1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי תשלום שכר מינימום, עבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987 וכן בגין אי מסירת תלושי שכר ערוכים כדין, עבירה לפי סעיפים 24(א) ו-25ב(א)(1) לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר).
2.רקע כללי
א.בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הפעיל וניהל הנאשם מסעדה בשם "אייזק ג'ון", ברחוב משה לוי 11 בראשון לציון (להלן - המסעדה). בתקופה זו העסיק הנאשם במסעדה את מר גיורא יונני כמשגיח כשרות החל מחודש 10/09 ועד לחודש 03/10 (להלן - המתלונן).
ב.ביום 7.9.15 קיבל בית הדין את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, על פיו יתוקן כתב האישום, כך שימחק האישום הראשון בדבר אי תשלום שכר מינימום, והנאשם יורשע באי מסירת 6 תלושי שכר ערוכים כדין, עבירה לפי סעיפים 24(א) ו-25ב(א)(1) לחוק הגנת השכר, עבור החודשים 10/09 - 03/10.
3.טיעוני המאשימה לעונש
א.מדובר בעבירה חמורה, המהווה עבירה מסוג אחריות קפידה ואשר אין בצידה קנס מנהלי באופן המעיד על חומרתה.
ב.תוך הפנייה לע"ע (ארצי) 184-09 פיודור קרבצ'נקו - חברת השמירה בע"מ (18.12.11) (להלן - עניין קרבצ'נקו) ולת"פ (י-ם) 19202-01-11 מדינת ישראל - ד. דדון השקעות בע"מ (21.5.14) (להלן - עניין דדון), מזכירה המאשימה כי חוק הגנת השכר הינו חוק מגן אשר הפרתו מהווה פגיעה בשכר העובד ובתנאיו הסוציאליים, כאשר תלוש השכר מהווה כלי מרכזי למימוש זכותו של העובד לזהות את מרכיבי שכרו ולוודא שזכויותיו משולמות לו כדין. כמו כן, מאפשרים תלושי השכר למדינה לאכוף את חוקי העבודה השונים.
ג.יש להבחין בין אי מסירת תלושי שכר ערוכים כדין לבין אי מסירת תלושי שכר בכלל, המהווה עבירה חמורה יותר שדרה בכפיפה אחת עם עבירות חמורות כגון אי העברת ניכויים מהשכר, תוך הפנייה לגזר הדין שניתן על ידי בעניין ת"פ (ת"א) 51356-11-11 מדינת ישראל - עצמון אבטחה - משמרות החופים בע"מ (6.6.15).
ד.לעניין חומרת העבירה, ביקשה המאשימה להדגיש כי מדובר בשש יחידות עבירה, תוך שהפנתה לת"פ (חי') 56203-05-14 מדינת ישראל - מרכז הורים נהריה בע"מ (26.11.14) (להלן - עניין מרכז הורים), וכן לע"פ 2519/14 ענאד אבו קיעאן - מדינת ישראל (29.12.14) ולע"פ (ארצי) 32385-05-14 שמש חי אחזקות בע"מ - מדינת ישראל (13.8.15), עת הוסיפה וטענה כי אף אם מדובר באירוע אחד, עדיין יש להבחין בין אירוע לבין מעשה, ומקום בו אירוע כולל מספר מעשים, יש לקבוע את תקרת מתחם הענישה הפוטנציאלית לפי הצטברות עונשי המקסימום בכל אחד מן המעשים.
ה.רק ענישה כלכלית משמעותית המתייחסת לכל עבירה בנפרד, תהווה ענישה הולמת בהתאם לעקרון ההלימות, שאחרת נייצר תמריץ לביצוע עבירות חוזרות על ידי מעסיקים, אשר עונשם ייגזר לפי עבירתם הראשונה בלבד.
ו.המאשימה מבקשת כי ייגזר עונשו של הנאשם בשיעור שבין 40%-60% מהקנס העונשי המצטבר, כלומר בסכום שבין 35,040 ₪ לבין 52,560 ₪ וכן כי בית הדין יחייב את הנאשם לחתום על התחייבות לפי סעיף 72 לחוק העונשין בגובה 87,600 ₪ לתקופה בת שלוש שנים שלא לעבור עבירה לפי חוק הגנת השכר.
ז.בשולי הדברים מציינת המאשימה כי מתן תלושי שכר מסודרים היה מונע את המחלוקת שנתגלעה סביב האישום הראשון שנמחק במסגרת הסדר הטיעון ואף מחלוקות נוספות.
ח.לאחר טיעוני הנאשם, הוסיפה המאשימה וטענה כי ניכר שהנאשם אינו מביע חרטה ואינו נוטל אחריות על מעשיו, אלא מאשים את הרבנות או את אביו במעשיו, ולפיכך ברי כי יש ליצר הרתעה ביחס לנאשם ולציבור כולו, בפרט כאשר מדובר באחד העקרונות המובילים על פי תיקון 113 לחוק העונשין.
4. טיעוני הנאשם לעונש
א.מדובר במקרה מיוחד, בנסיבות של העסקת משגיח כשרות, המהווה עקב אכילס בדיני העבודה. הנאשם, פתח עסק קטן, מסעדת פועלים, בהיותו צעיר בן 25, בה העסיק ארבעה עובדים כדין, אשר קיבלו תלושי שכר.
ב.אביו, אשר הועסק אף הוא במסעדה, הוא שביקש שיהיה למקום תעודת כשרות של הרבנות ולפיכך הוא שהיה אמון על הקשר עם הרבנות והמתלונן בכלל זה. במסגרת ההתקשרות שבוצעה עם הרבנות, התבקשו הנאשם ואביו, בשל העובדה שהמשגיח, המתלונן, נמצא בהליך פשיטת רגל (תוך הפניה לע' 11, ש' 15 לפרוטוקול מיום 18.5.15), ששכרו ישולם לו במזומן ללא תלוש או חשבונית, באופן אשר לא הותיר להם כל ברירה, אלא לקבל את תכתיביה של הרבנות. כמו כן, הנאשם ואביו לא סברו כי הם מעסיקיו של המתלונן.