ת"ק 10469-06-16 לחמיש נ' אגד תעבורה בע"מ ואח'

בפניי תביעה כספית על סך של 10,000 ₪ שעניינה נזק לרכב בעקבות תאונה שארעה בין רכב פרטי לאוטובוס ביום 16.02.15. נתבע 2 הינו נהג אוטובוס העובד אצל הנתבעת 1.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וסוגיית הנזק הנטען.

התובע טען כי התאונה ארעה בשל ניסיון הנתבע 2 להשתלב בנתיב נסיעתו בעת פנייה שמאלה. לדבריו, פגע הנתבע 2 ברכב התובע בחלקו הקדמי ימני אגב הסטייה כאמור. לתמיכה בטענותיו הגיש התובע חוות דעת שמאי מיום 27.04.15 (כחודשיים לאחר האירוע).

הנתבעים אינם מכחישים את האירוע המתואר, אך כופרים באחריותם לאירוע. בכתב ההגנה של הנתבעים נכתב: "עת נסע אוטובוס הנתבעים בנתיב השמאלי בסיבוב הכביש, רכב התובע שהגיעה [כך במקור] מאחוריו במהירות לא שמר מרחק, סטה שמאלה ופגע ברכב הנתבעים מאחור עם חלקו קדמי ימני" (סעיף 2 לכתב ההגנה).

אולם, בדיון שהתקיים ביום 27.10.16 נמסרה גרסה שונה.

בעדותו בבית המשפט העיד הנתבע 2 כי עבר לנתיב השמאלי (נתיב נסיעתו של התובע) וכי התובע הגביר מהירות נסיעתו לאחר שהבחין בניסיון הנתבע 2 להשתלב בנתיבו. לשאלת בית משפט בהקשר לגרסתו זו השיב הנתבע: "אני אומר שסטיתי לנתיב שלו שהוא לא היה בנתיב, הוא סטה שמאלה כדי לעבור אותי, הוא החליט שהוא יעבור אותי לפני שאסיים את הסיבוב" (ר' עמ' 3, שורות 2-1 לפרוטוקול הדיון מיום 27.10.16).

לאחר ששמעתי טענות הצדדים, עיינתי במסמכים והתרשמתי מעדויותיהם, אני סבור כי עדותו של התובע סבירה ועדיפה על פני גרסתו המתפתחת של הנתבע 2. בעניין זה אציין כי מגרסתו של נתבע 2 כפי שנמסרה בבית המשפט, עולה כי הוא מודה שסטה לנתיב נסיעתו של התובע, אך לטענתו עשה כן בעת שהאחרון לא היה בנתיב. גרסה זו כשלעצמה אינה מתיישבת עם גרסתו שלו עצמו בכתב ההגנה, שם נטען כי הרכב התובע לא זו בלבד שלא שמר מרחק, אלא אף סטה שמאלה ופגע ברכב הנתבעים מאחור.

תקנה 21(ב)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת: "כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא – יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך".