ת"ק 1240-03-16 לוי נ' די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ ואח'

1.בפני תביעה בסך 5000 ₪, שהגישה התובעת נגד הנתבעות, ושעניינה דרישת פיצוי (ללא הוכחת נזק) בשל חיובים ביתר (והחזר החיובים ביתר). התובעת הגיעה להסדר עם הנתבעת 3, ואילו נגד הנתבעת 2 ניתן פסק-דין בהעדר התייצבות. נותר להכריע בתביעה נגד הנתבעת 1.

2.אין חולק, כי התובעת היתה לקוחה של הנתבעת 1, וכי במועד מסוים ביקשה להתנתק משירותיה, והניתוק בוצע בהצלחה. לא היו חיובים ביתר לאחר בקשת הניתוק.

3.עילת התביעה נגד הנתבעת 1 מבוססת, אפוא, על טענת אחריות עקיפה למחדלי הנתבעת 2, כדלהלן: לגרסת התובעת, רכשה היא מהנתבעת 1 חבילת שירות משולבת, שכללה (כך התברר לה למפרע) שירותים שמספקת הנתבעת 1 ושירותים שמספקת הנתבעת 2. ככל שהיה ידוע לתובעת, ברגע ההתקשרות ועד לאחר בקשת הניתוק, היתה ההתקשרות שלה עם הנתבעת 1 בלבד, והיא כלל לא היתה מודעת לכך שהיא מחויבת בפועל ע"י 2 הנתבעות 1-2 בנפרד. לפיכך, לשיטתה, מאחר שהנתבעת 1 היא שמכרה לה את חבילת השירות, הרי שהיה עליה – בעת שנמסרה לה בקשת הניתוק – לוודא את ניתוק התובעת משירותי שתי הנתבעות. אלא, שהניתוק נעשה רק לגבי שירותי הנתבעת 1, ואילו הנתבעת 2 המשיכה לחייב את התובעת במשך כשנה לאחר מכן. כל אותה עת, היתה התובעת מנויה על שירותיה של חברה מתחרה, ושילמה למעשה תשלום כפול. לפיכך סבורה התובעת, כי על הנתבעת 1 לפצותה (ביחד ולחוד עם הנתבעת 2), בשל מחדלה באי-ניתוק התובעת משירותי הנתבעת 2.

4.הנתבעת 1, מאידך, עותרת לדחות את התביעה, שכן לגרסתה, כל שמכרה לתובעת הוא את שירותיה-שלה. לדבריה, אסור לה למכור "חבילות" משולבות, הכוללות שירות מסוג השירותים שמספקת הנתבעת 2, והיא אף לא עשתה כן. לשיטתה, יכול והעסקה כולה שווקה על ידי איש מכירות אחד, מתחילה, אולם את סגירת ההתקשרות ביצעה התובעת בנפרד עם כל אחת מהנתבעות 1 ו-2. בהתאם, משנמסרה לה בקשת הניתוק, לא יכולה היתה לעשות דבר לבד מניתוק התובעת משירותיה-שלה, ולא היה בכוחה להביא לניתוק התובעת גם משירותי הנתבעת 2.

5.יצוין, כי גם גרסתה של הנתבעת 2 תאמה את גרסת הנתבעת 1, והיא אף הגישה הקלטות של שיחות שהתנהלו בין התובעת לבין נציגי הנתבעת 2. לשיטת הנתבעת 2 (שלא התייצבה לדיון שנקבע, ועל כן – חרף גרסתה – ניתן פסק-דין נגדה, כאמור לעיל), המשך החיובים היא מחמת שלא נמסרה לה בקשת ניתוק כלשהי. לפיכך, לשיטתה, כלל אין מדובר בחיובי-יתר.

6.דין התביעה נגד הנתבעת 1 להידחות, וזאת בשל שני טעמים אלה:

6.1ראשית, התובעת לא הוכיחה את תביעתה, במובן זה שלא היה בפיה כדי לבסס את עדיפות גרסתה-שלה, בדבר רכישה מאוחדת של כל השירותים מהנתבעת 1, על פני גרסת הנתבעת 1 עצמה (ועל פני גרסת הנתבעת 2). כידוע, במשפט האזרחי על התובע להוכיח כי גרסתו מסתברת יותר מגרסת הנתבע, כדי שתביעתו תתקבל. את זאת לא עלה בידי התובעת לעשות. למעשה, אין בפי התובעת הוכחה כלשהי לגרסתה, והאינדיקציות האובייקטיביות מרמזות ההפך: כך, אין חולק, כאמור, שהחיובים בפועל היו של שתי הנתבעות בנפרד, וזאת לאורך תקופה משמעותית. כך גם ההקלטות שהוגשו על ידי הנתבעת 2, המלמדות על קשר ישיר שהיה בין התובעת לנתבעת 2.

6.2שנית, בכל מקרה אין חולק כי הנתבעת 1 לא חייבה את התובעת ולו בשקל אחד עודף; לפיכך, ממילא, עילת תביעה ישירה לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, על פי חוק הגנת הצרכן, אין כאן. לכל היותר, עשויה להיטען קיומה של עילת תביעה עקיפה, על דרך של ראיית הנתבעת 1 כמי שגרמה לנתבעת 2 להמשיך ולחייב את התובעת, אולם לא מצאנו בחוק הגנת הצרכן אחריות עקיפה שכזו, ומתוך דיני הנזיקין ניתן רק לתבוע במקרה כזה על בסיס עוולה כגון עוולת הרשלנות, אולם יש הכרח להוכיח נזק, ולמעט הנזק הישיר שבחיובי-היתר הנטענים, מצד הנתבעת 2, לא הוכיחה התובעת נזק כלשהו. לפיכך, לכל היותר, היה ניתן לקבל את התביעה בסכום חיובי היתר עצמם (המסתכמים במעט יותר מסך 1,000 ₪). מכל מקום, כאמור לעיל, התובעת לא הוכיחה את טענתה המרכזית כלפי הנתבעת 1, ועל כן לא תוכל לזכות גם בסכום זה ממנה.

7.התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית בזה, אפוא, והתובעת תישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך של 250 ₪.