דביר נ' בן יעקב

לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם להתקשרות עסקית.

1.בסוף חודש אוגוסט 2016 או בסמוך לכך, על רקע היכרות קודמת במקום עבודתם באותה עת ובעקבות הצעת התובעת שהתקבלה על ידי הנתבע, נרשמו השניים לקורס מכירות אינטרנטי (להלן: "הקורס").

2.אין חולק על כך שעלות הקורס בסך 6,900 ₪ שולמה על ידי התובעת (ר' חשבונית המס על הסך הנ"ל שנרשמה על שמותיהם של התובעת והנתבע יחדיו).

3.בעתירתה כי אחייב את הנתבע לפצותה בסך של 4,500 ₪, טענה התובעת כי חרף התחייבותו לחלוק עמה את עלות הקורס כאמור, הודיע לה הנתבע בשלב מתקדם של התהליך בו היה עליהם לשלם בעד תהליך ייצור המוצר שאותו החליטו לשווק יחדיו, כי הוא חוזר בו מהתחייבותו הנ"ל ופורש מן ההתקשרות. אלא שבקשותיה כי הלה ישיב לה את חלקו בעלות הקורס, הושבו על ידו ריקם.

4.הנתבע, שלא הכחיש את טענת התובעת בדבר סירובו לשלם לה את מחצית עלות הקורס,

טען להגנתו כי בטרם הודיע לה שהחליט לפרוש מהתקשרותו עמה, נשא גם הוא בהוצאות נוספות שהיו כרוכות באותה התקשרות. להוכחת טענה זו הפנה הנתבע אל דפי החיובים בכרטיס האשראי שלו באותה עת, המלמדים על רכישות וחיובים (שלטענתו חלק מהם בוצעו ללא ידיעתו וללא רשותו) בסך כולל של 2,045 ₪. לגרסת הנתבע, התחברותו אל התובעת נעשתה "בשביל לעשות עסק" ולא "בשביל לעשות קורס ביחד". דא עקא, שבחלוף תקופה מסוימת שבה חש כי הוא נאלץ להקדיש לעסק הזה זמן ניכר על חשבון שעות עבודתו , הבין כי סוג זה של התקשרות אינו מתאים לו ולכן הציע לתובעת להישאר כ"שותף שקט" כלומר: "להביא את הכסף בלי לעבוד", אלא שאז היתה זו היא שדחתה את הצעתו.

5.בהתייחסותה לגרסת הנתבע, אישרה התובעת כי הלה אכן הציע לה להיות "שותף שקט" אך טענה כי הוא לא נקב בסכום ההשקעה המוצע וכי הסתלקותו מן ההתקשרות באופן שהותיר אותה עם התשלום בעד הקורס במלואו, היוותה הפרת אמון גדולה כלפיה. אשר להוצאות שהוצאו על ידי הנתבע, טענה התובעת כי גם לה היו הוצאות דומות, כי חצי מעלות התוכנה (שמחירה 485 ₪) הושבה לו וכי אם כרטיס האשראי שלו חויב בתשלומים הקבועים גם לאחר פרישתו מן ההתקשרות אזי מדובר בטעות שיש לתקנה (טעות העולה כדי כ- 500 ₪ בלבד).

6.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

מן התכתובות שהתקיימו בין הצדדים בעת הרלבנטית עולה כי ביום 25.8.16, כשהתובעת שאלה את הנתבע האם להרשם לקורס, השיב לה הלה "בטח", שאל "איך ומתי משלמים" והיא השיבה לו כי תשלם דרך ידיד שלה והוא יחזיר לה אח"כ או דרך החשבון המשותף שהם החליטו לפתוח במסגרת התקשרותם הנדונה. לכך השיב הנתבע "סגור. תודיע לי מה ההעדפה שלך". למחרת היום (26.8.16) כתב הנתבע לתובעת: "ממש לא יאמן שהם אומרים שתוך חודשיים יש מכירות. נראה לי לא אמיתי. הלוואי שזה נכון. אני ממש רוצה את זה ומאחל לנו שנגדיל את זה ושזה יהיה גדול כמו שאני מדמיין". גם במהלך השבועות והחודשים שלאחר מכן המשיכו השניים לרקום תכניות משותפות במסגרת אותה התקשרות, אלא שלקראת סוף שנת 2016 נשמע הנתבע פחות נלהב וביום 3.1.17 כתבה לו התובעת את הדברים הבאים:

"עופר הי, לאחר מחשבה זו תהיה בעיה להמשיך ביחד... כי לפחות

מבחינתי נוצר משבר אמון מאוד גדול כשאתה מחליט לפרוש בישורת