ת"ק 12643-07-14 עקיבא ואח' נ' הירש

לפניי בקשה לביטול פסק דין על סך 8,196 ש"ח שניתן ביום 21.1.2015 בהיעדר התייצבות מטעם הנתבעת, אולם למעשה ניתן לגופו של עניין, לאחר שמיעת ראיות ועל סמך העובדות שהוכחו.

1. התובעים הגישו נגד הנתבעת תביעה על סך של 32,009 ש"ח שעילתה פיצוי בגין הפרת הסכם לשכירת חנות. בסעיף 12(ג) להסכם מיום 24.11.2010 התחייבה הנתבעת, בין היתר, להשיב את מצב המושכר לקדמותו בתום תקופת השכירות, אלא אם כן יסכים המשכיר להותרת השינויים שבוצעו בו. בסיפה של סעיף זה נכתב: "במידה וה[משכיר] [נכתב בטעות השוכר – ט' ח'] לא יסכים להשארת השינויים/שיפוצים בכל מקרה על השוכר התחייבות להשאיר את החנות, 4 קירות, ואומר לפרק את קירות הגבס שבתוך החנות ולצבוע את הקירות בצבע לבן 'סופרקריל' (לא סיד) [ההדגשה הוספה – ט' ח']". בכתב התביעה נטען, בעיקרו של דבר, כי הנתבעת פינתה את המושכר באיחור; לא פירקה את קירות הגבס שהיו בו; והשיבה אותו כשהוא הרוס ומחייב שיפוץ מקיף. לשם כך נדרשו התובעים לשפצו ולשאת בעלויות; וכן נגרמו להם נזקים בדמות אובדן דמי שכירות. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלות באיזה מצב קיבלה הנתבעת את המושכר; באיזה מצב השיבה אותו; האם החזקה בו הושבה לתובעים באיחור; והאם הנתבעת הייתה חייבת לפרק את קירות הגבס.

    

2. שמיעת הראיות נפרשה על פני שתי ישיבות והצריכה זמן שיפוטי רב יחסית לתביעה קטנה. העידו התובעת 1, הנתבעת, בת זוגה של הנתבעת, וקבלן שיפוצים שביצע שיפוץ במושכר לפני שהחזקה בו הושבה לתובעים. בתום ישיבת 14.1.2015 קבעתי ישיבה נוספת (ליום 21.1.2015) להשלמת עדותה של בת הזוג של התובעת, ובעיקר כדי לנסות להביא לסיום המחלוקת ללא צורך בהכרעה שיפוטית. לישיבה זו התייצבו התובעים, אך הנתבעת לא התייצבה. קודם לישיבה הגישה הנתבעת בקשה לדחות את הדיון בנימוק שהיא נפלה ונחבלה ועל כן לא אינה יכולה להתייצב. בהחלטה מיום 19.1.2015 הוריתי לנתבעת לתמוך את בקשתה בתעודת רופא המעידה על מניעה רפואית להתייצב לדיון שנקבע. משלא הוגשה אסמכתה כאמור, התקיים הדיון במועדו. הואיל ובדיון הקודם למעשה הסתיימה שמיעת הראיות, ומשסברתי כי אין בהשלמת עדותה של בת הזוג של הנתבעת (שהחלה להעיד בישיבה הקודמת) כדי להשפיע על ההכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת, ביקשתי את הסכמת התובעים לכך שיינתן פסק דין לגוף העניין ולא בהיעדר התייצבות. כלומר, על סמך טענות התובעים שהוכחו, ולא על יסוד כתב התביעה בלבד. התובעים הסכימו לכך.

    

3. בפסק הדין קבעתי כי הנתבעת הפרה את התחייבותה לפרק את קירות הגבס לפי סעיף 12(ג) סיפה להסכם השכירות. הפרה זו חייבה את התובעים לפרק אותם על חשבונם בעלות של 2,596 ש"ח – סכום שנתבע בכתב התביעה והוכח. כמו כן ראיתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים בגין אובדן דמי שכירות לחודש אחד – פרק זמן סביר לטעמי הנדרש לפרק את קירות הגבס ולהתאים את המושכר להשכרה מחודשת; וכן בסך של 1,000 ש"ח – בדרך של אומדנה והערכת חסר זהירה – בגין עלויות נלוות לפירוק האמור ולתיקון ליקויים נוספים במושכר. בסך הכל חייבתי את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 8,196 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט בסך של 750 ש"ח. יתר רכיבי התביעה – למעשה החלק הארי שלה – נדחה משום שלא הוכח באיזה מצב היה המושכר בעת שנמסר לנתבעת; ובאיזה מצב מסרה אותו לתובעים, לפני שאלו החלו בשיפוצו – כל זאת בשעה שאין חולק כי גם הנתבעת ביצעה שיפוץ במושכר לפני שמסרה אותו.

    

4. ביום 26.1.2015 הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרה. הנתבעת טוענת כי לא היה באפשרותה להתייצב לדיון; ולגופו של עניין כי היה בכוונתה להביא לדיון הבא עד נוסף – מכר שלה שעמו ניהלו התובעים משא ומתן לשכירת הנכס במקומה. הנתבעת טענה כי הוסכם עם התובעים שככל שהלה ישכור את הנכס, הוא יקבלו כמות שהוא, באופן שהיה מייתר את חובתה של הנתבעת לשפצו. על כן, טוענת הנתבעת, לא היה מקום לחייבה בחודש דמי שכירות לאחר שהמשא ומתן עם השוכר הפוטנציאלי עלה על שרטון שלא באחריותה. עוד טוענת הנתבעת כי לא חלה עליה חובה להרוס את קירות הגבס שכן לא היא בנתה אותם, ובהסכם נקבעה חובה להשיב את המושכר לקדמותו. על רקע שני אלה נטען כי סיכויי ההגנה של הנתבעת גבוהים, וקמה עילה לביטול פסק הדין.

    

5. התובעים מתנגדים לבקשה. לשיטתם, הנתבעת לא הביאה אסמכתה לכך שלא הייתה יכולה להתייצב לדיון והיא עשתה דין לעצמה; ולגופו של עניין נטען כי הנתבעת למעשה מבקשת לערער על פסק הדין.