דברי ההסבר להצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2011 (הצ"ח הכנסת 413, בעמ' 6). אשר על כן, הוראות חוק שירותי תעופה הן שמשרטטות את גבולות הדיון בעניינה של תביעה זו.