תיאר כי כשהמתלונן והנאשם קמו לאחר נפילתם עמדו במרחק של כ-2 מ' זמ"ז, כטענת המתלונן שהנאשם נהדף אחורנית, כתוצאה מעוצמת המגע הפיסי בגופו, למרחק של כ-2.5 מ'.
הנאשם עצמו אישר כי כשהבחין בדו"ח החנייה על שמשת רכבו, פנה לכיוונו של המתלונן, שהתרחק מהמקום, בריצה או בהליכה מהירה.
הנאשם, אשר עזב את מקום האירוע בטרם הגיעו השוטרים למקום, נחקר רק כחודש וחצי לאחר האירוע ובחקירתו תיאר כי רץ אחרי המתלונן כדי לשאול אותו על הדו"ח "כמו כל ישראלי", אך נתקל "במשתלבת שם כי רצתי אליו ונפלתי עליו. הוא מעד ונפל על הרצפה", כשקם ביקש לברר עם המתלונן מדוע רשם לו דו"ח. תגובת המתלונן לא נשאה חן בעיניו לכן התעצבן והחל לקלל אותו, כשלדבריו הוויכוח והקללות היו אחרי שהחליק עליו.
במהלך העימות ,בתגובה לטענת המתלונן לפיה הוכה על ידי הנאשם בחלק העליון של גבו או בצווארו, טען הנאשם שהתקדם לעבר המתלונן בהליכה מהירה, ובמרחק של כמטר מהמתלונן החליק על האבנים המשתלבות. כתוצאה מכך, לגרסתו "הכתף שלי פגעה לו בגב תחתון, הוא החליק על הרצפה ושנינו נפלנו על הרצפה. הוא קם, קיללתי אותו: חתיכת זבל, מניאק, וגם בן זונה [...] המשכתי עוד לקלל: מניאק, חרא, תתבייש לך".
על גרסתו זו בקווים כלליים חזר הנאשם גם בעדותו בבית המשפט, כשסיפר שפנה לכיוון המתלונן בהליכה מהירה או ריצה "הייתי על גבול הריצה הקלה", כשבדרכו ניתקל באבן משתלבת ועף על המתלונן.
בתשובה לשאלת באת כוחו, בחקירתו הראשית, עם איזה חלק של גופו פגע באיזה חלק בגופו של המתלונן כשמעד, השיב "בזמן הנפילה, כמטר וחצי מהפקח, פגעתי בו עם הזרוע שלי או הכתף שלי בגב התחתון שלו, הוא ואני נפלנו [...]".
על פי גרסתו זו של הנאשם, לפיה נפל ממרחק של כמטר וחצי אחרי המתלונן ספק אם יכול היה לפגוע בו בכלל, בהנחה, שלא נסתרה, שהמתלונן לא עצר מלכת עד שנפגע בגבו והופל.
בהתחשב בכך שהמתלונן המשיך להתקדם, בשלב בו מעד הנאשם, על פי גרסתו, ונפל, לכל היותר יכול היה לפגוע במתלונן בקצה התנופה ובמסת משקל נמוכה, מה שלא יכול היה להביא לנפילתו של המתלונן, שהינו אדם בעל גוף, לכל היותר היה הודף אותו קמעה קדימה, ואף זאת בסימן שאלה גדול, כטענת המתלונן, העומדת במבחן הסבירות וההגיון.
גרסתו של המתלונן, לפיה הוכה במכה חזקה בחלק העליון של גבו תוך כדי הריצה של הנאשם לעברו, יכולה להסביר באופן הגיוני גם את נפילתו של הנאשם שנהדף מעוצמת הפגיעה בגופו.
לא רק שתיאורו של המתלונן את אופן הפגיעה בגופו הרבה יותר סבירה והגיונית מתיאורו של הנאשם את נסיבות האירוע, גם התנהלותו של הנאשם לאחר שהמתלונן הופל על ידו מלמדת על הכוונה שהסתתרה מאחורי מעשיו, שהובילו לנפילתו של המתלונן.
לא זו בלבד שהנאשם אינו מתנצל בפני המתלונן על הפלתו, תגובה מתבקשת, הגיונית וסבירה, אם אכן הפגיעה הייתה בשוגג, אלא שהוא ממוקד מטרה להביא לביטול דו"ח החנייה וכשנתקל בהתנגדותו של המתלונן, שרק התרומם לאחר שהופל, תוקף אותו מילולית בקיתונות של בוז וקללות ומטיח בו עלבונות.
לאור התרשמותי מאמינות גרסתו של המתלונן, מהגיונה וסבירותה, מחד גיסא ומחוסר אמינות גרסתו של הנאשם, סבירותה והגיונה הגעתי למסקנה שעדיפה עליי גרסת המתלונן על פני גרסת הנאשם.
איני מתעלמת מכך שמדובר באישום המבוסס על עדות יחידה, ועל הכלל לפיו כאשר ניצב בית המשפט בפני הכרעה על פי עדות יחידה שומה עליו כי יזהיר את עצמו בטרם הרשעה על פיה.
לעניין זה יפים דברי המלומד י. קדמי, בספרו על הראיות
"מנקודת ראות כמותית, אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על-פי עדותו של עד יחיד, תהא העבירה חמורה ככל שתהיה; והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה.
ואכן, הכלל הוא: כל עוד זוכה עדותו של עד יחיד לאמונו של בית המשפט ולמלוא המשקל ההוכחתי המתחייב מתוכנה- די בה כשלעצמה כדי לבסס הרשעה בפלילים". (י' קדמי, על הראיות כרך א' עמ' 470).
לאחר שהזהרתי את עצמי שמדובר בעדות יחידה לשלב זה של האירוע ולנסיבותיו, כשמצאתי אותה מהימנה ונתמכת במבחני הסבירות וההיגיון, ואת עדותו של הנאשם כבלתי מהימנה, הגעתי למסקנה שהמאשימה עמדה בנטל להוכיח את עובדות התקיפה הראשונה של הנאשם את המתלונן.