פס"ד המקבל התנגדות לצוואה ובקשה לקיום צוואה מוקדמת

האם יש לקיים את צוואתה האחרונה של המנוחה או שיש לקיים צוואה קודמת שערכה?

רקע עובדתי ודיוני נדרש לעניין

1. ס' ו-ב' ב' ז"ל היו נשואים זל"ז, ולהם ארבעה ילדים, התובע והנתבעים.

    

2. המנוחים היו בעלים של דירה ברח' סירקין בתל אביב (להלן גם – הדירה).

    

3. ביום 9.1.1995 ערכו המנוחים צוואה הדדית (להלן גם – צוואת 1995) בה נאמר כי לאחר אריכות ימים של אחד מהם יעבור רכושו לבן הזוג השני. עוד ציוו ההורים כי: "במידה ושנינו נלך חו"ס לעולמנו הרינו מצווים את הדירה ...לילדים...בחלקים שווים" (סעיף ד'). לצד זאת גם ציוו ההורים: "שכל עוד אחד מאיתנו בחיים רשאים אנו לעשות בנכסינו וברכושנו כרצוננו, לשנות דבר צוואה זו, להוסיף עליה או לגרוע ממנה או לבטלה כליל, אבל כל זמן שלא נשנה דבר בצוואה זו היא תעמוד בתוקפה" (שם, סעיף ו').

    

4. האב נפטר ביום 4.4.2002 ואילו האם האריכה ימים אחריו, נפטרה ביום 26.3.2021.

    

5. האם זכתה במלוא עיזבונו של בעלה מכח צו קיום צוואה שנתן רשם הירושה ביום 24.12.2014.

    

6. ביום 13.4.2020 האם ערכה צוואה שנחתמה בפני שני עדים (להלן גם –צוואת 2020 או הצוואה) (נ/4). לצד הוראות הציווי המודפסות מופיעה הוראת ציווי שהתווספה בכתב יד, ובצידה חתימות של המנוחה ועדי הצוואה. בצוואה נקבעו לילדים אחוזי חלוקה שונים. בנוסף, הוענקה לתובע זכות שימוש בלעדית בדירה למשך 10 שנים.

    

7. התובע הגיש בקשה למתן צו קיום צוואת 2020 (ת"ע 50970-06-21). לכך התנגדו הנתבעים (ת"ע 50969-06-21), והגישו בקשה ליתן צו קיום צוואה משנת 1995 (ת"ע 53661-06-21). כל ההליכים הועברו להכרעת בית המשפט מכח סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן גם – חוק הירושה).

    

8. מונה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' שלמה נוי, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן גם – המומחה או פרופ' נוי), על מנת להגיש חוות דעת בשאלת כשירותה של המנוחה להבין בטיבה של צוואה ביום 13.4.2020.

    

9. ביום 22.6.2022 המומחה הגיש את חוות דעתו (להלן גם – חוות הדעת).

    

10. התובע הפנה למומחה שאלות הבהרה שנענו ביום 20.7.2022 (להלן גם – תשובות ההבהרה) ואף זימנו להיחקר על חוות הדעת.

     

11. הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית.

     

    הנתבעים הגישו גם תצהיר של מר מ.א (להלן גם – מר א') וכן ביקשו לזמן לעדות את עורכת הדין של המנוחה, עו"ד ר.ס (להלן גם – עו"ד ס') והמטפלת של המנוחה גב' ל.מ.א שלא התייצבה ליתן עדות. בנוסף, לאחר שהתברר כי התובע אינו מזמן לעדות את עדות הצוואה, הנתבעים זימנו אותן.

     

    התובע הגיש גם תצהירים של רעייתו, הגב' ב.ת (להלן גם – גב' ת') ואחותה של המנוחה, הגב' מ.ק (להלן גם – גב' ק').

     

12. בהליך זה התקיימו שלוש ישיבות הוכחות. יוער כי ב"כ הצדדים הסכימו להפוך את סדר הבאת הראיות, בלי לשנות את הנטל (פרו' 1.1.2023 עמ' 13, ש' 2, 4).

     

    נשמעו חקירות של: פרופ' נוי (עמ' 12-5(; גב' ק' (עמ' 19-13); גב' ת' (עמ' 23-20); התובע (להלן גם – ג') (עמ' 31-23); עו"ד ס' (עמ' 43-35); מר א' (עמ' 47-44); הנתבע 2 (להלן גם – מ') (עמ' 71-47); הנתבע 1 (להלן גם – ד') (עמ' 94-71); הנתבע 3 (להלן גם – י') (עמ' 95- 120); עדת הצוואה (להלן גם – עו"ד ק.ה) (עמ' 134-126); עורכת הצוואה (להלן גם – עו"ד ז') (עמ' 145-135).

     

13. בקשה להוספת ראיות שהגיש התובע לאחר שהסתיימו חקירות הנתבעים נדחתה (החלטה מיום 31.3.2024).

     

14. להשלמת התמונה יוער כי מנהל עיזבון המנוח פעל למכירת הדירה ולהסדרת חובות בגינם הוטלו עיקולים על הדירה (החלטה מיום 29.11.2023 ת"ע 27104-08-21).

15. הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק הדין.

     

    דיון והכרעה

     

16. הנתבעים טוענים על בטלות הצוואה מהעילות כדלהלן:

    א.אי כשירות המנוחה להבחין בטיבה של צוואה.

    ב.השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה.

    ג.מעורבות בעריכת הצוואה.

    ד.צוואה מזויפת. 

     

17. סעיף 20 לחוק הירושה קובע את הדרישות ממסמך כדי שיהא צוואה בעדים.

     

    במקרה זה, הצוואה עומדת בכל הדרישות הצורניות של צוואה בעדים: הצוואה בכתב, נושאת תאריך חתימתה, יש בה הצהרה של המצווה, יש בה חתימה של המצווה וכן חתימתם של שני עדים באותו מעמד (עו"ד ק.ה- עמ' 129, ש' 14; עו"ד ז'- עמ' 136,ש' 28).

     

    על פניו בצוואה לא נפל פגם צורני. במקרה כזה, "חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף – עליו הראיה" [ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב (1) 98 (1977)]. כלומר, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים המתנגדים לקיום הצוואה.

     

    א.האם המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה?

     

18. טוענים הנתבעים כי נוכח קביעתו של המומחה על היעדר כשרותה המשפטית של המנוחה, אין מנוס מלהורות על בטלות הצוואה. מנגד, טוען התובע כי בקביעתו המומחה התבסס על מסמכים שהיו בידיו בלבד, בלי לבקש מסמכים נוספים, בלי לבדוק את התרופות שנטלה המנוחה והשפעתן או אי השפעתן, בלי תיעוד רפואי לאחר שחרורה מבי"ח ובסמוך למועד עשיית הצוואה; למרות ניקוד מבחן מינימנטל הרי שהמנוחה ידעה על מה חתמה, וגם אם הייתה ירידה קוגניטיבית כתוצאה מהאשפוז, אין בכך להוות אינדיקציה ברורה לאי כשירות; העדויות והראיות שהובאו, לרבות הקלטות המנוחה בקולה שלה, מראות כי המנוחה הייתה מודעת למעשיה, שהיו רצונה הבלעדי, ללא שום לחץ וכפייה. ההקלטות הן חומר אותנטי, קריטי, שיש לקבלו בכל מקרה לצורך גילוי האמת, ולא משנה אם התובע לא הגיש במועד או במחדל.

     

    מתווה נורמטיבי –

     

19. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     

20. מהותה של הטענה בדבר אי כשירות המצווה לפי סעיף 26 לחוק היא במצבו הנפשי, המנטאלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה [ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101 (1981); ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז (4) 785, 793 (1993)].

    משמעות הדרישה היא שעל המצווה להיות מודע לעובדה שהוא עורך צוואה, מודע להיקף רכושו וליורשיו ומודע לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו [ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, פ"ד מא (4) 454 (1987); ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח (3) 705 (1994)].

     

21. בחינת השאלה אם ידע מצווה או לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, היא לעולם בחינה עובדתית בנסיבותיו של כל מקרה [עמ"ש (חי') 16408-05-20 א' נ' ב' (2.9.2021), פסקה 31 וההפניות שם].

     

    כדי לעמוד בנטל השכנוע אין די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות [ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג (1) 760, 762 (1989)]

     

22. לצורך הוכחת טענה על העדר כשירות לפי סעיף 26 לחוק יש להביא עדות רפואית באשר למצבו של המצווה נכון למועד שנעשתה הצוואה. 

     

    הפסיקה קובעת, כי כאשר מוּנה מומחה מטעם בית המשפט, ייטה בית המשפט לאמץ את חוות דעת המומחה שמונה על ידו, אלא אם קיים טעם משכנע שלא לעשות כן [ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן נ' רבי (31.12.1988); בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (1.5.2006), פסקה 15]. עם זאת, היות וחוות דעת רפואית היא הערכה רטרוספקטיבית של מצבו הקוגניטיבי והרפואי של המצווה, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר נכון למועד שנעשתה הצוואה, כגון עדויות של מי שערך את הצוואה או ששימש כעד לה, מקורביו של המצווה, רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלה, ולהעדיפן על פני חוות הדעת הרפואית [ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנה בית אהרון וישראל, פ"ד נד (2) 215, 222 (2000); ע"א 7019/94ליפבסקי נ' דן (6.1.1997); עמ"ש (ת"א) 55336-12-14ר' ז' נ' ר' א' (6.3.2016), סעיפים 6-5; ת"ע (ת"א) 5922/86ברזבסקי נ' רובינשטיין, פ"מ תשנ"ג (ג) 89 (1992)].

     

    מן הכלל אל הפרט –

     

23. בסעיף 8 לצוואה הצהירה המנוחה כי: "בשעת חתימתי על הצוואה הייתי במלוא הכרתי ודעתי הייתה צלולה עלי ערכתי וחתמתי על צוואה זו בהבנה גמורה..." (נ/5).

     

24. לאחר בחינת התשתית הראייתית, שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים להפריך את החזקה בדבר הבנת טיבה של צוואה; להלן אפרט טעמיי.

     

25. האחד, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא נסתרה בעדויות בעלי הדין והעדים מטעמם – פרופ' נוי נדרש לשאלת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה במועד עריכת הצוואה.

     

    בחוות דעתו כתב המומחה כי: "בינואר 2020 אושפזה בבית חולים "רעות" במחלקה שיקומית לאחר שבר ברגל. ...במרבית הרישומים הרפואיים שקדמו למועד הנדון לא צוינה ירידה קוגניטיבית משמעותית. אולם בינואר 2020 בעת אישפוזה בבי"ח ניכרה ירידה קוגניטיבית משמעותית עם ציון MMSE של 18 ו-19 בשתי בדיקות שונות בחודש זה. לכאורה קיימת סתירה מסוימת ברשומות. אולם, סתירה לכאורה ברשומות רפואיות היא מצב קיים ולכן, יש להתמקד במהות הבעיה הרפואית ולא בכל רשומה בנפרד. לאור זאת, הרושם הוא שהמנוחה לא סבלה מירידה קוגניטיבית משמעותית עד לסוף 2019, אז הופיעו מספר אירועי בלבול במסגרת האשפוז באיכילוב. לאחר מכן במסגרת בי"ח רעות כבר בוצעה הערכה קוגניטיבית מדויקת יותר ובה נמצא כי היא סובלת מירידה קוגניטיבית בינונית. עוד אדגיש, כי לצד הירידה הקוגניטיבית המתוארת אף צוין כי היא במצב גופני ירוד, זקוקה לעזרה מלאה בכל תפקודי היום יום. ישנם פרמטרים לא קוגניטיביים המעידים על דרגת החומרה כמו שליטה בסוגרים. אי שליטה על שתן, שליטה חלקית במתן צואה".

     

    מסקנת המומחה בחוות דעתו הייתה כי: "הסבירות הגבוהה יותר היא שהמנוחה לא הייתה בעלת כשירות משפטית במועד הנדון".

     

26. בחקירתו המומחה הסביר את מסקנתו: "התופעה מאוד שכיחה. אנו רואים גם בספרות וגם במעשה אישה בת 85 עם שבר שמאושפזת. בדרך כלל סטטיסטית ..זה יכול להיות באחוז מאוד גבוה קו שבר קוגניטיבי. ז"א גם אם תִּפְקַדֽתָּ ברוּטינה, אירוע כמו שבר ואשפוז יכולים להוות קו שבר לירידה קוגניטיבית שאחריהם חלק ניכר מאותם חולים לא מתאושש קוגניטיבית, הם נכנסים במצע שמלכתחילה הוא נמוך יחסית, גיל 85. זה כללי. לגבי המנוחה – היא אושפזה למיטב זכרוני ב 2.1 ברעות, הבדיקה הראשונה נעשית שבוע אחר כך, ...כי זה מקובל לא לעשות בדיקה קוגניטיבית יום או יומיים אחרי קבלה. יתרה מכך עשו את הבדיקה ב14.1 כלומר שבועיים לאחר אשפוזה...לכן המהלך הקליני שהיא יורדת לאחר האשפוז מבחינה קוגניטיבית נראה סביר" (עמ' 7, ש' 13-3), "א. ...אני לא חושב שיש פה שיפור מבחינה קוגניטיבית. ... אני לא חושב שהייתה התדרדרות אני חושב שזה נשאר אותו הדבר 18, 19 במיני מנטל ואני חושב שהמסקנה שלי לא נובעת רק מזה, המסקנה שלי נובעת מתמונה כללית יותר, צריך לזכור שבגיל הזה יש סטטיסטיקה מסוימת של ירידה קוגניטיבית משמעותית בהיקפים של 30 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה באותו הגיל. שנית, יש פה קו שבר קוגניטיבי שמתאים לספרות ובמעשה. ג. יש מבחן מובנה עליו דיברנו. ד. יש כאן מדדים לא קוגניטיביים שגם הם מעידים על חומרת התהליך הניווני, אי שליטה בסוגרים...שזה מדד לא קוגניטיבי ומעיד על חומרה בינונית. ...גם נפילות חוזרות שיש לנו הרבה תיעוד לפני 2020 שזה התאריך שלנו, ... יכולות להעיד על פגיעה מרכזית במרכז שיווי משקל שגם הוא מעיד כמו הסוגרים על דרגת החומרה. לכן יש פה תמונה הרבה יותר רחבה שהובילה אותי למסקנה שלי" (עמ' 9, ש' 25- עמ' 10, ש' 3).

     

27. בתשובותיו על שאלות ההבהרה המומחה ענה כי קיימת סבירות גבוהה שהמנוחה לא הייתה כשירה: "הערכתי 20/80 לטובת אי כשירות" (סעיף 8 לתשובות ההבהרה). המומחה

    מסכים כי: "רפואה זה מקצוע הסתברותי בכל תחום שתביא" (עמ' 10, ש' 30) אולם לא שינה ממסקנתו בעניי העדר כשירותה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה במועד שנחתמה: "פחות סביר בעיני" (עמ' 10, ש' 6).

     

28. בענייננו, המומחה ביקש מהצדדים להעביר לעיונו "כל תיעוד רפואי המוסכם על הצדדים" (הודעה מיום 16.3.2022): "אני כותב לצדדים במכתב הראשון שיעבירו אלי כל תיעוד רפואי מוסכם על הצדדים, אני לא מתעסק בלהביא חומר משם ומשם זה עניין של הצדדים" (עמ' 11, ש' 16-14; תשובות מס' 2-1 לשאלות ההבהרה); פרופ' נוי קיבל מהצדדים מסמכים כפי שמצאו לנכון להמציא לעיונו (עמ' 5, ש' 21), לא סירב לקבל מהתובע מסמכים (עמ' 12, ש' 15); ערך מיפוי של המסמכים שהובאו והביא בחוות הדעת את המסמכים הרלוונטיים לדעתו (עמ' 6, ש' 2-1).

     

29. איני מקבלת את טענותיו של התובע על כך שהמומחה נתן חוות דעת על בסיס מסמכים חלקיים, בלי שבדק השפעה או אי השפעה של גורמים שונים, וזאת מהטעמים הבאים:-

     

    א.צו גילוי מסמכים רפואיים של המנוחה נוסח באופן שמאפשר לשני הצדדים לפנות לקבל תיעוד רפואי/ אחר של המנוחה (פרו' 28.10.2021 עמ' 4, ש' 17-14). חזקה על התובע כי פעל לקבל מסמכים רפואיים של המנוחה והמציא את כל הראיות המבססות את טענתו, בלי להמתין כי יתבקשו על ידי המומחה, בייחוד כשב"כ התובע מודע לחשיבות חוות הדעת (סעיף 6 תגובה מיום 24.2.2022).

     

    ברמ"ש (ת"א) 17709-06-19 פלוני נ' אלמונית (1.8.2019) נקבע כי לא ניתן לאפשר מצב בו צד לא ייפנה למומחה בתקופת הכנת חוות הדעת על מנת שיעמדו בפניו כל המסמכים הנדרשים, לא יגיש למומחה שאלות הבהרה לאחר שהתברר לו שחוות הדעת הוגשה ללא כל המסמכים הדרושים לשיטתו, לא יבקש לזמנו לחקירה ורק לאחר סיום דיון ההוכחות ייזכר שהוא מעוניין בקבלת מסמכים נוספים. הדברים יפים, מקל וחומר, במקרה שבפניי כשהטענה על אי בדיקת מסמכים שהיה יכול לקבל ולדרוש, אי בדיקת תרופות שנטלה המנוחה והשפעתן/אי השפעתן נטענה בעלמא, בלי להציגם למומחה, לרבות במסגרת שאלות ההבהרה (נשלחו 16 שאלות) וכן בעת חקירתו של המומחה (עמ' 7, ש' 17-14). על כן, וכדברי המומחה, הימנעותו של התובע מלעשות כן מתיישבת יותר עם האפשרות שאין בנמצא מסמכים שיכולים לשנות מהמסקנה של המומחה: "זו שאלה תאורטית הכל תלוי במה כתוב במסמכים האלה. יכול להיות שיש שם חומר רפואי בעל ערך ויכול להיות שלא כתוב שם כלום, תלוי מה תכולת החומרים" (פרופ' נוי- עמ' 6, ש' 14-13).

     

    ב.בית המשפט אינו מחליף את המומחה בכל הקשור למומחיות, אינו עוסק בהשפעת/ אי השפעת תרופות או בשינויים תאורטיים ביכולות קוגניטיביות (עמ' 11, ש' 9-4), אלא בהתרשמות מפי המומחה.

     

30. הצדדים הביאו עדויות על המצב הקוגניטיבי ו/או המנטאלי של המנוחה סובב למועד עשייתה של הצוואה. לאחר בחינת העדויות לא מצאתי כי ניתן להסתמך על העדויות שהובאו כראיה מחזקת או מקעקעת את חוות הדעת של המומחה. אבאר.

     

31. קיימת סתירה פנימית בעדויות הנתבעים – מחד, הנתבעים טענו כי המנוחה לא הייתה עצמאית במחשבותיה וברצונותיה. למשל, הנתבע 2 העיד כי: "היא אומרת לי ככה אז אני צריך להאמין לה. מחר מחרתיים היא אומרת לי משהו אחר, אומרת לי אני צריך להאמין לה" (מ'- עמ' 61, ש' 6-4); הנתבע 3 העיד כי: "הייתה פעם אומרת ככה, פעם אומרת ככה. כבר הפסקתי להתייחס לשיחות שלה. ש: ...ממתי זה היה? ..ת: הרבה לפני הקורונה" (י'- עמ' 96, ש' 10-2), "לא הייתה שפויה בראש שלה, היא הייתה אומרת דברים מאוד קשים ולא משנה למי זה היה.. אומרת דברים משוגעים לא קשורים" (י'- עמ' 105, ש' 21-17), "היא הייתה המון מבולבלת, כל הזמן מבולבלת, בשנים האחרונות" (י'- עמ' 116, ש' 14-13). מאידך, אין הלימה בין התיאור הנ"ל והאופן שהנתבעים התייחסו לדבריה של המנוחה ופעולותיהם נוכח דבריה. למשל, הנתבע 3 העיד: "היא אמרה לי "תשמע אני עשיתי צוואה, ג' עושה לי את, מסדר, מכין לי" משהו כזה הייתי בשוק, אמרתי לה "מה את רצינית? איך את עושה דבר כזה בלי להתייעץ איתנו?" ונורא כעסתי. קמתי והלכתי ישר" (י'- עמ' 96, ש' 28-22), "נפגשנו ביום ראשון עם אמא ועם ג', ארבעתנו, ודיברנו על הנושא... אנחנו ניסינו להסביר לה מה ג' עשה עם הצוואה... . כי ניסינו להסביר, היינו בשוק מהצוואה הזאת ...אמרנו "אמא את ראית על מה חתמת? מה זה?" (י'- עמ' 98, ש' 7-6, 23-19).

     

32. זאת ועוד, הנתבעים נמנעו לזמן לעדות את מר י.ב, בנו של הנתבע 2 (מ'), שהגיע על מנת לסייע למנוחה והתרשם לכאורה ממצבה הקוגניטיבי (ד'- עמ' 87, ש' 17-10). דיני הראיות מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיות שהם לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה או עדות ללא הסבר סביר הדבר נזקף לחובתו ומקים חזקה כי זימון העד היה פועל לחובתו [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991)].

     

33. אין תמיכה לגרסתו של התובע – התובע טען בעדותו כי המנוחה הייתה אשה אסרטיבית, פיקחית ודעתנית אשר ידעה לעמוד על דעתה גם במועד עריכת הצוואה ובתקופות קרובות לו: "ויודעת בדיוק מה ההחלטות ומחשבות שהיא החליטה לבצע או לקיים. לא אני ולא אף אחד אחר היה יכול להכתיב או להגיד לה האם אני אערוך את הצוואה או אני אעשה או אני אקח" (עמ' 25, ש' 31-24). התובע ביקש לתמוך גרסתו בעדויותיהן של הגב' ק' והגב' ת'. העדויות הן כמשענת קנה רצוץ. אבאר.

     

    א.גב' ק' העידה על התרשמותה ממצבה הקוגניטיבי של המנוחה: "הייתי מדברת איתה על ימים עברו... ש: האם בשיחות ראית שינוי חוץ מהכאבים ושהיא הייתה עצובה, בזיכרון שלה? ת: לא. היה לה זיכרון מעולה, היא זכרה איך היינו מטיילות וגם מי היינו נפגשות והעלתה זכרונות מהבית של אבא ועל המאכלים שהיינו עושים בבית ואיך היא תפרה לי שמלות, היו לנו שיחות שוטפות. ש: באותם שיחות הרגשת שהיא מבינה פחות ממה שהיא הבינה לפני? ת: אותו דבר. ..." (עמ' 18, ש' עמ' 19, ש' 15-13). אלא וכיוצא מחקירתה, הגב' ק' לא באה עם המנוחה במגע ישיר ומתמשך על בסיס יומי, ולא שהתה עמה ובסביבתה והתרשמה מהתנהלותה ומהלכותיה. במקרה זה, הקשר בין האחיות היה קשר טלפוני בעיקרו: "בתקופת הקורונה פחתו הפגישות שלנו, אך המשכנו לשוחח מידי יום בטלפון" (סעיף 3 לתצהיר), "בזמן הקורונה אני כבר כמעט ולא באתי, הייתי פעמיים שלוש בזמן הקורונה" (עמ' 17, ש' 14). בנוסף, על אף קשר "מאוד" קרוב בין האחיות (עמ' 13, ש' 22), גב' ק' לא ידעה שהמנוחה עשתה צוואה (עמ' 13, ש' 25), לא ידעה על תוכן השיחה שהתנהלה בין המנוחה וילדיה: "אצלה בבית.. אמרה שדיברו ביניהם על כספים, לא אמרה בדיוק... אני לא שמעתי ממנה שהם דיברו על צוואה. הם רק נפגשו. ...אני כתבתי על צוואתה אך היא לא אמרה לי. ... אני כנראה הסקתי את זה" (עמ' 13, ש' 32- עמ' 14, ש' 17, 23), לא ידעה מה עומד מאחורי כעסה של המנוחה על הנתבע 1: "אני לא יודעת על איזה בסיס הכעס. ...אין לי מושג" (עמ' 16, ש' 14-10, 24). לאור כל הנ"ל העדה אינה יכולה להעיד על התרשמות ישירה ממצבה השכלי ו/או הנפשי ומעדותה לא ניתן לומר כי המנוחה בחרה לכתוב את הצוואה לאחר שהשקיעה בכך מחשבה.

     

    ב.גב' ת' העידה כי מהיכרותה עמה המנוחה "הייתה צלולה בזמן עריכת הצוואה, וגם לאחר מכן עד לרגעיה האחרונים" (סעיף 9 לתצהיר). אולם, וכיוצא מחקירתה, הייתה התרחקות בקשר (עמ' 21, ש' 4-1, 18). בנוסף, במקרה זה, בבוא בית המשפט להעריך את משקל העדות, יש ליתן את הדעת לכך שאמנם העדה אינה שייכת למשפחה הגרעינית, אולם בזמנים הרלוונטיים היא עדיין נשואה לתובע, גם אם בני הזוג חיים לכאורה בנפרד, והתובע צפוי להפיק תועלת מהצוואה ככל שתדחה ההתנגדות (ג'- עמ' 28, ש' 6; גב' ת'- עמ' 20, ש'33). על כן, יש להתייחס לעדותה בזהירות הראויה.

     

34. לאור האמור לעיל, כאשר העדים כולם הם בני משפחה, והם אינם אנשי רפואה המסוגלים להעיד על כשירות המנוחה, אזי המשקל הראייתי שיש להעניק לעדויות אלה הוא נמוך, וכפי שנקבע בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פ"ד לז (2) 785, 795 (1983): "נשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה".

     

35. השני, ההתרשמות הישירה של עדי הצוואה אינה גוברת או מקעקעת את מסקנתו של המומחה.

     

36. עדות הצוואה לא הסתפקו בהצהרה, כמצוות המחוקק, כי המנוחה "הצהירה בפנינו כי כתב זה מכיל את צוואתה וביקשה מאיתנו להיות לחתימתה וחתמה עליה בפני שנינו" [ר' סעיף 20 לחוק הירושה], אלא מצאו גם לאשר כי המנוחה חתמה על הצוואה בנוכחותן "בהיותה בדעה צלולה ומיושבת" (עמ' 3 ת/1).

     

37. בענייננו, על אף שעורכת הצוואה מודעת לעיתוי עשיית הצוואה: "בסמוך לזה שהמנוחה השתחררה מבית חולים" (עו"ד ז'- עמ' 138, ש' 8, 17) על אף שאין לעדות הצוואה היכרות עם המנוחה (עו"ד ק.ה- עמ' 127, ש' 31; עו"ד ז'- עמ' 136, ש' 8) ו/או ידע רפואי (עו"ד ק.ה- עמ' 131, ש' 20; עו"ד ז'- עמ' 138, ש' 8), לא התבקשה המנוחה להציג חוות דעת רפואית – אסמכתא נחוצה לעמדתה המקצועית העקרונית של עו"ד ז': "אם הם מבוגרים או חולים, זו טעות לא לעשות כן" (עו"ד ז'- עמ' 138, ש' 24-20, 26). בנוסף, המנוחה לא נשאלה דבר על מצב בריאותה של המנוחה: "היא אמרה לי שהיא הייתה בבית חולים ושהיא על כסא גלגלים. ...ש: ...את יודעת כמה פעמים היא הייתה בבית חולים לפני הצוואה, שאלת? ת: לא יודעת ולא שאלתי. ... ש: לא בדקת את מצבה הרפואי? ת: נכון" (עו"ד ז'- עמ' 138, ש' 8, 15-13, 33-32). מתברר כי התרשמותן של עדות הצוואה מבוססת על שיחת חולין קצרה: "לא זוכרת מה שאלתי אותה כדי לבדוק. אני זוכרת ששוחחנו, שהיה קצת SMALL TALK, כאשר הקראנו את הצוואה זה היה נראה שהיא בעניינים" (עו"ד ק.ה- עמ' 134, ש' 9-2), בלי שנערך בירור כלשהו מול המנוחה על רכושה: "ש: ...היה למנוחה ניירות ערך? ת: ...זה סעיף כללי שנכנס בכל צוואה, לא חקרתי מה יש לה וכמה יש לה" (עו"ד ז'- עמ' 144, ש' 13-11) או הסיבה לחלוקה לא שוויונית: "ש: שאלת אותה למה היא מעדיפה ילד אחד על אחר? ת: אני לא זוכרת את זה כ"כ מדויק אך היה שיח שהוא ג' כל השנים מטפל בה ודואג לה כל השנים, הוא ומשפחתו" (עו"ד ז'- עמ' 137, ש' 7-5). במצב כזה אין להתרשמות עדות הצוואה על מה לסמוך, והתרשמותן אינה יכולה לשמש תשתית לקעקע את חוות דעתו של המומחה.

     

38. השלישי, אין סבירות כי המנוחה הבינה את אשר ביקשה מעו"ד ז' לנסח בצוואתה בהקשר לזכות השימוש.

     

39. ביום 10.4.2020 החזיקה המנוחה מסמך בכתב יד (עמ' 4 ת/1). לשם הנוחות להלן העתק המסמך:

     

    

     

40. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 13.4.2020 הצהירה המנוחה שהיא עושה צוואה "בהיותי בדעה צלולה ובכושר גמור להבחין בטיבה של צוואה ואחרי שיקול דעת, אני מצווה בזה בדעה מוגמרת וללא כל השפעה בלתי הוגנת עלי מצד כלשהו" בה נתנה את ההוראות הבאות:

     

     

     

    

     

     

41. בענייננו, סעיף 1 לצוואת 2020 מבטל צוואה קודמת, בלי שהמנוחה הביאה לידיעתה של עורכת הצוואה את דבר קיומה של צוואת 1995: "אני שאלתי אם יש צוואה קודמת ולא נאמר לי. נאמר לי שאין צוואה אחרת" (עו"ד ז'- עמ' 136, ש' 6). בנוסף, התוספת שהתווספה לצוואה מורכבת לכאורה מבחינה משפטית. כך יוצא מהעובדה שההבנה של עורכת הצוואה לגביה אינה קוהרנטית (ר' להלן), ומכאן שההבנה של המנוחה לגביה ספק כי קיימת. בעניין זה העידה עורכת הצוואה "ש: מה מועד חלוקת העיזבון? ת: מה שהצוואה אומרת חלקים. ש: מה ההוראה שהסברת לה? ת: שהתוספת בכתב יד זה משהו שצריך לבוא למשרדי שוב ולשבת ולעשות מחדש. צפיתי שתהיה פה בעיה, לא צריך להיות גאון להבין שתהיה פה בעיה, אמרתי לה שתבוא אלי למשרד ונשב ונעשה את זה כמו שצריך כי כאשר יש תוספת בכתב יד והאחוזים לא שווים לילדים, אז הומלץ למנוחה שבתום הסגר תדבר איתי ...ש: מה מועד חלוקת העיזבון? לא כתוב, תפנה אותי. ... ש: מה את מבינה מהחלוקה? ת: שיש אחוזים לכל אחד מהילדים ויש זכות שימוש במשך 10 שנים מיום מותה לג' לגור בדירה, זה מה שהיא ביקשה. ש: כלומר לפי מה שאת מסבירה הצוואה לא מתקיימת ואין חלוקה אלא אחרי 10 שנים. כשאני רואה את סעיף 5 כפי שהגעת למנוחה כתוב שהיא מצווה את מלוא עיזבונה לבניה אחרי מותה וזו צוואה קלאסית? ת: זאת הצוואה שהגעתי איתה. ...ש: האם את יכולה להסביר לי לדעתך מהו מועד החלוקה, האם אחרי 10 שנים אחרי מותה? ת: ...וגם הסברתי למנוחה שיש בעיה לאכוף את זה, העשר שנים סותר את החלוקה לכן הסברתי לה שצריך לעגן את זה בצורה מסודרת ולהכניס את זה בצורה מודפסת, זה הכל. ..הצוואה כמו שהיא גם אפשר להשתמש בה לא אמרתי שהסעיפים סותרים. ... ש: הם יכולים לבוא ולקיים את הצוואה? ת: למה לא? ש: כי יש פה זכות שימוש לעשר שנים, אם החלוקה היא נעשית מיד לפי סעיף 5, אז לא צריך את ההוראה של העשר שנים, אם החלוקה לפי סעיף 5 אומר שלהם יש חלק בדירה. בתוספת בכתב יד החלוקה תהיה אחרי 10 שנים? ת: לא מסכימה עם זה. יש חלוקה באחוזים לכל אחד מהילדים אם זה בכספים ואם זה ברכוש. לגבי דמי השימוש אפשר לרשום הערת אזהרה וזכות שימוש ל10 שנים זה לא פוגע בעיזבון שכל אחד מקבל לפי החלק היחסי שלו" (עו"ד ז'- עמ' 142, ש' 17-8, 31- עמ' 143, ש' 28), "ש: חברי שאל לגבי סעיף 5 והתוספת בכתב יד, האם יכול להיות שלפי הצוואה אם אני מחר צריך לקיים אותה, כל אחד מהבנים יקבל חלקו וירשם בטבו ומצד שני הזכות לשימוש תתקיים, האם זה סותר אחד את השני? ת: זה לא סותר" (עו"ד ז'- עמ' 145, ש' 21-18).

     

42. כאמור, הבחינה היא הבנת החלוקה והמעשה, תוך שהפסיקה קובעת כי: "מידת ההקפדה הנדרשת מעורך דין, המחתים מוריש על צוואה לוודא שהמוריש הבין אל נכון את משמעות צוואתו ושזו אכן מבטאת את כוונתו האמיתית, חייבת להיות מושפעת בין היתר גם מתוכן הצוואה עצמה ומהיותה, על פני הדברים מפתיעה ויוצאת דופן. ...כאשר תוכן הצוואה הינו לכאורה חריג, היינו, כאשר, לדוגמה, אחד מילדי המוריש אינו זוכה לחלק משמעותי כלשהו מהעיזבון, או כאשר, כמו במקרה דנן, מורישה המנוחה את כל רכושה לנכדיה בלי לכלול את בתה, אם הנכדים, בצוואתה, כלל, אזי חייב היה הדבר להדליק אור אדום אצל מנסח הצוואה, וחובה מכופלת הייתה עליו לוודא, שזו אכן כוונת המורישה" [ע"א 347/84 צימט נ' בנימין, פ"ד מו (4) 118 (1986)].

     

43. במקרה זה, העידה עו"ד ז' כי הופתעה מהבקשה להוסיף לצוואה תוספת (עמ' 136, ש' 26), טענה שהמנוחה "היא הבינה את זה היא ביקשה את זה" (עו"ד ז'- עמ' 142, ש' 21), אלא שעורכת הצוואה בעצמה לא עקבית בהבנה של ההוראה שנכתבה בצוואה. לפיכך, יש ממש בטענת הנתבעים אם עורכת הצוואה לא ידעה להסביר לבית המשפט את הוראות הצוואה שהיא עצמה כתבה, כיצד הסבירה למנוחה את הוראות הצוואה? כיצד היא מצהירה שהמנוחה הבינה את משמעות הצוואה?

     

44. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי עלה בידי הנתבעים להניח תשתית ראייתית להוכחת הטענה על אי כשירות המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. לפיכך, הטענה כי דין הצוואה להתבטל מחמת היעדר כשירות המנוחה להבחין בטיבה של צוואה- מתקבלת.

     

45. למרות שהקביעה כי הוכח שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה מייתרת את ברור יתר טענות הנתבעים, מן הראוי לנתח את מסכת העובדות הקשורות בעריכת הצוואה, דבר שיאיר באור בוהק, ולא מחמיא בכלל, כיצד נוצרה הצוואה האחרונה ומדוע יש עילה נוספת לפסילתה.

     

     

     

     

    ב.האם הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת?

     

46. טוענים הנתבעים כי המנוחה לא הייתה עצמאית בשום צורה, ולמעשה מסוף שנת 2019 ועד לפטירתה הלך והתדרדר מצבה הרפואי והקוגניטיבי; תלותה בתובע הייתה מוחלטת, הוא שלט בכספיה באופן מוחלט; המנוחה נותקה כליל מהחברה ונותרה עם המטפלת שלה בלבד, והתובע אף פעל לניתוק המנוחה מהנתבעים; הצוואה שנערכה אינה תואמת את רצונה של המנוחה כמובא בצוואה הקודמת, והיא נערכה בחיפזון, כשהמנוחה נמצאת בביתו של הנהנה העקרי מהצוואה המוטב העיקרי, ותחת השפעתו. מנגד התובע אינו מכחיש כי סייע לאמו בחיי היומיום. עם זאת, לטענתו הצוואה היא פרי רצון חופשי והבנה של המנוחה את מעשיה, שכן כל הנסיונות להניא אותה מכך לא צלחו; אין ניצול של תלות אלא סיוע מצד התובע ומשפחתו כי לא היה מי שיעשה זאת; התקיימו קשרים בין המנוחה וילדיה באופן שוטף. הקורונה הקשתה על הביקורים ללא קשר לעובדה שהנתבעים לא באו לבקרה מרצון, אף אחד לא מנע מהם ולא בודד את המנוחה; השינוי בצוואה תואם את ההערכה לפועלו של התובע ומתיישב עם כעסה של המנוחה על הנתבע 1.

     

47. סעיף 30 לחוק הירושה קובע כי: "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

     

48. הפסיקה קובעת שלא כל השפעה תביא לבטלות הצוואה. עצם קיומה של השפעה ברמה העובדתית, אין משמעותו שהצוואה בטלה. נדרש, אם כן, להוכיח, בנוסף להשפעה, קיומו של מרכיב אי הגינות [דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813, 863 (1998)]. מכאן גם הקושי בקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ובתחימת הגבול בין השפעה שהיא מותרת לבין השפעה שהיא בלתי הוגנת ועל כן פסולה [ש. שוחט, פגמים בצוואות, עמ' 208]. קושי נוסף הוא באיתור ראיות ישירות לקיומה של אותה השפעה בלתי הוגנת. פעמים רבות הראיות שיבססו את הקביעה כי צוואה מסוימת נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת יהיו ראיות נסיבתיות [דנ"א 1516/95 עמ' 848].

     

49. הנטל להוכיח כי מצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, ואין די בהוכחת "חשש להשפעה" בלבד, מוטל על הטוען לקיומה של השפעה שכזאת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום[ע"א 190/68סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2) 138 (1968); [עמ"ש (ת"א) 55098-12-11א.נ. עו"ד נ' א.ר. (לא פורסם, 24.10.2013) הובא במסגרת רמ"ש (ת"א) 27644-11-17 מ.מ.ח נ' ת.מ (26.3.2018)]. לכלל זה קבעה הפסיקה חריג, שחל בנסיבות מיוחדות, כאשר התקיימה תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת היא בעליל לטובת הנהנה, נטל הבאת הראיות יעבור אל המבקש את קיום הצוואה ועליו ליישב את קיומן של אותן נסיבות שהוכחו עם היעדרה של השפעה בלתי הוגנת [ע"א 423/75 בן נון בעניין צוואות אסתר אלבכרי נ' ריכטר ואח', פ"ד לא (1) 372, 378 (1976); ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2) 337, 342 (2000)]. וכפי שנקבע בעמ"ש 55098-12-11בעמ' 11: "מבקש הקיום יכול לעמוד בנטל זה באמצעות הבאת ראיות לסתירת החזקה, ולחלופין באמצעות שלילת קיומו של אלמנט חוסר ההגינות בנסיבות הנטענות, דבר שיש בו כדי לנטרל את "העוקץ"- "ארס" המלווה את "ההשפעה", שלכשעצמה יכולה להיות גם לגיטימית".

50. על מנת להתמודד עם הקשיים הראייתיים, נקבעו בפסיקה מבחנים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת והם: מבחן תלות ועצמאות; מבחן תלות וסיוע; מבחן קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה [דנ"א 1516/95 עמ' 830; ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט (2) 441 (1995)]. הדגש במבחנים הוא מערכת היחסים בין המשפיע (הנהנה) למושפע (המצווה) ובפרט, קיומה או העדרה של תלות של המצווה בנהנה, תוך התייחסות למצבו הפיסי והנפשי [עמ"ש (חי') 34987-10-16 ש.ט. נ' ה.ט.ר. (31.12.2019)]. נקבעו בפסיקה גם מבחנים שיש בהם כדי לסייע בידו של מבקש הקיום לעמוד בנטל הבאת הראיות שהועבר אליו והם: מבחן הקרבה הרגשית; מבחן הנישול; מבחן השימוש לרעה בתלות; מבחן ההשפעה המותרת; מבחן הגיונה של הצוואה [דנ"א 1516/95 עמ' 841 - 845].

     

51. אפנה ליישום המבחנים השונים.

     

52. מבחן התלות והעצמאות: יש לבחון עד כמה הייתה המנוחה עצמאית במועד כתיבת הצוואה, הן מבחינה פיסית והן מבחינה נפשית.

     

53. במקרה זה, המנוחה התגוררה בגפה. תחילה, המנוחה הסתייעה במטפלות באופן חלקי: "היא הייתה במצב שיכלה, הייתה עצמאית, לא הייתה צריכה להיות קשורה לעגלה. היו לה שעות של ביטוח לאומי, זה התחיל מ10 שעות ואחר כך הפך ל16 שעות, היא הייתה תלויה במטפלות ובאיכות שלהם, זה היה המצב" (גב' ק'- עמ' 19, ש' 5-7). בהמשך, לאחר ששוחררה מבי"ח רעות ביום 19.2.2020 חזרה לביתה כשהיא סובלת מירידה קוגניטיבית בינונית: "צלולה זה לא מצב קוגניטיבי זה מצב הכרה" (פרופ' נוי- עמ' 7, ש' 31), "אני לא חושב שיש פה שיפור מבחינה קוגניטיבית... אני חושב שזה נשאר אותו הדבר 19, 18 במיני מנטל" (פרופ' נוי- עמ' 9, ש' 28-26), כשהיא אינה מסוגלת מבחינה פיסית לנהל את ענייניה באופן עצמאי: "עם צורך בהשגחה ועזרה סיעודית 24/7, המלצה כזאת זה מנוגד לחלוטין להגדרה של עצמאית" (פרופ' נוי- עמ' 9, ש' 14-13; נ/8). ואכן, גם גב' ק' העידה כי המנוחה: "לא הייתה ניידת, הייתה על כסא גלגלים, היה לה מאוד קשה ללכת...אני מדברת על השנה האחרונה" (עמ' 15, ש' 12), סבלה מכאבים עזים: "היא הרגישה הרבה יותר רע אחרי רעות, ...כאבים כאלה חזקים היא לקחה אופטלגין כמו גרעינים...והייתה אומרת שזה הפסיק להשפיע עליה" (גב' ק'- עמ' 17, ש' 21-20, עמ' 18, ש' 9-4). גם הנתבע 2 העיד כי המנוחה: "הייתה במצוקה נפשית...לפי הדיבור שלה. היא הייתה נכה ב100 אחוז, משותקת יד ימין כמעט לחלוטין, יש שמאל חלק. אגן הירכיים שלה נשבר מיליון פעם. היא הייתה הולכת עם כסא" (מ'- עמ' 58, ש' 22-18).

     

54. מבחן התלות והסיוע: מבחן זה הוא מבחן המשנה הראשון ובו יש לבדוק, במידה ויתברר שהמנוחה לא הייתה עצמאית ונזקקה לסיוע הזולת, האם הקשר שהתקיים בינה לבין התובע התבסס על קבלת הסיוע לו הייתה זקוקה.

     

55. במקרה זה, כיוצא מהעדויות, המנוחה הייתה תלויה פיסית בזולת. אלא שהמטפלות התחלפו תדיר, ובמועד עשיית הצוואה מצאה עצמה ללא מטפלת. הנתבע 3 העיד כי התחלפו מטפלות (עמ' 104, ש' 26-21). הגב' ק' גם העידה כי: "היא התקשתה עם המטפלות הייתה תחלופה גדולה כל יומיים שלושה היו מתפטרות ועוזבות " (גב' ק'- עמ' 17, ש' 30; גב' ת'- עמ' 20, ש' 29-18). התובע בעצמו אישר כי: "בדיוק באותה תקופה המטפלת הסתכסכה עם אמי ועזבה. לא זוכר אם זה היה יומיים לפני הצוואה" (עמ' 28, ש' 4-3). גם הגב' ת' אישרה כי: "מתחילת הסגר לא הייתה לה מטפלת ...וג' ואני כל הזמן הקפצנו לה אוכל" (עמ' 20, ש' 32); המנוחה הפכה להיות תלויה בתובע ובסיועו לפני מועד עריכת הצוואה ולאחריה, כשהתלות הולכת וגדלה. בעניין זה העידה גב' ק' כי: "היא הייתה נשענת על ג' כי ג' היה זמין, הוא היה בשטח, הוא גם כל הזמן בטלפון" (עמ' 15, ש' 1), "היא כל הזמן הייתה אומרת מה הייתי עושה אם ג' לא היה פה" (עמ' 16, ש' 26), "כאשר המצב שלה הלך והתדרדר התלות הייתה יותר גדולה, זה היה בשנה האחרונה אולי קצת יותר משנה, זה היה הזמן שהיה לה אילוץ פשוט לא יכלה בלי ג'. ...אני יכולה להגיד שהשנה האחרונה הייתה קריטית" (עמ' 18, ש' 30-22). עוד העידה גב' ק' כי הנתבעים לא יצאו מגדרם לסייע למנוחה: "אני לא יכולה להגיד הזניחו אותה זה לא יושב לי בפה. ...אבל להגיד שהם היו זמינים...אז היא עשתה טלפון לג' או אלי אך אני רחוקה גרה בראשון וגם לא צעירה" (עמ' 15, ש' 25-22). ואכן, הנתבע 3 אישר כי: "הרגשנו משהו אבל לא מספיק פעלנו או לא מספיק שאלנו. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתה, אבל לא לקחנו את זה יותר מידי לתשומת ליבנו, כאילו לשים לב יותר לדברים" (י'- עמ' 104, ש' 11-9). ואכן, הוכח כי התובע ניהל את ענייני העסקת המטפלות: "הייתי בקשר רציף עם המטפלות'" (ג'- עמ' 26,ש' 2-1; סעיף 11 עמ' 16 ת/2), הסדיר את תשלום שכר המטפלות: "והיה משלם לחברת כח אדם עבור המטפלות .. אם הוא לא היה בא לסדר את ענייני המטפלות לא היה מי שייעשה את זה, בלעדיו לא היה מי שיעשה את זה. לפעמים היא הייתה אומרת לי מזל תעשי את זה את ואני לא הייתי מסוגלת, למרות שאני נוהגת וניידת עשיתי מה שיכולתי" (גב' ק'-עמ' 15, ש' 8, עמ' 16, ש' 34-33, עמ' 17, ש' 5-1). הוכח כי התובע ביצע את הרכישות עבור המנוחה: "לפעמים אני ולפעמים המטפלת" (ג'- עמ' 31, ש' 2), "הוא היה בא אליה יום יום, עושה תיקונים, מביא ארוחת צהריים... היא הייתה נשענת על ג' כי ג' היה זמין... ש: אך בעיקר ג'? ת: כן...היה קונה אוכל.. חיתולים, גופיות" (גב' ק'- עמ' 14, ש' 29-25, 33, עמ' 15, ש' 4-1, 9-8). גם עו"ד ז' העידה כי "היא דיברה על זה שג' ומשפחתו עוזרים לה ותומכים בה" (עמ' 145, ש' 9), וגם הנתבע 1 העיד כי: "היא כל הזמן הייתה אומרת "ג' דואג לי, ג' פה, ג' שם" " (ד'- עמ' 86, ש' 21-20). הוכח כי התובע טיפל בגביית דמי השכירות בגין הדירה: "ש: הוא היה מעביר לך או לאמא? ת: פעם לי ופעם לאמא. ש: איך היה מעביר את הכסף? ת: במזומן. היו ימים שאמי הייתה אומרת לי שיש מצב שאני אקח ממנו את הכסף" (ג'- עמ' 30, ש' 34-23). הוכח כי התובע שלט בכספיה של המנוחה. הנתבע 2 העיד כי: "שהיא דיברה גם על ג' שלקח ממנה כספים ושהשאיר אותה ברעב וביקשה ממני שאני אביא לה אוכל והייתי צריך לבוא להביא לה אוכל. והיא במצוקה כלכלית. כי למה? היא מינתה אותו לאפוטרופוס על הדירה למעלה, על השכירות שלמעלה ...ועל החניה והוא לקח את הכסף... ואמא שלי פשוט הייתה נטולה. ...כן לא יביא לה כסף.. שהיא בכתה לי, אמרה לי" (מ'- עמ' 55, ש' 32-21). הנתבע 1 העיד כי שמע מהמנוחה כי התובע "לוקח לה את הכסף משכר הדירה ומביטוח לאומי. ..שהוא מביא לה פעם בכמה זמן 500 שקל" (ד'- עמ' 85, ש' 25- עמ' 86, ש' 3, 22). מנגד, אישר התובע כי הופיע כצד להסכם השכירות "4-3 לפני הפטירה" (ג'- עמ' 30, ש' 4-2), אך טען כי: "אני לא לקחתי את כספה כשהייתה בחיים" (עמ' 30, ש' 10), אלא שהכספים, במזומן, התקבלו בידי המנוחה עצמה: "הוא היה יורד אליה ונותן לה במזומן" (ג'- עמ' 30, ש' 23, 34). בענייננו, גרסתם של הנתבעים נתמכה בעדותה של עו"ד ס' (עמ' 39, ש' 11-10, 15, 20-17). לעומת זאת, התובע לא מצא לנכון לזמן לעדות את השוכר (עמ' 30, ש' 30) אשר עדותו יכולה לכאורה לסתור את גרסתם של הנתבעים לעניין זה, והימנעותו מלעשות כן פועלת לחובתו. בנוסף, התובע בעצמו הגיש מסמך מיום 14.8.2019 לפיו הוסמך למשוך מחשבון הבנק של המנוחה "את תשלומי הביטוח הלאומי ובכלל כל תשלום אשר מאושר על ידי" (ת/3).

     

56. לא נעלם מעיני כי המנוחה הסתייעה בבני משפחה אחרים, אך לא באופן תדיר, ולפי דרישה של התובע. על כך העידה הגב' ק': "מ' שלח את הבן שלו לעזור לה. ...ש: אך בעיקר ג'? ת: כן" (עמ' 14, ש' 32, עמ' 15, ש' 4-3, 23-22). גם הנתבע 1 העיד כי: "מה שאני יודע, שי' היה מגיע והיה עוזר לאמא שלי, בדרישה של מר ג' שהוא יבוא, שיילך במקומו להביא לה חיתולים, ושיילך במקומו לקחת אותה לרופא שיניים. ..אני יודע מי', פעם – פעמיים אמר לי" (ד'- עמ' 87, ש' 14-10).

     

57. מבחן קשרי המצווה עם אחרים: מבחן זה בוחן את היקף הקשרים שקיימה המנוחה עם אנשים אחרים. ככל שיתברר שבמהלך עריכת הצוואה הייתה המנוחה מנותקת מאחרים זולת התובע, ניטה לקבוע שהיא הייתה תלויה בו.

     

58. במקרה זה, כעולה מהעדויות, הנתבעים היו בקשר עם המנוחה (מ'- עמ' 48, ש' 5, עמ' 49, ש' 2; ד'- עמ' 71, ש' 21; גב' ק'- עמ' 15, ש' 2), התעדכנו מהתובע על מצבה (מ'- עמ' 49, ש' 22-18). עם זאת, התהוו נסיבות בעטיין הצטמצמו קשרי המנוחה עם הנתבעים מסיבות קשורות, למשל, במרחק הגאוגרפי המשמעותי בין מקום מגורי המנוחה והתובע בתל אביב לעומת מגורי הנתבעים בקצרין ומגבלות עקב התפרצות מגפת הקורונה ו/או סיבות אישיות של הנתבעים. הנתבע 1 העיד כי: "אנחנו מעט מאוד היינו מתקשרים בזמן הקורונה. אני והיא,...ש: לא הייתם מתקשרים? ת: לא, אני הייתי עסוק בענייני המחלה שלי שפרצה וקורונה ולא הייתי יכול להגיע לאזור המרכז ... ,..שיחות מעטות, לא כל יום. פעמיים בשבוע, פעם בשבוע אולי" (ד'- עמ' 82, ש' 21-18, 27). הנתבע 3 העיד כי: "בקורונה בכלל לא יכולנו להיות איתה כי אפילו שבאנו פה פעמיים ככה בשביל לנסות לראות מה קורה איתה" (י'- עמ' 104, ש' 2-1) "התעניינתי מאוד באמא אבל לא היה לי זמן. ש: בגלל העניינים האישיים לא היה לך זמן? ת: העניינים האישיים, כן. ש: ובגלל המרחק כמו שאתה אומר? ת: כן" (י'- עמ' 107, ש' 15-11). בנוסף, הצטמצמו קשרי המנוחה גם עם בני משפחה אחרים. הגב' ק' העידה כי "בזמן הקורונה אני כבר כמעט ולא באתי, הייתי פעמיים שלוש בזמן הקורונה" (עמ' 17, ש' 14).

     

59. לעניין הטענה כי התובע פעל לניתוק קשריה של המנוחה עם הנתבעים, בכך שהתנגד שתעבור להתגורר בסמוך לנתבעים, הרי לא מספיק ברור מתי התקיימו שיחות בעניין זה (מ'- עמ' 49, ש' 32; י'- עמ' 103, ש' 17-15).

     

60. לאור האמור לעיל, המנוחה שסבלה מירידה קוגניטיבית בינונית ומגבלות פיסיות משמעותיות, מצטיירת כחסרת עצמאות ותלותית, כאשר התלות מועצמת בהתחשב במרחק הפיסי ובמגבלות הקורונה. העדויות שהובאו מחזקת את המסקנה שהייתה מערכת יחסים של תלות של המנוחה בתובע שהתגורר באותו יישוב של המנוחה, ביקר אותה, סייע בידה בעניינים יומיומיים, ושלט הלכה למעשה בכספיה. במצב כזה, מאליו ברור כי התלות של המנוחה בסיוע שקיבלה מהתובע או מי מטעמו היא תלות מהותית ויכולה להביא למצב של השפעה בלתי הוגנת.

     

61. מבחן נסיבות עריכת הצוואה: מבחן זה מתייחס לסעיף 35 לחוק הירושה האוסר על הנהנה לקח חלק בעריכת הצוואה. נקבע כי גם אם לא ניתן יהיה להוכיח מעורבות בעריכת הצוואה על פי סעיף זה, יתכן שהמעורבות תהווה שיקול נוסף בקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: "מעורבותו של הנהנה בסידורים הקשורים בעריכת הצוואה, שאינה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה, עשויה ללמד על הצורך בבדיקה זהירה של שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת, אך אין בכוחה כדי להעיד על קיומה של השפעה כזאת" [דנ"א 1516/95 בעמ' 829, 831].

     

62. מבדיקת התשתית הראייתית מתעורר חשש למעורבות של התובע ו/או מי מטעמו בעריכת הצוואה; אפרט.

     

63. בין המנוחה ועו"ד ס' היה קשר מקצועי ואישי מספר שנים (עו"ד ס'- עמ' 36, ש' 31-14, עמ' 38, ש' 5), אלא שהתובע לא רצה שהמנוחה תערוך צוואה אצל עו"ד ס': "כי מצאתי לנכון שהיא לא מספיק מתאימה בשביל לטפל ולעשות צוואות כאלה ואחרות ..אני לא ידעתי ולא יודע אם היא מתעסקת בתחום הצוואות" (התובע- עמ' 23, ש' 34-24); הגם שלא היה קושי לאתר עו"ד שיערוך למנוחה צוואה (התובע- עמ' 23, ש' 12), התבקשה להכין את הצוואה עו"ד ז' שקשורה בקשרי משפחתה לאשתו/פרודתו (גב' ת') והתובע מכיר אותה: "הצעתי לה לא הפניתי אותה... היא ביקשה עו"ד שיערוך לה צוואה מאחר ושני עוסקת בצוואות הצעתי אותה, אני חושבת שזה בסדר, לא הסתרתי מעולם שהיא אשת האחיין שלי, הכל היה מאוד תמים" (גב' ת'- עמ' 21, ש' 32, עמ' 22, ש' 2-1; התובע- סעיף 15 לתצהיר, עמ' 23, ש' 13, 18; עו"ד ז'- עמ' 144, ש' 22); הגב' ת' קישרה בין המנוחה ועו"ד ז': "ש' קיבלה את הטלפון של ב' ממני, היא חייגה אליה .. דיברו אין לי מושג.. וש' אמרה שתחליטי נקבע" (גב' ת'- עמ' 22, ש' 5-1), "התקשרה אלי טלפונית זה היה בסמוך לשיחה עם ב', זה היה כמה ימים מרגע שהיא שאלה אותי אם אני עוסקת בצוואות ועד שהמנוחה התקשרה אלי" (עו"ד ז'- עמ' 135, ש' 15-11); הגב' ת' תאמה, או למצער אישררה, את הפגישה בין המנוחה ועורכת הצוואה: "הבאתי אותה יומיים לפני הצוואה והחזרתי אותה אחרי הצוואה, שבוע אחרי בערך" (גב' ת'- עמ' 22, ש' 31), "ש: מהמנוחה לא קיבלת שום פנייה נוספת חוץ משיחת הטלפון? ת: נכון ... ש: את מועד החתימה איך תיאמת מול מי? ת: מול ב', וידאתי נראה לי אם אני לא טועה את הכתובת מול ב'" (עו"ד ז'- עמ' 135, ש' 27-26, עמ' 136, ש' 2-1); הגב' ת' הביאה את המנוחה לביתה שם נחתמה הצוואה: "לא אני הבאתי, ב' אספה אותה" (התובע- עמ' 24, ש' 3), "ג' בזמנו כבר לא גר איתי" (גב' ת'- עמ' 22, ש' 7; התובע- עמ' 28, ש' 6); עורכת הצוואה הגיעה עם צוואה מודפסת, שתוקנה בכתב יד ונחתמה בפגישה אחת (גב' ת'- עמ' 22, ש' 9; עו"ד ק.ה- עמ' 133, ש' 6; עו"ד ז'- עמ' 135, ש' 35, עמ' 136, ש' 28); שכר עורכת הצוואה שולם על ידי בתו של התובע: "העבירו לי העברה בנקאית, לא מכירה את מספר החשבון, הקבלה יצאה על שם ב'. ש: אם אראה לך שקיבלת את הכסף מג.ב הבת של ג'? ת: יכול להיות. ... ש: למה ג.ב כותבת העברה בנקאית צוואה אמא? ת: אתה שואל אותי? שאל את ג'" (עו"ד ז'- עמ' 144, ש' 31-17); עו"ד ז' ממליצה על קבלת חוות דעת והסרטה של מעמד החתימה, אך במקרה זה לא מצאה לנכון לפעול כפי המלצתה (עו"ד ז'- עמ' 138, ש' 24, 26, 33), למרות שראתה שהמנוחה "אם אני לא טועה היא הייתה על כסא גלגלים" (עו"ד ז'- עמ' 138, ש' 8), וידעה שהצוואה נערכת "בסמוך לזה שהמנוחה השתחררה מבית חולים" (עו"ד ז'- עמ' 138, ש' 17).

     

64. במקרה זה, בשיחה מוקלטת בשנת 2021, מיוזמתה אמרה עדת הצוואה, שלא ידעה שהיא מוקלטת (עו"ד ק.ה- עמ' 128, ש' 11), כי: "הקראנו, צילמנו, עשינו, הייתי עדה. זה הכל. כאילו טכני לחלוטין" (עמ' 2, ש' 18-17 נ/19), "יש גם סרטון וידאו אם אני לא טועה, יש הכל. ..כאילו עשינו הכל BY THE BOOK" (עמ' 4, ש' 14, 16, נ/19). גם עורכת הצוואה לא שללה קיומה של הסרטה: "מ': הבנתי מא' שכל הצוואה צילמתם אותה זה נכון? עו"ד ז': אני לא יכולה להגיד לך בכן או לא כי אין לא זוכרת מה שהיה לפני שנה ומשהו אבל אם הייתה מצולמת אז בוודאי כן" (עמ' 2, ש' 26-25 נ/18), "עו"ד ז': זה לא משהו שקרה לפני שבוע או שבועיים. מ': דווקא את יודעת- עו"ד ז': אם אתה שואל אותי מבחינה טכנית, בוודאי. רוב הצוואות שאני עושה הן מצולמות. כן. ...אם היא ספציפית זאת מצולמת? אני לא זוכרת, אני מאמינה שכן" (עמ' 3, ש' 9-6).

     

    לעומת זאת, לאחר שמונה מומחה לבדוק קבצי וידאו במכשיר של עורכת הצוואה (החלטה מיום 29.11.2022), בחקירה שהתקיימה בשנת 2024, הגם טענה על קושי לזכור: "זה היה לפני 4 שנים עברתי הרבה מאז" (עו"ד ק.ה- עמ'29, ש' 8, עמ' 130, ש' 9), העידה עדת הצוואה על כשל טכני בהקלטה, תוך שהסתייגה מדבריה בהקלטה: "אמרתי את זה בשיחת טלפון על הדרך שלא ידעתי במי ומה מדובר, ..ודיברתי באופן כללי. ...שלא הייתי מרוכזת בשיחה" (עו"ד ק.ה- עמ' 131, ש' 14-6). כך העידה גם עורכת הצוואה: "הייתה לי בעיה כנראה בטלפון, היה רצון אבל הטלפון פשוט כבה לי. ש: נגמרה הסוללה? ת: כנראה שכן אבל אני מניחה גם שהיו עוד בעיות בטלפון כי אחרי זה הייתי צריכה להחליף אותו. אני חזרתי בלי סוללה הביתה. ש: מדוע לא ביקשת מעו"ד אוראל או מב'קוניו או מהבת שלה טלפון לצלם? ת: לא חשבתי שיש צורך בצילום הצוואה באותו רגע. זה היה קורונה, היינו עם כפפות ומסיכות ולא רציתי שהמנוחה תידבק באיזה חיידק או משהו, היינו מאוד זהירות וההמלצה שלי הייתה שכאשר שנסיים עם הקורונה היא תבוא אליה ונעשה סרטון" (עו"ד ז'- עמ' 139, ש' 34-27).

     

65. בעניינו, בהודעה על הגשת ראיות ציינו הנתבעים כי מוגש תמלול מקצועי של הקלטת עדי הצוואה ותצהיר של מר אלגריסי ששוחח עמן (מר אלגריסי- עמ' 44, ש' 27-23, עמ' 45, ש' 7-1). בזמן אמת לא הוגשה כל התנגדות מצד התובע, וחזקה עליו כי בחר שלא לעשות כן, מאחר שהכיר באמינות התמלול שנעשה. על רקע האמור, העלאת הטענה לראשונה בחקירה (עמ' 46, ש' 2-1) ובהמשך בסיכומים דינה להידחות. מדובר בראיות כשרות לכל דבר ועניין, כאשר מאז הלכת שניר [ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169 (1984)] חל ריכוך בפסיקה לאורך השנים, וניכרת מגמה ברורה של מעבר מקבילות למשקל [ת"פ (ת"א) 40999-01-22 מדינת ישראל נ' אורטל בנימין (20.7.2022)]. ראיה זו מצטרפת למסכת הראייתית הרחבה שהציגו הנתבעים בקשר למבחן "מעורבות בעריכת הצוואה".

     

66. זאת ועוד, מתעורר ספק האם הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה; אפרט.

     

67. עו"ד ז' העידה כי המנוחה: "הקריאה לי בעל פה בטלפון...אמרה אחוזים ואת שמות הילדים" (עמ' 135, ש' 25-24) ואילו בפגישה הופתעה מהבקשה להוסיף ציווי בעניין השימוש בדירה (עמ' 136, ש' 26). בנסיבות בהן הוראות הציווי הוקראו ממסמך מיום 10.4.2020 (ת/1), כשהתוספת שהתבקשה נזכרת לכתחילה במסמך לכאורה בכתב ידה של המנוחה (ג'- עמ' 27, ש' 1), והתוספת נושאת משמעות כלכלית נכבדה, לא סביר ההסבר לפיו: "אמרה לי ששכחה להגיד את זה בטלפון" (עו"ד ז'- עמ' 136, ש' 27). חוסר הסבירות מתעצם משהתברר כי התוספת התבקשה על ידי המנוחה (עו"ד ק.ה- עמ' 131, ש' 32; עו"ד ז'- עמ' 142, ש' 24), לאחר שהתובע נכח בדירה לפני שהגיעו לפגישה עדות הקיום, והוא החזיק בידו את המסמך ת/1 והיה בזמן אמת מודע לתוכנו: "אני קיבלתי את זה מאמי, אני לא זוכר מתי. ימים ספורים לפני שהיא החליטה לעשות מה שהיא רוצה. אולי ימים, אולי חודש. כתוב תאריך 10.4... זה משקף את מה שהיא תכננה לעשות. ש: זה אומר שידעת על זה לפני שהיא עשתה את הצוואה? ת: על פי מה שהיא כתבה פה – כן ידעתי .. אני לא הגעתי ולא הראיתי את זה לאימי, לא היה צורך להראות לה, היא באה עם זה וכנראה שהיה צורך להראות את זה לעורכות הדין, עורכות הצוואה" (התובע- עמ' 27, ש' 28-22, עמ' 28, ש' 9-11), "ש: כלומר בזמן שעורכות הדין הגיעו לדירה את וג' הייתם נוכחים בדירה? ת: נכון וגם בִתי וגם הכלב" (גב' ת'- עמ' 22, ש' 22-21; עו"ד ז'- עמ' 136, ש' 32- עמ' 137, ש' 2). זאת ועוד, גב' ק' העידה כי לא שמעה מהמנוחה על כך שעשתה צוואה (עמ' 13, ש' 25), אך שמעה מהמנוחה על פגישה מרובעת: "ידעתי שהם נפגשו כדי לדבר ביניהם האחים אצלה בבית ...חודשיים לפני שהיא נפטרה...לא אמרה את תוכן השיחה, אמרה שדיברו ביניהם על ענייני כספים, לא אמרה בדיוק. ..זאת הייתה הפעם הראשונה שהם נפגשים בקשר לאיך לסדר את הכספים, אך אין לי מושג על הצוואה, גם היא אולי לא ידעה. המילה צוואה לא נשמעה אז. אני לא שמעתי ממנה שהם דיברו על צוואה" (עמ' 13, ש' 34-32, עמ' 14, ש' 9-4) וגם הנתבעים 3-2 העידו כי: "ואמא שלי אמרה לי שלקחו אותה לבית אחר יפו, ואמא שלי גם אמרה היא לא יודעת על מה היא חתמה, היא לא יודעת מה היא עשתה בכלל" (מ'- עמ' 61, ש' 15-14), "שבאנו אליה, ישבנו, שאלתי את אמא שלי "עשית צוואה, הכל טוב ויפה. אפשר לראות את הצוואה? מה עשית". היא אמרה לי במפורש "אין לי, אין לי את הצוואה פה". אמרתי לה "אבל את, לא רשמו צוואה, העתקים? אורגינלי שלך?" היא אומרת לי "אני לא יודעת, לא יודעת על מה חתמתי. הוא אמר לי הסכם, אמרתי לו 'ג' אתה מסכים?' הוא אומר לי כן". "איפה הצוואה?" היא אומרת לי "אצל ג'" (מ'- עמ' 67, ש' 26-21), "אנחנו ניסינו להסביר לה מה ג' עשה עם הצוואה, אז היא אמרה לי במפורש שהיא לא ראתה את הצוואה והיא לא חתמה עליה בכלל" (י'- עמ' 98, ש' 23-19).

     

68. סיכום ביניים: אני סבורה כי מכלול הנתונים מבסס מערכת נסיבות המעלה חשד ממשי כי נשלל רצונה החופשי של המנוחה באופן שמצדיק את הקמתה של החזקה העובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת. לאור האמור לעיל אני קובעת כי נטל הבאת הראיות עבר אל התובע ועליו לסתור את החזקה הנלמדת מהתשתית הראייתית הנ"ל.

     

69. לא מצאתי כי התובע עמד בנטל הבאת הראיות לסתור את החזקה; אפרט.

     

70. מבחן הקרבה הרגשית – מבחן זה בודק מה היה יחסו הרגשי של המנוח לנהנה מצוואתו.

71. במקרה זה, על אף הערכה שהמנוחה חשה כלפי התובע, אשר תרומתו בטיפול בענייניה הייתה משמעותית לעומת התרומה של אחיו (גב' ק'- עמ' 14, ש' 29-27), על אף חילופי דברים לעתים קשים בין המנוחה וילדיה (מ'- עמ' 50, ש' 11-7; ד'- עמ' 73, ש' 19; י'- עמ' 95, ש' 31, עמ' 105, ש' 24-23; גב' ק'- עמ' 16, ש' 13) – הנתבעים היו חשובים למנוחה והיא חשה אליהם קרבה רגשית. על כך העידה גב' ק': "ש: היא כעסה על מ'? ת: כעסה? לא. ש: היא כעסה על י'? ת: על י' היא ריחמה, ...אני לא חושבת שהיא כעסה עליו" (עמ' 16, ש' 31-26). אכן, המנוחה כעסה על הנתבע 1. עם זאת, נראה שהכעס לא נובע מסלידתה ממנו (גב' ת'- עמ' 21, ש' 18-14) אלא מהצטמצמות הקשר ביניהם, בלי שהמנוחה מודעת לכך שהנתבע חלה במחלה קשה: "ש: את יכולה להגיד לי על מה היא כעסה עליו? ת: על חוסר ההתחשבות במצב שלה, היה מדבר איתה אבל מכעיס אותה. מה בדיוק הכעיס אותה אני לא יודעת...ש: וזה היה לאורך כל השנים או לפני מותה? ת: זה לא לאורך כל השנים,...אני חושבת שבשנתיים האחרונות, בשנה האחרונה זה הגיע ממש לשיחות קשות איתו, אני לא יודעת על איזה בסיס הכעס....אין לי מושג" (גב' ק'- עמ' 15, ש' 33-26, עמ' 16, ש' 24-4; ר' גם עו"ד ס'- עמ' 39, ש' 27-20; י'- עמ' 115, ש' 10-9, עמ' 118, ש' 9-1, 21).

     

    לאור כל האמור לעיל, כאשר מדובר ביחס רגשי חיובי כלפי כל הילדים, מתערערת סבירותו של ההסבר לפיו המנוחה רצתה לפצות את התובע על חשבון ילדיה האחרים (גב' ק'- עמ' 16, ש' 26). קשה, אפוא, למצוא במבחן הקירבה הרגשית הסבר משכנע, וסביר יותר להניח כי התלות הנפשית והפיסית בתובע מסבירה את עריכת הצוואה שהיא בעליל לטובתו.

     

72. מבחן הנישול – בוחן האם היו למצווה סיבות לנשל מירושתם את כל או רוב קרוביו, שאז מתיישב הדבר עם רצון המצווה לזכות את הנהנה.

     

73. במקרה זה, על אף תרומה כלכלית לכאורה עודפת מצד התובע שנטענה בעלמא (ג'- עמ' 28, ש' 32-31) והוכחשה בידי הנתבעים (ד'- עמ' 73, ש' 23-20, עמ' 75, ש' 30- עמ' 76, ש' 1); על אף שהמנוחים הסתבכו בחובות (עו"ד ס'- עמ' 37, ש' 19), בין בגלל פעולה של הנתבעים 2-1 (ג'- עמ' 29, ש' 4-3) בין פעולה של התובע (ד'- עמ' 74, ש' 29, עמ' 75, ש' 11-1, עמ' 92, ש' 24-21 ; מ'- עמ' 54, ש' 29-28, 32, עמ' 55, ש' 7; נ/20); על אף כספים שנלקחו לכאורה מהמנוחה, כפי טענתו של ג' (עמ' 28, ש' 23-22) שהוכחשה בידי הנתבעים (מ'- עמ' 48, ש' 29-23, עמ' 55, ש' 14, 16; ד'- עמ' 71, ש' 23, 25, 27); על אף כעסיה ותלונותיה של המנוחה כלפי ילדיה – המנוחה לא מצאה לנכון להפר את כלל השוויוניות בין הילדים עד 2020, גם כשהדבר חלף בראשה ושוחחה על כך עם ילדיה, הנתבעים 1 ו- 3, המנוחה לא פעלה ולא פנתה בעניין לעו"ד ס' (ד'- עמ' 77, ש' 13, עמ' 91, ש' 27, עמ' 92, ש' 20, עמ' 93, ש' 8-6, 18-15, 22, 29; י'- עמ' 119, ש' 31-30, עמ' 120, ש' 3, 6; עו"ד ס'- עמ' 38, ש' 28). לאור הנ"ל ברורה תגובתו של הנתבע 1 כשנודע לו על הצוואה: "ש: ומה הייתה התגובה של ד' כשסיפרת לו ...על זה שיש צוואה? ת: welcome , אכלתם אותה מג'. ש: זה מה שהוא אמר? ת: כן" (י'- עמ'97, ש' 26-21), וברורה גם בקשתה של המנוחה מהנתבעים 3-2 לא לספר לנתבע 1 על הצוואה: "ש: ואמא לא אמרה לך "אל תספר לד'"? ת: כן, היא אמרה לי במפורש לא לספר. ... ש: היא סיפרה לך למה לא לספר לד'? ת: כי היא ידעה, אני לא יודע אם היא ידעה, אבל היא לא רצתה לספר לד'" (י'- עמ' 97, ש' 8-7, 18-16). ואכן, לא עלה בידי התובע לחלץ מהנתבעים סיבה מאחורי שינוי כלל החלוקה השוויונית: "אין שום סיבה שהיא הייתה, החליטה ככה... שום דבר" (י'- עמ' 114, ש' 25-23, עמ' 115, ש' 30, עמ' 117, ש' 31-28, עמ' 118, ש' 2, 21, עמ' 119, ש' 14-13; מ'- עמ' 68, ש' 9, עמ' 69, ש' 28- עמ' 7, ש' 1). לעומת זאת, הסברו של התובע על הסיבה לשינוי הצוואה, נטען בעלמא: "זה נקרא לפגוע? זה נקרא להחזיר את מה שאני נתתי 20 שנה, כך זה נראה לי. יש לזה סיבה. לצערי אי אפשר לשאול את אימי. אני חושב שהיא מצאה לנכון על כל השנים שתמכתי במשפחה והקרבתי את חיי והסתבכתי בחובות בגלל המשפחה ששנים אני מנסה לצאת מהם,...וכנראה שהיא מצאה לנכון לעשות צוואה כזאת" (ג'- עמ' 29, ש' 4-1, 30-27).

     

74. לאור האמור לעיל, אין בנסיבות המשפחתיות סיבה שתסביר את צמצום חלקו של הנתבע 1 בעיזבון מ25% ל10% וכן הגבלת יכולתם של הנתבעים להשתמש בדירה במשך 10 שנים.

     

75. מבחן הגיונה של צוואה – צוואה אמורה לשקל את רצונו האמיתי של המצווה. לבדיקת אמיתותה של צוואה עשוי בית המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת מידה הגיונית. השאלה היא האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה.

     

76. כל הנסיבות שפורטו לעיל ויפורטו להלן , בהיקבצם יחדיו, מובילות למסקנה כי הצוואה אינה סבירה על פי נקודת מבטה של המנוחה; אפרט.

     

77. המנוחה לא ציינה בצוואה את הסיבה לצמצום חלקו של הנתבע בדירה ולהגבלת האפשרות של הנתבעים ליהנות מפירותיה למשך שנים ארוכות. במקרה זה, כאמור, המנוחה דבקה בכלל השוויוניות בין ילדיה, ערכה שינוי בצוואה שלא מצאה לנכון לשנות במשך 25 שנים. השינוי נעשה אחרי שהנתבע 1 חלה במחלה קשה ונוכחותו בחייה הצטמצמה (הנתבע 1- סעיפים 26, 28 לתצהיר), בלי שהמנוחה מודעת למצבו אלא בראשית שנת 2021 (ד'- מ' 87, ש' 30; י'- עמ' 118, ש' 23), ואילו התובע תפס מקום מרכזי בשנתיים האחרונות לחייה של המנוחה. בעניין זה העיד הנתבע 1 כי התובע: "הוא לא היה בקשר איתה בכלל מ2015 עד שנכנסה הקורונה" (ד'- סעיף 39 לתצהיר, עמ' 77, ש' 14-13). תימוכין לגרסתו נמצאו בעדותו של הנתבע 3 (י'- עמ' 115, ש' 13-10) וכן בעדותה של גב' ק': "ש: כלומר הקשר והתלות בג' היו בשנתיים האחרונות למותה? ת: פחות או יותר...ש: אלה היו השנתיים שג' היה שם? ת: כן ואני יודעת שזה מה שראיתי כאשר הייתי באה לשם" (עמ' 18, ש' 32-29).

     

    ואכן, גב' ק', שהייתה קרובה מאד למנוחה (גב' ק'- עמ' 13, ש' 22), התקשתה להסביר את הגיונה של הצוואה: "ש: לעשות אֵיפָה וְאֵיפָה זה הגיוני? ת: בתור אמא אני לא יכולה לעמוד במקומה כי את הסבל היא עברה לא אני. .. ש: למרות שאת לא יודעת על מה הסבל? ת: אני יודעת שהשיחות והתוצאות היו קשות, הלחץ דם הגבוה את זה היא סיפרה לי" (עמ' 16, ש' 31-28). לעומת זאת, הגריעה דווקא מחלקו של הנתבע 1 מתיישבת הן עם גרסת הנתבעים על יחסים עכורים בין התובע והנתבע 1 שלא נסתרה (ד'- סעיפים 18-17 לתצהיר, עמ' 72, ש' 15, עמ' 74, ש' 25, 27, עמ' 76, ש' 20-18, עמ' 91, ש' 31-29, עמ' 92, ש' 14-12; סעיף 6 לתצהירי הנתבעים 3-2; ג'- עמ' 25, ש' 16-15), הן עם אמירה שהתובע השמיע כלפי הנתבע 1, בחייה של המנוחה, לפיה "אתה לא תזכה לקבל שקל מהדירה" (ג'- עמ' 25, ש' 3). ההסבר של התובע על אמירה שנאמרה על רקע אמוציונאלי (ג'- עמ' 25, ש' 22-21) אינו מתקבל על הדעת, שעה שהתובע טען שלא ידע מה כתוב בצוואה (ג'- עמ' 24, ש' 5, 26), וגב' ת' גם היא טענה שעורכת הצוואה לא השאירה עותק מהצוואה (גב' ת'- עמ' 22, ש' 34, עמ' 23, ש' 2), הן עם מניע הנובע ממצבם הכלכלי של התובע ורעייתו נגדם מתנהלים הליכי גבייה בהוצל"פ: "ש: יש לך ולבעלך תיקי הוצל"פ? ת: כן כל הזמן, מה הבעיה עם זה?" (גב' ת'- עמ' 20, ש' 23).

     

78. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם- מכשיר הטלפון הנייד של המנוחה הוחזק ברשותו של התובע (ג'- עמ' 26, ש' 31-16), מכשיר נייד נוסף גם נלקח בידי התובע שהודיע כי "מחק אותו" (תגובה מיום 14.12.2021 ת"ע 50970-06-21). גם מצלמה שהותקנה בידי התובע בביתה של המנוחה, ונועדה לאפשר בדיקה של טענותיה של המנוחה, נעלמה תוך שנטען כי "זאת לא מצלמה שמקליטה אלא מצלמה שמראה צילום בזמן אמת" (ג'- עמ' 25, ש' 33, עמ' 26, ש' 3; י'- עמ' 113, ש' 15-10).

     

    בענייננו, התובע ניסה לעמת את הנתבעים עם הקלטות מהמכשיר הנייד במהלך חקירתם אך נתקל בהתנגדות להשמעתן או הגשתן (עמ' 63-62), וגם בקשתו להגשת ראיות נוספות נדחתה (החלטה מיום 31.3.2024). חרף האמור, אדרש לתוכן הראיות הנ"ל. מקריאת התמלולים עולה כי השיחות, רובן ככולן, אינן ספונטניות בין התובע והמנוחה אלא התובע שם מילים בפי המנוחה ובעיקר מבקש ממנה לאשר, חזור ושוב, מצגים עובדתיים שונים שמציג בפניה (ר' נספח א' בקשה מיום 6.3.2024 ת"ע 27194-08-21) על מנת לבסס את הגיונה של הצוואה שהתובע מחזיק בידו, ועוררה סערה גדולה בין האחים בנוכחות המנוחה (ג'- עמ' 25, ש' 7-3; י'- עמ' 98, ש' 12-6).

     

79. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי הגיון בצוואה מנקודת מבט משוערת של המנוחה.

     

80. לאור כל האמור לעיל, כאשר הנתבעים הצליחו להרים את הנטל הרובץ לפתחם והוכיחו השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה בעל עריכת הצוואה ואילו התובע כשל מלסתור חזקה זו; אזי, וכפועל יוצא, דינה של הצוואה להתבטל. לפיכך, טענת הנתבעים על פסלות הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת - מתקבלת.

     

    ג.מעורבות בעריכת הצוואה

     

81. סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

     

82. טענים הנתבעים כי התובע, הזוכה העקרי, היה נוכח בעת עריכת הצוואה אף אם לא פיסית בחתימה (מה שלא סביר), הרי השפעתו על תכנה ברורה באופן חד משמעי. מנגד, טוען התובע, כי איש לא היה נוכח בעת עריכת וחתימת הצוואה מלבד עדות הצוואה, וכי נוכחותה של המנוחה בביתה של הגב' ת' למספר ימים, תוך הקפדה שתהיה לבד, שקולה לליווי המנוחה לבקשתה למשרד עורכי דין, כשהתובע ממתין בחוץ.

     

83. סעיף 35 לחוק קובע שלוש עילות לפסלות הצוואה ביחס לזוכה על פיה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעריכתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. בהתאם לפסיקה, נוכח התוצאה הקשה העלולה להיווצר מקיום דווקני של אחר הוראות החוק, יש לפרש את סעיף 35 לחוק בצמצום. הבחינה צריך שתעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה [ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית האולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד (2) 215 (2000)].

     

84. במקרה זה,על פי עדויות עדות הצוואה הוכנה והודפסה לפי הוראות המנוחה לפני שנחתמה (עו"ד ז'- עמ' 135, ש' 35), והתובע ובני משפחתו לא נכחו בדירה במועד שנחתמה הצוואה (עו"ד ז'- עמ' 136, ש' 31- עמ' 137, ש' 2; עמ' 145, ש' 15-12; עמ' 4, ש' 9, 16 18, 24 נ/18; עמ' 2, ש' 17 נ/19). עדותה של עו"ד ז' נתמכה בעדותה של הגב' ת' (עמ' 22, ש' 22-15). בנסיבות אלה, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובע היה "עד לעשייתה". לפיכך, הטענה על מעורבות בעריכת הצוואה – נדחית.

     

    ד.צוואה מזויפת

     

85. הנתבעים טוענים כי התובע פסול מלרשת את המנוחה בשל הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה. לטענתם, התובע יזם וערך את תוכן הצוואה, בהבנה ברורה כי המנוחה אינה כשירה, ומדובר בצוואה מזויפת.

     

86. סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה קובע כי: "מי שהורשע על שהעלים...או שזייף או שתבע על פי צוואה מזויפת" פסול מלרשת את המוריש.

     

87. לא מצאתי להעמיק בבירור הטענה בשים לב לתוצאה של בטלות הצוואה מנימוקים שהובאו לעיל. לצד זאת, יאמר כי על פי הפסיקה לעת הזאת נראה כי ניסוחו של סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה דורש הרשעה [רע"א 5792/17 פלוני נ' פלוני (8.4.2018); עמ"ש (מרכז) 33090-07-17 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם ניתן ביום 5.12.2018), בע"מ 104/19 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי (24.1.2019)], ובמקרה זה הוגשה תלונה במשטרה ולא ידוע כיצד הסתיים בירור התלונה.

     

    סוף דבר

     

88. לפיכך, אני קובעת כדלקמן:

     

    א.הבקשה לקיום צוואה מיום 13.4.2020 (ת"ע 50970-06-21) – נדחית.

     

    ב.ההתנגדות לקיום הצוואה מיום 13.4.2020 (ת"ע 50969-06-21) – מתקבלת.

     

    ג.הבקשה לקיום הצוואה מיום 9.1.1995 (ת"ע 53661-066-21) – מתקבלת.

     

    ד.צו פורמאלי ערוך בהתאם לטופס 5 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 ינתן בהחלטה נפרדת.

     

    ה.אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 60,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.

     

    ו.פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

     

89. המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

     

    ניתן היום, א' שבט תשפ"ו, 19 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.