ת"ק 10214-05-15 פדידה נ' ברייה מנאל

רקע

בתאריך 6.5.15 הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה כספית לתשלום סך של 2,523 ₪.

בכתב תביעתו טען התובע שהינו סוכן ביטוח, כי בתאריך 13.5.15 (צ"ל 13.5.14 – ר.ס.מ) בעקבות הסכמה שהושגה בינו לבין הנתבע (צ"ל נתבעת – ר.ס.מ), הוא שילם בעצמו את עלות הנפקת פוליסת ביטוח החובה לרכבה מ.ר. 16.105-13 (להלן: "הרכב") – פוליסה שתקופת תחולתה היתה מ- 12.5.14 עד 31.3.15 וכי היא אמורה היתה להשיב לו את הסכום ששולם בסך 1,723 ש"ח, אך לא עשתה כן.

בדיון הראשון שהתקיים בפני ביום 22.10.15 אליו התייצב התובע בלבד, הסביר הלה כי למעשה מי שהתחייב להשיב לו את הסכום ששולם היה אביה של הנתבעת אשר "ניהל את כל העסק עבורה", כי האב הודה בקיום החוב וכי כל פניותיו אליו בעניין זה העלו חרס.

באותה עת, מכיוון שחרף העובדה שהנתבעת קיבלה לידיה את כתב התביעה והזימון לדיון בבית המשפט, היא לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון ולאחר שעיינתי בפוליסת הביטוח נשוא התביעה שהוצאה על שמה, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה וחייבתי את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,723 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.5.15 ועד ליום התשלום בפועל, בתוספת הוצאות בסך 500 ₪.

בתאריך 28.11.15 הגישו הנתבעת ואביה בקשה לביטול פסק הדין בה טענו הם בין השאר כי מדובר בתביעה אותה אמור היה התובע לכוון כנגד אבי הנתבעת ולא כנגדה וכי בחתימתה על אישורי המסירה לא הבינה הנתבעת כי מדובר בתביעה שהיא נפרדת ושונה מן השתיים האחרות המתנהלות בין התובע לאביה.

התובע ביקש כי אורה על דחיית הבקשה ובהחלטתי מיום 13.12.15 הוריתי לצדדים להתייצב בפני לדיון בה.

בפתח דבריו בדיון הנ"ל טען התובע להיתממות מצד הנתבעת ואביה אשר לשיטתו חייבים היו להבין כי כתב התביעה והזימון לדיון בתיק זה ונמסרו לידי הנתבעת, היוו הליך נפרד ושונה מאלה שהתנהלו באותה עת בינו לבין האב בעניינים שונים לגמרי. מנגד אמרה הנתבעת: "התבלבלנו, חשבנו שזה על מה שעבר. לא ידענו שזה המכתב שהוא מסר לנו. חשבתי שזה על מה שקרה, את התביעה הראשונה. אנחנו תבענו אותו בתביעה הראשונה. לא קראנו את זה".

לנוכח טענות אלה החלטתי לשמוע את טיעוני הצדדים לגופו של עניין גם כן.

טענות התובע

את אופי ההתקשרות שהתקיים בינו לבין אבי הנתבעת, תיאר התובע כך: