מדינת ישראל נ' פלוני

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אירועים בגינם הואשם הנאשם בשתי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ושתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

הנאשם והמתלוננת היו נשואים כעשרים ושמונה שנים ולהם חמישה ילדים, כשהקטן ביניהם הוא בעל צרכים מיוחדים. כיום הנאשם והמתלוננת גרושים והנאשם נשוי בשנית.

בכתב האישום נטען כי ביום 23.11.22 בשעות הערב התגלה וויכוח בין הנאשם למתלוננת בדירתם, במהלכו קילל הנאשם את המתלוננת ונצמד אליה. בהמשך אמר הנאשם למתלוננת "אני אביא לך את הצלחת בראש", עיקם בכוח את ידה של המתלוננת והכה אותה בחזה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת נפיחות בזרת יד ימין וחבלות בחזה (להלן: "האישום הראשון").

כמו כן, נטען בכתב האישום כי ביום 24.11.22 ניגשה המתלוננת אל הנאשם בדירתם ושאלה אותו מדוע הוא מתנהג ומדבר אליה ככה לאחר שעדיין חשה כאבים בהמשך למתואר באישום הראשון. אז קילל אותה הנאשם ואמר "את רוצה שאביא לך מכות"? בהמשך לכך התקרב הנאשם למתלוננת, הצמיד את ראשו לראשה ונגח באפה של המתלוננת באמצעות מצחו. כתוצאה מכך נגרמה למתלוננת חבלה באף (להלן: "האישום השני").

ביום 29.11.22 לאחר שהתייעצה המתלוננת עם הרב א', אשר בני הזוג הגיעו אליו במשך שנים לייעוץ זוגי (להלן: "הרב א'"; ר' עדות המתלוננת בפרו' עמ' 18, ש' 17-19), ולאחר שהמתלוננת שוחחה עם עובדת סוציאלית מהרווחה הגב' תהילה שטרן (להלן: "שטרן"; ר' עדות הגב' שטרן בפרו' עמ' 4), פנתה המתלוננת לקבלת טיפול רפואי בבית החולים שם מסרה כי נחבלה על-ידי בעלה. העובדת הסוציאלית של בית החולים עורבה והועבר דיווח למשטרה.

אין עדים לשני האירועים המתוארים בכתב האישום והם נסמכים רק על דברי המתלוננת. הנאשם מכחיש כל אלימות מצדו.

מהודעת הבת ע' אשר הוגשה בהסכמת הצדדים (ת/6) עולה כי היא לא הייתה עדה לאירועי אלימות בעבר, כמו גם לאירועים שביסוד כתב האישום. עם זאת, הבת העידה כי היתה אלימות מילולית וזריקת חפצים בבית על ידי שני הצדדים (הנאשם והמתלוננת). הצדדים גם הסכימו כעניין עובדתי כי בני הזוג היו מקללים האחד את השנייה. גם הרב א' העיד כי המתלוננת לא העלתה בפניו טענה לאלימות פיזית עובר לאירוע שביסוד כתב האישום (פרו' עמ' 9, ש' 9-14).

בתחילת עדותה העידה המתלוננת באשר לאירוע הראשון: "עליתי, אמרתי לו פלוני מה קורה? דבר איתי, יש ארוחת ערב, יש ילדים מה קורה? הוא פשוט התפרץ עלי, לא הבנתי מה קורה כאן. הוא הצמיד אותי על היד, הוא עיקם לי את היד, בא עם הראש שלו לתוך האף שלי" (פרו' עמ' 13, ש' 22-24).

לאחר שהמתלוננת עיינה בתרשומות בנוגע ללוחות הזמנים ונתבקשה לחדד ביחס לסדר האירועים, העידה המתלוננת כי:

"ת. זה היה ב23.11.22, שפלוני בא מהעובדה מתעלם מהילדים, ארוחת הבית מסגרת הבית, פשוט עולה לחדר שלו אני לא קיים אני לא פה. אני עולה למעלה, פלוני מה קורה? הבן אדם פשוט קם התפרץ עלי, דוחף אותי לקיר מעקם לי את האצבע מביא לי מכה עם צלוחית שהייתה שם מביא לי מכה באף. אני יורדת למטה הילדים בבית להיות בשקט, הילדים רואים אותך. אחרי שאת מקבלת את המכה את לא נורמלית, למה שתגידי עכשיו שכואב לך. יש את הילדים. זה לרדת למטה, ד' בוא נאכיל אותך. את כאובה. למחורת, ב 24.11, (מעיינת בתרשומת) היה במטבח, הילדים יצאו עם הרבה מאוד לחץ זה לא בוקר טוב, עוד הרבה שקמת מהמיטה, עברת את הלילה. את אומרת נרגע, בואי נעשה נשימות, נעשה את הבוקר. אני יורדת למטה, אני אומרת לו מה קרה אתמול כואב לי, תסתכל על היד שלי על החזה שלי. אומר לי בת זונה, במקום שתכיני לי סנדוויץ', מה את רוצה? את רוצה אני אתן לך אגרוף? נכנס לי לתוך העיניים נוגח לי לתוך האף..." (פרו' עמ' 14, ש' 27-33; עמ' 15, ש' 1-3).

בחקירה הנגדית תיארה המתלוננת את האירוע הראשון כך:

"ת. עליתי, אמרתי לו פלוני אתה נכנס לבית, תשתף. יש ילדים, ארוחת ערב. אמרתי מה קורה איתך. הבן אדם התפר., מה את רוצה מהחיים שלי, בית זונה. הוא תפס לי את היד עיקם אותה, נגח לי באף. מה שסיפרתי לך כמה פעמים" (פרו' עמ' 22, ש' 31-33).

בהמשך עדותה תיארה המתלוננת את האירוע הראשון כך:

"ש. תגידי בבקשה, את אמרת במשטרה שהוא איים לזרוק עלייך את הצלוחית ופה את אומרת שהוא זרק. מה נכון.

ת. נכון. הוא נתן לי מכה, עיקם לי את היד. הוא לא שבר. הוא כן הביא לי את זה בראש...

ש. אני שואל ככה, האם את אומרת שפלוני נתן לך מכה בחזה.

ת. נכון.

ש. איך זה קרה?

ת. תוך כדי שהבן אדם מסתובב אלייך נותן לך מכה, יש לי פה סגול אתה רואה. הוא היה במיטה.

ש. איך זה קרה? איך הגיעה המכה בחזה?

ת. אני הגעתי לחדר, פלוני היה במיטה, פלוני קפץ מהמיטה, תפס לי את היד השולחן איפור אחד ליד השני, אני עומדת כאן, משם הצמיד אותי על הקיר, הביא לי מכה בחזה. אין לי מצלמות בחדר שינה...

ש. אחרי שהצלוחית הגיעה לראש לאן אחרי זה?

ת. נפל על הרצפה עם הלימון והמלח... (פרו' עמ' 28, ש' 7-25).

ובהמשך הדברים:

"ש. בדוח של הרופא, אומר הרופא שאמרת לו שנדחפת לקיר ומזה נגרם לך הסימן, לא שהוא נתן לך מכה.

ת. הוא דחף אותי לקיר, נתן לי אגרוף.

ש. אני מקריא לך (מצטט).

ת. בראש? מעניין. זה הצלוחית בראש.

ש. כתוב מה את טוענת.

ת. קיבלה בראש. רצית את הצלוחית? קיבלת את הצלוחית" (פרו' עמ' 29, ש' 3-9).

המתלוננת הקליטה את הנאשם ביום 27.11.22, ימים ספורים לאחר האירועים הנטענים ולפני הפנייה לבית החולים. שני הצדדים הגישו תמלולים מטעמם (ת/1 ו- נ/1). המתלוננת העידה כי ביום בו הקליטה את הנאשם, הנאשם הרים את ידו לתת לה בוקס, אמר לה בת זונה (פרו' עמ' 16, ש' 22-30). המתלוננת גם טענה כי באותו מעמד הנאשם שאל אותה אם היא רוצה שהוא יביא לה מגהץ לראש (פרו' עמ' 32, ש' 22). דברים אלו לא באים לידי ביטוי באלו משני התמלולים.

הרב א' העיד כי המתלוננת התקשרה אליו ואמרה לו "קיבלתי בוקס או משהו כזה והוא שבר לי את האף..." (פרו' עמ' 8, ש' 27-30). לא מתוארים על ידו שני מקרים כמתואר בכתב האישום.

העובדת הסוציאלית שטרן העידה כי כאשר פגשה את המתלוננת ביום בו פנתה לבית החולים, המתלוננת מסרה לה כי "בעלה דחף אותה והיא קיבלה מכה בחזה ובאף, לאחר מכן, שוב היה ביניהם ויכוח והוא נתן לה מכה באף" (פרו' עמ' 4, ש' 17-18). הגב' שטרן לא ראתה חבלות, אך המתלוננת אמרה לה שממש כואב לה האף (פרו' עמ' 4, ש' 21).

מפי העובדת הסוציאלית של בית החולים הגב' יעל מרזר (להלן: "מרזר"), שאף העידה, נרשם מזכר ממנו עולה כי המתלוננת הגיעה לבית החולים מאחר וחששה כי האף שלה שבור אך מבדיקה עלה כי אין שבר באף. כמו כן, עולה מהמזכר כי המתלוננת טענה בפני הגב' מרזר כי שבוע קודם לכן בעלה נגח בה באף. כן טענה המתלוננת כי יש לה כאב באצבע אך לא ידעה להסביר כיצד זה קרה "אולי כשבעלה סובב אותה" (ת/8).

השוטר הקהילתי של בית החולים, מר אלירן דאלי, שמע על הדברים מהעובדות הסוציאליות, אך לא הבחין בסימני אלימות (פרו' עמ' 7).

מסיכום הביקור בחדר המיון עולה כי המתלוננת מסרה שנחבלה על-ידי בעלה; נדחפה לקיר, נחבלה באצבע 5 ימין שגרם לנפיחות, ובעת הפנייה למיון לכאב שמקרין לאורך האמה. כמו כן, תיארה המתלוננת חבלה בבית חזה ימין ובראש. עוד מסרה המתלוננת במיון כי למחרת נחבלה על ידי בעלה באף (ת/3).

בבית החולים לא נמצאו סימני חבלה (להבדיל מרגישויות באמה ובאף המתבססות, מטבע הדברים, על תלונות המתלוננת), למעט המטומה בבית החזה צהובה/חומה. תיאור ההמטומה מתאים לתיאור שבמזכר המתייחס לשיחה עם הגב' מרזר, שם צוין כי הגב' מרזר הבחינה בהמטומה ישנה בבית החזה בצבע צהוב (ת/8). לא מצאתי בתמונות שהוגשו על-ידי המאשימה (ת/4 ו- ת/5), חיזוק לקיומה של חבלה כזו או אחרת, ולכן לא מצאתי לדון בטענת הנאשם לאי קבילותן של התמונות.

בתיאור הדברים על-ידי המתלוננת נמצאו סתירות בעיקר באשר לחבלה בראש באמצעות הצלוחית, כשבכתב האישום מיוחסת לנאשם עבירת איומים ביחס לכך, וכן באשר לחבלה באף באירוע הראשון כשבכתב האישום מיוחסת החבלה באף לאירוע השני. כמו כן, עולה ספק בשאלת קיומם של שני אירועים, כאשר לבד מהציון בסיכום הרפואי מפי המתלוננת, מי מהעדים לא ציין תלונה של המתלוננת על שני אירועים, למעט העובדת הסוציאלית שטרן שציינה אירוע ו"לאחר מכן" עוד אירוע. כמו כן, המתלוננת העידה כי הנאשם לא ישן תקופות ארוכות בחדר השינה (פרו' עמ' 23-24), כשבהמשך העדות התקשתה המתלוננת ליתן הסבר מניח את הדעת ביחס לטענה כי האירוע הראשון אירע בחדר השינה.

מוכנה אני להניח כי בשל מהות העבירות המיוחסות ואופיין בהתייחס לאירועים בתוך המשפחה, אין בסתירות בעדותה של המתלוננת כדי לשלול מכל וכל את משקל העדות (ר' לעניין זה עפ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (30.11.11), פיסקה 21). יחד עם זאת, אין מדובר בסוג המקרים שעדותה של המתלוננת הינה כה קוהרנטית ומשכנעת עד כי ניתן להתבסס עליה כעדות יחידה (על סמכות בית המשפט להתבסס על עדות יחידה ר' עפ 4384/93 אילן מליקר נ' מדינת ישראל, (25.5.94), פיסקה 6 וכן עפ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (1.9.09), פיסקה 35).

מעבר לסתירות שבעדותה של המתלוננת, התרשמתי כי המתלוננת העצימה את האירועים ותיאורם לווה במשקעים שמקורם בסכסוכים אזרחיים שבין הצדדים ושאינם רלוונטיים לכתב האישום. כך גם עולה מעדות העובדת הסוציאלית שטרן שגם בפניה ציינה המתלוננת סוגיות כלכליות (ר' עדות שטרן בפרו' עמ' 7, ש' 5-6) וכן מעדות הגב' מרזר, שגם בפניה שטחה המתלוננת את סוגיית הבית שקנה אביה (ר' עדות מרזר בפרו' עמ' 37, ש' 21-22). בהקשר זה יצוין שאין מחלוקת כי עובר לאירועים שביסוד כתב האישום המתלוננת כבר סברה, ולשיטתה מדובר היה בעובדה, כי הנאשם בוגד בה (ר' עדות המתלוננת בפרו' עמ' 19, ש' 29-33; עמ' 20 ש' 1-13). כמו כן, מעדויות הנאשם והמתלוננת עולה כי במועד הרלוונטי לכתב האישום, כבר דובר בין בני הזוג על גירושין.

מקובלת עלי טענת המאשימה כי אין לראות בתלונת המתלוננת כששה ימים לאחר האירועים כעדות כבושה, וזאת בשל אופיים של האירועים הנטענים בתוך המשפחה (עפ 7844/09 ברכאת ג'ראר חוסין נ' מדינת ישראל, (2.6.10)). יחד עם זאת, העובדה שהדברים נמסרו על-ידי המתלוננת לרב ולשתי העובדות הסוציאליות כחמישה – ששה ימים לאחר האירועים הנטענים, שוללת את האפשרות לראות בעדויותיהם כחריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה לפי סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, מאחר והדברים לא נאמרו בשעת מעשה או בסמוך לאחריו.

אם כן, בפני בית המשפט עדות יחידה של המתלוננת, אשר אינה עומדת ברף הנדרש של למעלה מספק סביר, אם מפני הסתירות שנמצאו בעדותה ואם מפני נסיבות הגשת התלונה כשברקע גירושין, סוגיות כספיות וטענת המתלוננת כי באותה העת הנאשם בגד בה. כאמור, אין לראות בעדות המתלוננת כעדות כבושה. עם זאת, בבוא בבית המשפט להעריך את משקל העדות, יש ליתן את הדעת גם לכך כי בתווך שבין האירועים הנטענים לבין פניית המתלוננת לבית החולים מספר ימים לאחר מכן, המתלוננת צילמה את החבלות הנטענות בעצמה ובאמצעות קרובת משפחתה (פרו' עמ' 17-18; ת/4-ת/5) וכן הקליטה את הנאשם (ת/1 ו- נ/1). דהיינו, דברי המתלוננת בפני הצדדים השלישיים (הרב והעובדות הסוציאליות) לא היו כ"משיח לפי תומו".

למרות שמצידה של המתלוננת ההקלטה יזומה ואילו הנאשם אינו יודע ממנה בזמן אמת, אין בהקלטה כדי לחזק את דברי המתלוננת ביחס לאירועים. העובדה שהנאשם ציין בפני המתלוננת כי הוא מבקש סליחה אינה יכולה להוות חיזוק לאירועים הנטענים והנאשם נתן הסבר מספק לאמירה זו (ר' עדות הנאשם בפרו' עמ' 43). כאמור, באותה השיחה הנאשם, להבדיל מהמתלוננת, אינו יודע שהוא מוקלט. כל זאת, כשספק אם ההקלטה בכלל יכולה לעמוד כראיה, כשלשיטת המתלוננת ההקלטה אינה משקפת את מלוא הדברים (ר' עדות המתלוננת בפרו' עמ' 32, ש' 19; הדברים עלו כאשר עומתה המתלוננת עם העובדה שטענתה כי במהלך אותה השיחה שהוקלטה הנאשם איים עליה שיביא לה את המגהץ לראש, לא באה לידי ביטוי בהקלטה).

גם עדות העובדות הסוציאליות כי המתלוננת היתה נסערת בבית החולים אינה יכולה להוות חיזוק לאירועים הנטענים, כאשר לדבריהן המתלוננת היתה נסערת גם מהחשש מה יעלה בגורלו של בנה הקטן וגם מהסוגיות הכלכליות. לכך יש להוסיף כי הגב' מרזר העידה כי בעת שחיכתה לעדותה במסדרון בית המשפט שמעה את המתלוננת, והסיטואציה הזכירה לה את הצעקות במיון (פרו' עמ' 35-36). בכך יש כדי ללמד לכל היותר על סגנון, ולא בהכרח על סערת רגשות שנובעת מעצם הדברים. כפי שצוין לעיל, גם ההתרשמות מעדות המתלוננת בבית המשפט היתה להעצמה שנובעת ממשקעים המתייחסים לסכסוכים אזרחיים שבין הצדדים. כל זאת, כאמור, כאשר המתלוננת פנתה לבית החולים באופן מחושב, לאחר ש"אספה" ראיות ואף הקליטה את הנאשם, ואף זאת יש לשקול בעת הערכת משקל העדויות ביחס להתנהלות המתלוננת בחדר המיון.

סופו של יום, הראיה האובייקטיבית היחידה העומדת בפני בית המשפט שהיתה יכולה להוות חיזוק לדברי המתלוננת הינה ההמטומה בבית החזה ימין/עליון. כאמור, הרגישויות באף ובאמה אינן בגדר ממצאים אלא הם מתייחסים לתלונות המתלוננת. כך גם האפשרות המוזכרת בתעודת הרפואית (ת/3) לשבר באף ללא תזוזה "שיכול להתאים לתמונה הקלינית, אך במצב זה אין אינדיקציה לדימות נוסף". לצד זאת צוין בתעודה הרפואית "צילום חזה ואף ללא ממצא חבלתי ברור".

דהיינו, כל שיש זה עדות להמטומה בבית החזה שהיא יחסית ישנה לאור צבעה כמתואר בתעודה הרפואית (צהובה/חומה). בהעדר ראיה לכך שההמטומה, לאור צבעה, יכולה להתאים לאירוע שאירע מספר ימים קודם לכן, לא ניתן להסתמך על הממצא כראיה לחיזוק, גם לא לאירוע שביסוד האישום הראשון.

במכלול, מאחר ובפני בית המשפט מצויה למעשה עדותה היחידה של המתלוננת, אשר לא ניתן ליתן בה אמון כעדות יחידה, ובהעדר ראיה אחרת לחיזוק ואף לא דבר מה נוסף, מסקנתי היא שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

לא נעלמו מעיניי טענות המאשימה ביחס לעדות הנאשם, אך מעת שנטל ההוכחה מוטל על כתפי המאשימה, אין בטענות ביחס לעדות הנאשם כדי להרים את הנטל, ומבלי הצורך להכריע בהן.

לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לדון בטענת הנאשם למחדלי חקירה בכך שהבן ד', שלפי הטענה היה יכול לתמוך בגרסת הנאשם, לא נחקר כמו גם הטענה להפליה בכך שהמתלוננת לא הועמדה לדין לאחר שהודתה כי שרטה את הנאשם (פרו' עמ' 30).

סוף דבר, אני מזכה את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ו, 24 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.