פס"ד בשאלה אם צוואתו האחרונה של המנוח לטובת אחותו תקפה

המנוח, ש.ש ז"ל, אלמן ללא ילדים, הלך לעולמו ביום 23.3.2022 והוא בן 80 שנה. המנוח חתם בחייו על שתי צוואות: האחת, מיום 30.6.2004 ולפיה ציווה המנוח את מרבית רכושו למעסיקו לשעבר (הנתבע 5) ולארבעת ילדיו (הנתבעים 1-4) כאשר לאחותו היחידה (התובעת) ציווה המנוח מקרר (להלן: צוואת 2004); השנייה, מיום 25.2.2022 ולפיה ציווה המנוח את כל רכושו לאחותו (להלן: צוואת 2022).

שלוש שאלות מרכזיות עומדות בבסיס המחלוקת שבין הצדדים:

האחת, האם המנוח היה כשיר לחתום על צוואת 2022 והאם ידע להבחין בטיבה של הצוואה?

השנייה, האם העובדה שהתובעת יצרה את הקשר עם הפסיכוגריאטר שבדק את המנוח, שילמה את שכרו, יצרה קשר עם עורך הדין שערך את הצוואה ושוחחה עם המנוח על הצוואה, עולה כדי "מעורבות בצוואה" המביאה לבטלותה?

השלישית, האם התובעת השפיעה באופן בלתי הוגן על המנוח לחתום על צוואת 2022, דבר אשר יביא לבטלות הצוואה?

מונחות לפניי שלוש תובענות בעניין עיזבון המנוח: האחת, בקשה לצו קיום צוואת 2004 שהוגשה על ידי הנתבעים (ת"ע 21847-11-22); השנייה, בקשה לצו קיום צוואת 2022 שהוגשה על ידי התובעת (ת"ע 33558-02-23); השלישית, התנגדות שהגישו הנתבעים לבקשה לצו קיום צוואת 2022 (ת"ע 21839-11-22).

התובעת לא הגישה התנגדות לצוואת 2004, ולא טענה לפגם באחד ממרכיבי היסוד של צוואת 2004, ומשכך לא היתה על הנתבעים חובה להעיד את עדי קיום הצוואה. יחד עם זאת, כאשר עומדת למבחן יותר מצוואה אחת, כמו במקרה דנן, יש לדון תחילה בתוקפה של הצוואה האחרונה – היא צוואת 2022, שהרי רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה.

רקע כללי

1. המנוח הלך לעולמו ביום 23.3.2022, כשהוא בן 80 שנה, אלמן ללא ילדים.

    

2. ביום 25.2.2022, כחודש לפני פטירתו, ערך המנוח צוואה נוטריונית, בה ציווה המנוח את כל רכושו לאחותו היחידה, היא התובעת (להלן: צוואת 2022). עוד קבע המנוח בצוואתו, כי היה והתובעת לא תהא בין החיים בעת פטירתו, יעבור כל עיזבונו לשני ילדיה של התובעת.

    

3. מאחר ובעת עריכת הצוואה המנוח היה מאושפז בבית חולים בילינסון, הרי שעל פי תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977, דרש הנוטריון, עו"ד ***, כי המנוח ייבדק על ידי מומחה פסיכוגריאטר בטרם יאשר את עשיית הצוואה בפניו. ואכן, עובר לאישור הצוואה על ידי הנוטריון, ביום 25.2.2025, נבדק המנוח בבית החולים על ידי מומחה, פסיכוגריאטר, ד"ר אליעזר פלדינגר, ובתום הבדיקה ניתן על ידי המומחה אישור, כי המנוח כשיר ויודע להבחין בטיבה של צוואה. אישור רפואי תמציתי ניתן בו במקום בכתב ידו של המומחה, האישור צורף לאישור עשיית הצוואה, וחוות-דעת מפורטת נערכה על ידי המומחה בהמשך היום.

    

4. ד"ר פלדינגר כתב בחוות-דעתו, כי הבדיקה "נועדה לקביעה מקצועית של מצבו הקוגניטיבי והנפשי, ובהתאם לכך, מסוגלותו להבחין בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה, על פי רצונו החופשי". במבחן הקוגניטיבי (מבחן מיני-מנטל) התוצאה היתה 27/30; בסיכום הבדיקה כתב ד"ר פלדינגר: "קיימת ירידה קוגניטיבית קלה מאוד... אך אין הוא לוקה בדמנציה. הוא מתקשר היטב, בצורה ברורה וקוהרנטית ומסוגל להביע היטב את רצונותיו ודעותיו... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה, אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי ולאחר ששקל את הדבר". ד"ר פלדינגר נחקר על ידי ב"כ הנתבעים.

    

5. ביום 22.4.2022, מונה פרופ' שלמה נוי כמומחה מטעם בית המשפט לצורך הגשת חוות-דעת בשאלה – האם המנוח היה כשיר לערוך את צוואת 2022 והאם ידע להבחין בטיבה של צוואת 2022? חוות-דעת פרופ' שלמה נוי הוגשה ביום 9.6.2024 ובסיכומה כתב המומחה: "לא מצאתי התייחסות ברורה וחד משמעית לירידה קוגניטיבית היכולה לפגוע בכשרות המשפטית. לאור זאת, לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון. לכן, בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון". הנתבעים לא ביקשו לחקור את פרופ' שלמה נוי והוא לא נחקר על חוות דעתו.

    

6. התובעת הגישה בקשה למתן צו לקיום צוואת 2022. הנתבעים, אב (הנתבע 5) וארבעת בניו (הנתבעים 1-4), הגישו התנגדות לבקשה, ובד-בבד הגישו בקשה לקיום צוואה מוקדמת שערך המנוח בפני שני עדים מיום 30.6.2004 (לעיל ולהלן: צוואת 2004).

    

7. המנוח והנתבעים אינם קרובי משפחה, אך לטענתם של הנתבעים, המנוח והם ראו עצמם כבני משפחה לכל דבר ועניין. המנוח הועסק בעסקו של הנתבע 5 "***", בשנים 1986 ועד 1995.

    

8. על פי צוואת 2004 ציווה המנוח את כל רכושו לנתבעים 1-5 בחלקים שווים ביניהם, כשהוא כותב בצוואה: "את מלוא זכויותיי בדירה הנמצאת ברחוב ***בגבעתיים... הנני מצווה לחלק בחלקים שווים לאנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות...". את כל יתרת רכושו, לרבות כספים בשני חשבונות בבנק דיסקונט, ציווה המנוח לשלושה (1/3 לכל אחד): לנתבעים, לארגון נכי צה"ל ולאגודה למלחמה בסרטן, בחלקים שווים ביניהם. כמו כן ציווה המנוח, כי אחותו (התובעת), "תירש רק את המקרר הנמנה בין הפרטיים של תכולת ביתי, וזאת על מנת שגם חלקה של אחותי *** לא ייגרע מצוואה זו".

    

   תמצית טענות הנתבעים

    

9. הנתבעים מבססים את התנגדותם לקיום צוואת 2022 בארבע עילות אלה: האחת, הצוואה מזויפת. בדיון מיום 15.9.2024, אישר ב"כ הנתבעים, כי הם מסירים את טענתם לזיוף הצוואה; השנייה, המנוח לא היה כשיר רפואית לערוך צוואה, ולא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה; השלישית, הצוואה נחתמה כאשר המנוח היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת; הרביעית, התובעת היתה מעורבת באופן ממשי בעריכת הצוואה.

    

10. מצבו הרפואי של המנוח היה קשה מאוד והיתה ירידה ממשית ביכולת התפקוד שלו, ובפרט בחודשים האחרונים עם אשפוזו בבתי חולים שונים, הוא לא שלט בסוגרים והוגדר כחולה בדמנציה.

     

11. הנתבעים, שלטענתם רק הם טיפלו במנוח, מצאו אותו שוכב על הרצפה ללא יכולת לנוע; המנוח הובל לבי"ח איכילוב ולאחר מכן הועבר לבי"ח בילינסון. בחלוף כחודש של אשפוז בבי"ח בילינסון, הודיעו הרופאים, כי מצבו הרפואי של המנוח "דומה למצב צמח", ולכן המנוח הועבר לבית אבות נאות השרון, ובחלוף מספר ימים הלך לעולמו.

     

12. עם אשפוזו בבתי החולים, המנוח לא היה מזהה את הסובבים אותו, לא ידע מי הם ולא ידע היכן הוא נמצא. המנוח היה נתון להשפעת תרופות רבות ולא היה כשיר לבצע פעולה משפטית כלשהיא.

     

13. הצוואה נחתמה בבית החולים, עת המנוח היה מאושפז במצב קשה. לא בכדי אין כל תיעוד ויזואלי למעמד עריכת הצוואה, שהרי אז היה ניתן לראות שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה. המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה, לא הבין את האמור בה כלל ועיקר, לא הבין את ההשלכות של הצוואה.

     

14. גילו המופלג של המנוח בעת עריכת הצוואה, מצבו הרפואי, הנפשי והפיזי, היה כזה שאפשר להפעיל עליו השפעה, לחצים ומניפולציות, אשר יתכן והביאו לכדי עריכת הצוואה. התובעת שהיתה מנותקת כל חייה מאחיה המנוח, שבה לחייו רק עם ההידרדרות במצבו הרפואי, על מנת לבצע "מחטף" בדמות עריכת צוואה לטובתה.

     

15. חרף הנתק בין המנוח לבין התובעת, הנתבעים בחרו, כאקט אנושי, להודיע לתובעת על מצבו הרפואי של המנוח ועל דבר אשפוזו, על מנת שתיפרד ממנו בצורה מכובדת. מרגע אשפוזו של המנוח בבית האבות נאות השרון, התובעת היתה צמודה למיטתו ולא הסכימה, כי איש, לרבות הנתבעים עצמם, יבקר אותו. התובעת לקחה את הטלפון האישי של המנוח על מנת שלא ניתן יהיה ליצור עמו קשר, וכן לקחה את ארנקו האישי ואת מפתח דירתו.

     

16. לטענת הנתבעים, בנסיבות המקרה דנן, יישום מבחני העזר שנקבעו בפסיקה (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813), מצביעים על תלות ממשית ויסודית של המנוח בתובעת, ומקימה חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת. אין ספק, כי התובעת היא שפעלה להביא את עוה"ד שערך את הצוואה, היא יזמה איתו את הקשר והיא שנתנה את ההוראות מה לכתוב בצוואה.

     

17. לאור מצבו הרפואי והנפשי הקשה של המנוח והעובדה שהתובעת לקחה לו את הטלפון, המנוח לא יכול היה ליצור קשר עם עו"ד על מנת לתקשר איתו להגיע לפגוש אותו לצורך עריכת הצוואה, למסור לו את תוכן הצוואה, ומכאן ברור שהתובעת היתה מעורבת באופן ממשי בעריכת הצוואה ובכל תהליך עריכת הצוואה.

     

    תמצית טענות התובעת

     

18. בשלהי חודש פברואר 2022, התקשר לתובעת אדם בשם "***" שהזדהה כחבר של המנוח שעבד עמו בעסק של הנתבע 5. לטענת התובעת, *** הזהיר אותה מפני ניצול של הנתבעים ובמיוחד של הנתבע 1. התובעת שיתפה את המנוח בשיחה עם ***, והמנוח סיפר לה, כי לפני הרבה שנים חתם על צוואה תחת לחץ של הנתבע 1 ומשפחתו, ועל פי אותה צוואה, ציווה שהדירה תעבור לנתבע 1 ומשפחתו. המנוח ביקש מיד מהתובעת ליצור קשר עם עו"ד על מנת שיערוך עבורו צוואה חדשה.

19. התובעת והמנוח היו בקשר טוב ורציף, לכל אורך שנות חייו, הכולל ביקורים אחד אצל האחר על בסיס שבועי, ומעולם לא היה ביניהם סכסוך כפי שטענו הנתבעים. בשל בעיות גב של המנוח, הוא הוגבל בתנועה, וביקוריו בבית התובעת הלכו ופחתו. בשנת 2019, התובעת חלתה בסרטן, דבר שאילץ אותה להפחית בביקוריה אצל המנוח.

     

20. ביום 9.1.2022, המנוח התקשר לתובעת והודיע לה כי הוא מאושפז עקב נפילה בביתו. מיד עם קבלת ההודעה מהמנוח, התובעת שלחה את בתה ***, שעובדת בבי"ח ***, לשהות לצד המנוח. התובעת הגיעה אף היא לביה"ח במהלך אותו היום. מאז אותו יום ועד לכתו לבית עולמו, התובעת ושני ילדיה, הגיעו לבקר את המנוח מדי יום, וחלקו משמרות לצד מיטתו.

     

21. מחוות-דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט עולה, כי המנוח היה במצב קוגניטיבי תקין ושמור, היה מודע לחלוטין לצוואה. בניגוד לטענות הנתבעים, המנוח שלט בסוגריו כמעט עד למועד פטירתו. על אף מגבלותיו הפיזיות, הוא ביצע פעולות יומיומיות לבדו.

     

22. המנוח מסר לתובעת את מפתחות דירתו על מנת שתביא לו חפצים אישים, בגדים וכלי רחצה. כמו כן, המנוח נתן לתובעת את כרטיס האשראי ותעודת הזיהוי שלו על מנת שתוכל לטפל בענייניו השוטפים ולשלם את חובותיו. המנוח חשש שמא יגנבו לו את כרטיס האשראי ולכן ביקש מהתובעת שלא תחזיר את כרטיס האשראי ומסר לידיה גם את פנקס השיקים.

     

23. התובעת לא ביצעה כל פעולה חריגה בכרטיס האשראי. ביום 8.3.2022, כחודשיים לאחר האשפוז בבית החולים, העבירה לעו"ד ***, סך של 6,165 ₪ עבור עריכת הצוואה הנוטריונית, עבור יפוי כח מתמשך ועבור יפוי כוח נוטריוני; התובעת שילמה מחשבונה האישי סך של 4,000 ₪ לד"ר פלדינגר, ובחלוף ימים בודדים העבירה מחשבון המנוח לחשבונה סך של 4,200 ₪.

     

24. לאחר שהרופאים הודיעו לתובעת, כי המנוח על ערס דווי, ביום 20.3.2022, שלושה ימים לפני הפטירה, משכה התובעת (באמצעות יפוי כח מתמשך) מחשבון המנוח סך של 110,000 ₪ לצורך מימון הוצאות הפטירה הקרובה. מתוך סכום זה, שילמה התובעת לחברת קדישא עבור חלקת קבר סך של 42,000 ₪ ועוד 4,000 ₪ עבור מצבה.

     

25. התובעת לא פעלה לניתוק המנוח מהנתבעים או להרחקתו, שכן לא היתה מודעת כלל לקיומם של הנתבעים, מלבד מפגש אחד של התובעת את הנתבעים ליד מיטת המנוח. מכשיר הטלפון של המנוח נשבר, והתובעת רכשה עבורו מכשיר טלפון חדש באמצעותו יכול היה ליצור קשר ולקבל שיחות מכל אדם, כפי שגם קרה עם חלק מהנתבעים.

     

     

     

    דיון והכרעה

     

26. לאחר שבחנתי לעומק את כתבי הטענות של הצדדים, תצהירי עדות ראשית, פרוטוקול שני דיוני ההוכחות, וסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין ההתנגדות להידחות. הנתבעים טענו כל עילת התנגדות המוכרת בדין, טענות מן הגורן ומן היקב, ללא הוכחה וללא ביסוס. כך לדוגמה, בתחילה, טענו הנתבעים כי חתימת המנוח על צוואת 2022 זויפה, בתקווה כי בכך יוכלו להעביר את נטל ההוכחה לכתפי התובעת. ראה ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה (3) 837; ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג (2) 346. לא ברור כיצד מתיישבת טענת הזיוף עם טענה אחרת של הנתבעים, כי צוואת 2022 נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת. בדיון מיום 15.9.2024, ב"כ הנתבעים הודיע כי הם מסירים את טענתם בעניין זיוף הצוואה (עמ' 14 שורות 23-24 לפרוט' דיון מיום 15.9.2024).

     

27. על התנהלות זו של בעל דין המתנגד לצוואה הטוען מכל הבא ליד כתב כב' השופט צ' ויצמן: "...אין להתעלם מהעובדה שהמערערים בחרו להעלות שלל טענות – מן הגורן ומן היקב כנגד אמיתות הצוואה וכשירותו של המנוח, טענות שלא היה בהן מאומה והן נטענו כלאחר יד אך ורק בשל כך שניתן היה להעלותן... ודומה כי יש בדבר להשליך אף על טענותיהם האחרות. זה שאינו מהסס וטוען מכל הבא ליד מתוך תקווה שמא תעלה ותצליח אחת מהטענות הנטענות על ידו – ראוי לפקפק בטיב טענותיו" (עמ"ש 19634-11-20 א. ואח' נ' א. [פורסם בנבו] 19.7.2021).

     

    נטל ההוכחה

     

28. בהתנגדות שהגישו הנתבעים לצוואת 2022, נטען כי "קיים חשש ממשי כי הצוואה אשר הוגשה לקיום לא נחתמה בידי המנוח. חשש זה מתגלה באופן ברור מעיון פשוט במסמך הנחזה להיות צוואה. במה דברים אמורים? עיון בחתימת המנוח על גבי הצוואה מעלה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי חתימת המנוח על גבי הצוואה אינה ברורה, אינה דומה בשום צורה לחתימתו של המנוח על גבי מסמכים אחרים בעבר" (סע' 25 להתנגדות).

     

29. תוך כדי ניהול ההליך, הודיע ב"כ הנתבעים, כי הם אינם עומדים עוד על טענת הזיוף (עמ' 14 שורות 23-24 לפרוט' דיון מיום 15.9.2024).

     

30. "הלכה פסוקה בידינו, כי 'צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף - עליו הראיה... והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקת עומדת, והטעון שיש לקיימה – עליו הראייה תחילה שצוואת אמת היא' " (ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, פ"ד לט (4) 639, 643; ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג (2) 346; (ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה (3) 837, 849); ראה גם ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 עמ' 232).

31. מאחר והנתבעים זנחו את טענת הזיוף, הרי שהנטל להוכיח את עילות ההתנגדות לצוואה מוטל על כתפי הנתבעים.

     

32. הנתבעים מבססים את התנגדותם לצוואת 2022 על שלוש עילות: העדר כשרותו של המנוח לצוות את רכושו והעדר יכולתו להבחין בטיבה של צוואה, השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת על המנוח ומעורבות התובעת בעריכת הצוואה. אבחן להלן כל אחת מעילות ההתנגדות.

     

    כשרותו של המנוח לצוות ויכולתו להבחין בטיבה של צוואה

     

33. עקרון העל בדיני הירושה הוא הגנה על חופש הציווי וכיבוד רצון המצווה. נקודת המוצא היא שכל אדם כשר לפעולה משפטית ובכללה עשיית צוואה, וחזקה על המצווה, כי בעת עשיית הצוואה ידע להבחין בטיבה של צוואה, אלא אם כשרות זו נשללה ממנו כדין (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962).

    לעניין זה יפות קביעות בית המשפט העליון בפרשת קרן ליב"י: "עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולבסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי" (ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח (3) 705, 716).

     

34. המחוקק קבע בסעיף 26 לחוק הירושה הנחיה כללית לפיה, "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

    מה פירוש התיבה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה"?

    "רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו" (ראה ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט (1) 318, 328; ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 105).

     

    "ידיעתו של מצווה 'להבחין בטיבה של צוואה' משמעה היא זו: אין די בכך שהמצווה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל (כדרך הפרשנות הראשונה); ואף לא נספק עצמנו בדרישה כי המצווה יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט (כדרך הפרשנות השנייה); אלא שנוסיף ונדרוש כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו. דעתו-שלו של המצווה משוחררת מלחצי נפש חולניים - היא שתקבע את תוכנה של צוואתו, ונעמוד בתוקף על הדרישה כי בצוותו את שהוא מצווה לא יהיה המצווה שבוי בידיהם של תעתועי דמיון ומחשבות-שווא חולניים. רק אדם צלול בדעתו יכול 'להבחין בטיבה של צוואה' - ועל דרך זה נפרש את החוק. רק צירופם של הבנה ורצון חופשי זה-אל-זה יביאו אדם 'להבחין בטיבה של צוואה', קרי: להבחין בטיבה של צוואתו שלו, ורק אם נתקבצו השניים והיו לאחדים נכיר בכשרותו של אדם לצוות ובתוקפה של צוואה שעשה. הצורך בקיומו של רצון חופשי הוא עקרון יסוד בחשיבתנו המשפטית: כך בענפים אחרים במשפט וכך במשפט הצוואות" (פרשת קרן ליב"י בעמ' 729).

     

35. לאור עקרון חופש הציווי וכיבוד רצון המת, אין די בהעלאת ספקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשירות לצוות (ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזלר, פ"ד מג (1) 760; סע' 23 לסיכומי התובעת).

     

36. דין התנגדות הנתבעים בעילה של העדר כושר המנוח לצוות את רכושו והעדר יכולתו להבחין בטיבה של צוואת 2022 – להידחות על בסיס שני אדנים: האחד - הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה; השני - הוכח בפני בראיות מוצקות, הן של המומחים והן מהעדויות שנשמעו בפניי, כי המנוח הבין שהוא חותם על צוואה, ידע שמטרת הצוואה היא להנחיל את רכושו לאחר מותו, ידע למי הוא מצווה את רכושו, והיה מודע לתוצאות הוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו.

     

37. ביום 25.2.2022, ערך המנוח צוואה בפני רשות, על פי סעיף 22 לחוק הירושה. הצוואה אושרה על ידי הנוטריון, עו"ד *** (להלן: הנוטריון). על פי אישור עשיית הצוואה שנחתם על ידי הנוטריון, המנוח אמר את דברי הצוואה בפני הנוטריון (סע' 22 (א) לחוק הירושה); הצוואה הוקראה בפני המנוח והוא הצהיר שזו צוואתו (סע' 22 (ב) לחוק הירושה). כאמור לעיל, הנתבעים לא טענו לפגם כלשהו באישור הצוואה הנוטריונית.

     

38. תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977: "לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית ... שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון". בעת עריכת הצוואה, היה המנוח מאושפז בבית חולים בילינסון בפ"ת. לאור זאת, פעל הנוטריון בהתאם לתקנה 4 (ה) הנ"ל, וצירף תעודת רופא של ד"ר פלדינגר, מיום 25.2.2022, אשר בדק את המנוח בעת עריכת הצוואה.

     

39. בתעודת רופא מיום עריכת הצוואה, 25.2.2022, כתב ד"ר פלדינגר נכתב כך: "אני הח"מ ד"ר א.ל. פלדינגר רופא פסיכיאטר מעיד ומאשר בזה בתאריך 25.2.2022 בדקתי את החולה מר ***, בעל תעודות זהות מס' *** הנמצא בבית חולים *** מחלקה פנימית *** ומצאתי שהנ"ל חולה במחלת ראות, אך הינו בדעה צלולה, מצב קוגנטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית. אני מצהיר ... כי החולה מר *** הוא בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי על מעשיו וכשיר לעשיית פעולה בפני הנוטריון".

     

40. כמו כן, ביום עריכת הצוואה, ערך ד"ר פלדינגר "אישור רפואי" בכתב ידו לפיו ערך למנוח בדיקה פסיכוגריאטרית מקיפה ועל פי ממצאי הבדיקה המנוח "בדעה צלולה, מצבו הקוגנטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית. הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשות על פי רצונו החופשי ומתוך שיפוט תקין". ד"ר פלדינגר הוסיף, כי חוות דעת מפורטת תוגש תוך שבוע ימים.

     

41. חוות דעת מפורטת של ד"ר פלדינגר, הוגשה לתיק (ת/1) כאשר התאריך המופיע עליה הוא מיום הבדיקה, 25.2.2022 (על מסקנות ד"ר פלדינגר ראה בהרחבה להלן).

     

42. בהחלטה מיום 22.2.2024, מונה פרופ' שלמה נוי, מומחה לפסיכוגריאטריה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה), לצורך הגשת חוות דעת בשאלת כושרו של המנוח לצוות ויכולתו להבחין בטיבה של צוואת 2022. בחוות דעת המומחה מיום 9.6.2024, מובאת סקירה נרחבת של התיעוד הרפואי אשר שימש את המומחה לכתיבת חוות דעתו. בפרק הדיון כתב המומחה כך:

    "במסגרת הרשומות בתקופה זו עולה כי ברובן לא צוינה פגיעה קוגניטיבית. עם זאת במחלקה הודגש כי בהכרה מלאה, מתמצא בזמן, במקום ובסיטואציה. ב- 27.2.22 (יומיים לאחר המועד הנדון) צוין בהערכה תפקודית כי בהכרה מלאה, מתמצא, מצב רוח תקין, מבין ומדבר ברור, משתף פעולה. ב- 3.3.22 צוין כי בהכרה, מתמצא בזמן, במקום ובאנשים, מצב רגשי תקין. אינו שולט על יציאות, זקוק לעזרה מלאה בתפקודי היום יום כולל ביצוע פעולות כספיות, מרותק למיטה, משקפי חמצן. לאור כל זאת, ניתן לראות על פי מרבית התיעוד שהיה בפני, כי סבל ממגוון של מחלות והתקשה בתפקוד וטופל בתרופות היכולות להשפיע על מצב קוגניטיבי. אולם, לא מצאתי התייחסות ברורה וחד משמעית לירידה קוגניטיבית היכולה לפגוע בכשרות המשפטית. לאור זאת, לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון. לכן, בסבירות, גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון".

     

43. הלכה פסוקה היא, כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי [פורסם בנבו] 31.12.1988).

     

44. הנתבעים לא הצליחו לסתור את חוות דעת המומחה לפיה בסבירות גבוהה המנוח היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון. הנתבעים בחרו שלא להגיש למומחה שאלות הבהרה ואף לא לזמנו להיחקר על חוות דעתו. בחירתם של הנתבעים שלא לזמן את המומחה לעדות, עומדת להם לרועץ, שכן הנטל לסתור את ממצאי חוות דעת המומחה מוטל על כתפיהם והדרך לסתור את חוות דעת המומחה היא בדרך של חקירה. במילים נוספות: וויתור הנתבעים על חקירת המומחה מגבילה עוד יותר סמכות בית המשפט לסטות מחוות דעת המומחה, שגם כך מופעלת במשורה ובמקרים חריגים.

     

45. הנתבעים טענו, כי המומחה נחשף לחוות דעתו המפורטת של ד"ר פלדינגר. ראשית, הנתבעים לא הציגו בפניי כל ראייה לטענה זו. בעמ' 2 לחוות דעת המומחה מובאת רשימת מסמכים שהוצגה בפני המומחה, וחוות דעת ד"ר פלדינגר חסרה ברשימה. שנית, טענת הנתבעים נטענה לראשונה רק בסיכומיהם. אם היה ממש בטענה זו, שומה היה על הנתבעים להביאה בפניי בהזדמנות הראשונה. שלישית, טענת הנתבעים נטענה באופן סתמי, ללא מטרה הגלויה על פניה. יחד עם זאת, מטרתם הסמויה של הנתבעים בטענה זו היא להעביר מסר לפיו המומחה הושפע מחוות דעתו של ד"ר פלדינגר. כבישת הטענה לשלב הסיכומים והבחירה שלא לזמן את המומחה לעדות, מלמדת מסקנה, כי הנתבעים השלימו עם חוות דעת המומחה.

     

46. הנתבעים לא הצליחו לסתור את חוות דעתו של ד"ר פלדינגר ואת עדותו. חוות דעתו של ד"ר פלדינגר יסודית, מעמיקה ומקיפה; חוות הדעת מבוססת על בדיקה קלינית והתרשמות מקצועית של ד"ר פלדינגר כאשר פגש במנוח בזמן אמת, על שיח שניהל עם המנוח ועל תיעוד רפואי של המנוח (ראה עמ' 76 שורה 28 לפרוט' דיון 16.3.25; סעיף 5 לחוות דעת); ד"ר פלדינגר מתאר את מהלך הבדיקה ובסופה מובאות מסקנותיו. מהלך הבדיקה וממצאי חוות דעת ד"ר פלדינגר מתיישבים עם חוות דעת המומחה שכתב "לא מצאתי התייחסות ברורה וחד משמעית לירידה קוגניטיבית היכולה לפגוע בכשרות המשפטית".

     

47. בפרק מהלך הבדיקה כתב ד"ר פלדינגר: " *מתמצא היטב בזמנים... * מזהה היטב את הסובבים אותו ובגמר בדיקתו את אחותו תקוה * מתמצא באקטואליה... * יודע את מקורות הכנסותיו הכספיים * במבחן הקוגניטיבי מיני-מנטל השיג ניקוד של 27/30 * מבחינה נפשית: האפקט תואם לנסיבות. דיבורו ברור. קוהרנטי. ללא מחשבות שוו מכל סוג שהוא * מבין היטב את מהות הצוואה, משמעותה, כיצד נעשית, וקיומה לאחר פטירתו. לדבריו, שוקל לעשות את צוואתו, מרצונו החופשי בלבד".

     

48. בפרק הסיכום והמסקנות כתב ד"ר פלדינגר:

    • "במצבו העכשווי, מר ***, לוקה במגוון מחלות גופניות, מתאושש ממחלת הריאות. הוא מוגבל במידת מה מבחינה תפקודו הגופני. כמו כן, קיימת ירידה קוגנטיבית קלה מאוד אשר באה לידי ביטוי בבדיקתו הקלינית והן על פי בדיקת מבחן המיני מנטל, אך אין הוא לוקה בדמנציה. הוא מתקשר היטב, בצורה ברורה וקוהרנטית ומסוגל להביע היטב את רצונותיו ודעותיו.

    • מבחינה נפשית – ללא תכנים פסיכוטיים.

    • הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה, אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי ולאחר ששקל את הדבר".

       

49. ד"ר פלדינגר העיד, כי המנוח היה מודע לצוואתו, ידע איך עורכים צוואה, ידע מה התוכן של הצוואה (עמ' 84 שורות 31-32 לפרוט' דיון 16.3.25), כי המנוח פירט את נכסיו (עמ' 85 שורות 17-20 לפרוט' 16.3.25), וכי היה מודע ורצה שהתובעת תירש את עזבונו (עמ' 85 שורות 1-2 לפרוט' 16.3.25). אם כן, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, המנוח ידע להבחין בטיבה צוואה.

     

50. ד"ר פלדינגר לא ניסה ליפות את ממצאי חוות הדעת וכתב באופן מפורש, כי קיימת ירידה קוגניטיבית קלה (על פי מבחן מיני מנטל 27/30) שאינה משפיעה על כושרו של המנוח לצוות ולהבחין בטיבה של הצוואה. עדותו של ד"ר פלדינגר היתה מקצועית, קוהרנטית ומהימנה עלי. בעדותו ד"ר פלדינגר לא חמק משאלות קשות ששאל ב"כ הנתבעים וציין, כי המנוח היה סיעודי, מוגבל מבחינה סיעודית ומתקשה בתפקוד הפיזי: "אבל הוא היה מוגבל. הוא היה אדם חולה מאוד ושכב במיטה והוא באמת היה מוגבל" (עמ' 78 שורות 27-28 לפרוט' דיון 16.3.25).

     

51. ד"ר פלדינגר העיד, כי הוא נוהג לכתוב אישור רפואי במעמד הבדיקה, וזאת לצורך עריכת הצוואה, ולאחר מכן (בחלוף מספר שעות או ימים) הוא עורך חוות דעת מפורטת. במקרה דנן, התאריך המופיע על גבי חוות הדעת של ד"ר פלדינגר הוא 25.2.22, היינו – יום עריכת הצוואה ויום ביצוע הבדיקה הפסיכוגריאטרית. ד"ר פלדינגר נשאל: "אז כתבת אותה באותו יום?" והשיב: "יכול להיות שהתחלתי לכתוב באותו יום או שלמחרת גם כן" (עמ' 77 שורות 27-28 לפרוט' 16.3.25). תשובתו של ד"ר פלדינגר נאמרה בכנות ומעידה על יושרו ומהימנותו המקצועית. אינני מוצא כל פגם בכך שהמומחה כותב אישור רפואי ראשוני במעמד הבדיקה, ולאחר מכן, אף אם לא באותו יום, הוא כותב חוות דעת מפורטת. נהפוך-הוא: סבורני כי התנהלות זו של ד"ר פלדינגר מלמדת על שיקול דעת ומקצועיות, ולא בחוות דעת שנכתבה כלאחר יד.

     

52. הנתבעים מבססים את טענתם להעדר כשרות המנוח לצוות, על חוות דעת המומחה, פרופ' נוי, בה נכתב, כי במבחן FIM (מבחן הערכה תפקודית) מיום 30.1.22, החלק הקוגניטיבי היה 12, דבר המלמד לשיטת המומחה על חסר קוגניטיבי ברמה בינונית; ובתיעוד רפואי נוסף של בית חולים בילינסון (מלר"ד), מיום 18.2.22, צוין כי יש ירידה קוגניטיבית.

     

    ראשית, המומחה מציין בחוות דעתו, כי במרבית הרשומות לא צוינה פגיעה משמעותית במצב הקוגניטיבי. כפי שניתן לראות בסקירתו של המומחה, בחודשים ינואר-פברואר 2022, מרבית הדיווחים מצביעים על מצב נינוח של המנוח, ערניות, התמצאות תקינה, "ללא ירידה קוגניטיבית", "שמור קוגניטיבית", "מצב קוגניטיבי תקין לחלוטין".

     

    שנית, המועד הקובע לבחינת כושרו של אדם לצוות הוא במועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך להיות נכון למועד זה: "חומר הראיות צריך שיתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תוקפה הצוואה שנעשתה בתקופה שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב" (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 105; ראה גם בספרם של שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון בעמ' 121). "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – לא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני 'הבין את טיבה' של הצוואה שעה שעשה אותה". ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי [פורסם בנבו] 13.6.1995. מועד עריכת הצוואה הוא ביום 25.2.2022, כך שאף אם בימים קודם לעריכת הצוואה דעתו של המנוח היתה מעורפלת, הרי שבמקרה דנן שני מומחים חיוו דעתם, כי במועד עריכת הצוואה, המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה (פרופ' נוי), המנוח צלול וידע להבחין בטיבה של צוואה (ד"ר פלדינגר).

     

53. טענת הנתבעים, כי המנוח נעדר כושר לצוות את רכושו מעוררת קושי של ממש נוכח טענה אחרת שלהם בסיכומים לפיה לאחר שחתם על צוואת 2022, רצה המנוח לשנות את הצוואה שנעשתה לטובת התובעת ולכן ביקש שהתובעת לא תקבל העתק מצוואת 2022. כך טענו הנתבעים בסע' 58 לסיכומים: "ההסבר ההגיוני היחיד לעובדה שהמנוח לא רצה ש*** תקבל העתק מהצוואה, כיוון שהחתימה על הצוואה נעשתה עקב הלחץ שהפעילה עליו ***, וכדי להתחמק מהלחץ הסכים לעשות צוואה וביקש מהעו"ד לקחת את שלושת עותקי הצוואה, בתקווה שישתחרר מבית החולים ויבוא אליו על מנת לשנות את הצוואה שנעשתה לטובת אחותו". הנה כי כן, אליבא דנתבעים, המנוח הבין את משמעות עריכת הצוואה, והיה כשיר לחתום על הצוואה, שהרי ידע לתכנן את מהלך מתוחכם המיוחס לו על ידי הנתבעים.

     

54. אף אם תאמר, כי לא ניתן היה ללמוד מסקנה ברורה מתוך חוות דעת המומחים על כשרות המנוח לערוך צוואה ועל יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של צוואה, הרי שלעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה והעדים לה עדיפים על חוות דעת ויש לה משקל מכריע (ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי [פורסם בנבו] 13.6.1995; ראה גם בספרם של שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון בעמ' 121).

     

55. הנוטריון, עו"ד ***, ערך את אישור עשיית הצוואה בהתאם לחוק לסעיף 22 לחוק הירושה ולתקנות הנוטריונים. הנוטריון נשאל על ידי ב"כ הנתבעים, האם שאל את המנוח באשר להיקף רכושו ועל כך השיב בשלילה (עמ' 89 שורות 10-11). אומנם, אחד המבחנים להעריך את יכולתו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה הוא ידיעתו את היקף רכושו, אולם אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, כי בכך נפל פגם המצביע על העדר יכולת של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה, והטעמים לכך הם אלה:

    ראשית, הנוטריון אינו מחויב לברר עם המנוח את היקף רכושו, כל שכן בנסיבות בהן אישור הצוואה הנוטריונית היה לאחר שניתן אישור רפואי של ד"ר פלדינגר, לפיו המנוח כשיר לערוך צוואה וידע להבחין בטיבה של צוואה.

     

    שנית, הנוטריון העיד, כי התקיימו שתי פגישות עם המנוח (עמ' 97 לפרוט' דיון מיום 16.3.25), והנוטריון ערך תרשומת של הפגישה, בה נרשם, כי "*** היה ערני, צלול ומבין את כל שנאמר לו, והציג את בקשתו כי אחותו *** תהיה היורשת או ילדיה בארץ" (נספח 1 לתצהיר הנוטריון). תרשומת זו תואמת את עדות הנוטריון, כי התנהלה שיחה בינו לבין המנוח, ובה המנוח אמר לנוטריון, כי יש לו אחות שהוא מבקש להוריש לה את כל רכושו ושהוא ערך צוואה בעבר (עמ' 96 שורות 23-24 לפרוט' דיון 16.3.25). בנוסף לכך העיד הנוטריון, כי המנוח מסר לו את פרטי הרכוש המופיעים בצוואה, כך שהנוטריון לא שאל את המנוח באשר להיקף רכושו, מכיוון והמנוח ידע לומר לנוטריון מהו רכושו.

     

    שלישית, עדות הנוטריון היתה אותנטית ואמינה בעיני, ואת זאת אני מסיק הן על סמך התרשמות ישירה שלי והן על סמך תשובות לשאלות שלא ידע את העובדות כדי להשיב עליהן [ודוק: אם היה הנוטריון משיב תשובה אחרת, הדבר לא ניתן היה לבדיקה].

     

56. בעוד שבכתב ההתנגדות לצוואת 2022, טענו הנתבעים באופן מפורש, כי המנוח הוגדר כחולה בדמנציה (סע' 19 להתנגדות), לא היה כשיר מנטלית לערוך צוואה, לא הבין את האמור בה ולא יכול להבחין בטיבה של צוואה (סע' 27-28 להתנגדות), הרי שבסיכומים טענותיהם נוסחו בלשון רפה ולא באופן נחרץ, כך שנטען שמצבו של המנוח היה ירוד גופנית וקוגניטיבית, אך לא נטען פוזיטיבית שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה. העדר הנחרצות באה לידי ביטוי גם בתשובת הנתבע 1 לשאלה - על סמך מה טען שהמנוח לקה בדמנציה, והשיב שהוא אינו זוכר, אך הוא "יודע שהוא היה במצב לא טוב. זה מה אני יודע" (עמ' 114 שורה 3 לפרוט' דיון 16.3.25).

     

57. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התנגדות הנתבעים בעילה של העדר כושר המנוח לצוות את רכושו והעדר יכולתו להבחין בטיבה של צוואת 2022 – להידחות. לא זו בלבד שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה, אלא שהוכח בפני בראיות מוצקות, הן של המומחים והן מהעדויות שנשמעו בפניי, כי המנוח היה כשיר לערוך את צוואת 2022 וידע להבחין היטב בטיבה של הצוואה.

     

    מעורבות בעריכת צוואה

     

58. סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

59. התובעת יצרה את קשר עם הנוטריון לאחר שהמנוח הביע בפניה רצון לשנות את צוואתו (עמ' 243 שורה 10 לפרוט' דיון מיום 23.3.25); על פי תצהיר הנוטריון (סע' 1 (א) בתה של התובעת היא לקוחה של הנוטריון); התובעת שילמה את שכר הנוטריון מחשבון המנוח (באמצעות יפוי כח); התובעת יצרה קשר עם ד"ר פלדינגר לצורך ביצוע הבדיקה הרפואית ואף שילמה את שכרו מחשבונה הפרטי ולאחר מכן ביצעה השבה מחשבון המנוח לחשבונה הפרטי. לטענת הנתבעים, התובעת היתה מעורבת באופן אינטנסיבי בעריכת הצוואה, יזמה והובילה את תהליך הצוואה מתחילתו ועד סופו. האם פעולות אלה של התובעת עולות כדי מעורבות הצוואה? האם לאור פעולות אלה ניתן לומר כי התובעת לקחה חלק בעריכת הצוואה דבר שיביא לבטלותה?

     

60. בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון, כי נוכח השלכות הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, אין לפרשה פירוש מרחיב, אלא יש לפרשה על דרך הצמצום. נפסק, כי פעולות עריכת צוואה אינה מתחילה לפני שעורך הדין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז (2) 373). בספרו דיני ירושה ועזבון כתב ש' שוחט (עמ' 137), כי "סעיף 35 לחוק לא יחול במצב שבו עורך הדין שערך את הצוואה הוזמן על ידי הנהנה, אשר מסר לו את תוכן הוראותיה ואף שילם לו את שכר טרחתו".

     

61. בפרשת שטיינר היו הנסיבות כדלהלן: א) הנהנית הביאה את המנוחה לעורך הדין שערך את הצוואה; ב) הנהנית סייעה לעוה"ד בפרטים שונים שנזקק להם לצורך עריכת הצוואה; ג) הנהנית נכחה בעת תרגום הצוואה מעברית לגרמנית והיא נתבקשה לצאת במעמד החתימה; ד) עוה"ד שוחח עם המנוחה על הצוואה ועל מבוקשה בעת שהנהנית נכחה בשיחה.

    בית המשפט העליון קבע, כי "בנסיבות אלה יש לראות את הסיוע שקיבלה מהמערערת לצורך הבאתה לעורך הדין כטבעי... היא היתה זקוקה לעזרה הפיזית והמעשית בהסעה למשרד עורך הדין, והמערערת נהגה להסיעה לכל מקום. אין בכך כדי להצביע ולו לכאורה על השתלטות על רצונה של המנוחה או על עריכת הצוואה בידי המערערת" (ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, 348).

     

62. בפרשת מרק נ' שאבי היו הנסיבות כדלהלן: א) המנוחה ביקשה מהנהנית להתקשר עם עוה"ד לשם עריכת צוואתה, והנהנית עשתה כן; ב) המנוחה והנהנית היו אצל עוה"ד לפחות שתי פגישות; ג) עוה"ד תרגם את הצוואה למנוחה בנוכחות הנהנית; ד) המנוחה חתמה על הצוואה בנוכחות הנהנית; ד) בית המשפט הניח שהמנוחה והנהנית אף שוחחו על תוכן הצוואה.

    בית המשפט העליון קבע, כי "מכאן, שהשיחות שיתכן שהיו בין המנוחה לבין המשיבה בטרם נוסחה הצוואה, אין בהן כדי לעשות את המשיבה כמי שלוקחת חלק בעריכת הצוואה. שיחות אלה עשויות – ועל כך אעמוד בהמשך – להצביע על 'השפעה בלתי הוגנת', אך אין בהן כדי לקים התנאי של סעיף 35 לחוק. מכאן, שגם פעולת השליחות שהוטלה על המשיבה, לפיה היה עליה להתקשר עם עורך-דין לשם עריכת הצוואה, אין בה כדי להכניסה לגדרו של סעיף 35 לחוק. נשארה איפוא רק השאלה אם העובדה שהמשיבה השתתפה בעת שעורך-הדין לרר ערך את הצוואה, והמנוחה חתמה עליה, יש בה כדי לעשותה כמי שלקחה חלק בעריכת הצוואה. מחומר הראיות לא עולה כי המשיבה נטלה חלק פעיל – או חלק כלשהו – בשיחה. היא לא נתנה הנחיות כלשהן בדבר תוכן הצוואה. בנסיבות אלה אין לראותה כמי שנטלה חלק בעריכתה..." (ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג (1) 7, 12).

     

63. אם בנסיבות בהן הנהנית על פי הצוואה היתה שותפה לשיחות אצל עורך הדין שערך את הצוואה וכן נכחה במעמד חתימת הצוואה, בית המשפט לא ראה בכך כלקיחת חלק בעריכת הצוואה, קל וחומר בנסיבות המקרה דנן; לא ניתן לומר, כי התובעת לקחה חלק בעריכת הצוואה, כאשר התובעת שוחחה עם המנוח על הצוואה, תיאמה בדיקה עם הפסיכוגריאטר ד"ר פלדינגר ושילמה את שכרו, יצרה קשר עם הנוטריון ותיאמה עמו.

     

64. לאור האמור לעיל, שוכנעתי, כי התובעת לא לקחה חלק בעריכת הצוואה. יחד עם זאת, המסע לא תם, שכן יש לבחון את השאלה האם פעולות התובעת עשויות להצביע על השפעה בלתי הוגנת?

     

    השפעה בלתי הוגנת

     

65. סעיף 30 לחוק הירושה קובע, כי "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

     

66. "השפעה בלתי הוגנת" כלשון החוק, אינה השפעה שגרתית, מעשה שבכל יום, "אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי" (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט (1) 318, 331): "כל אחד מאתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השיגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה'אמיתי' של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף. החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת שיגרה - מעשה שבכל יום - אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי. ... לעולם נכוון מחשבתנו אל עיקר העיקרים, והוא: רצונו החופשי והאמיתי של המנוח; ונקיים את צוואתו אם נדע כי רצונו לא נפל בו נגע, כי את רצונו שלו עשה ולא את רצון זולתו".

     

67. ההכרעה בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, בין אם הנטל להוכחתה הוא על המתנגד לקיום הצוואה ובין אם הנטל עבר אל כתפי המבקש את קיום הצוואה, תעשה על פי מכלול הנסיבות, ביניהן קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, היקף התלות ועומקה, גילו ומצב בריאותו הפיסי והנפשי של המצווה ושאר הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441, 450; ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא (1) 372, 378).

     

68. בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה עניין מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד מאד, שהרי מיוחסת לנהנה התנהגות בעלת גוון פסול, ועל מנת להוכיחה נדרשת תשתית ראייתית מוצקה ואין די בחשש בלבד להשפעה בלתי הוגנת.

     

69. בפסיקה גובשו ארבעה מבחני עזר המסייעים לבית המשפט בהכרעה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813): (א) תלות ועצמאות; (ב) תלות וסיוע; (ג) קשרי המצווה עם אחרים; (ד) נסיבות עריכת הצוואה. אבחן את יישום המבחנים על נסיבות המקרה דנן.

     

70. תלות ועצמאות:

    אין חולק, כי מיום נפילתו של המנוח בביתו (בתחילת ינואר 2022; כחודש וחצי לפני החתימה על צוואת 2022), ועד ליום מותו בתאריך 23.3.2022, היה המנוח מוגבל מבחינה תפקודית (פירוט הסקירה הרפואית בחוות דעת המומחה). זאת ועוד: אין חולק, כי הצוואה נחתמה כאשר המנוח מאושפז בבית חולים ומרותק למיטתו. יחד עם זאת, לא ניתן ללמוד מסקנה, כי כל אימת שמצווה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, הוא הופך להיות "נתון להשפעה" ולהיות תלוי בנהנה. המבחן הוא מבחן כפול – עצמאות מבחינה פיזית ומבחינה שכלית-הכרתית.

    בדנ"א 1516/95 נפסק כך: "כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו (ראו, למשל, את דברי השופטת בינישבע"א 2500/93שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח'..." .

    דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813.

     

    מחומר הראיות ומהעדויות שנשמעו בפניי, שוכנעתי, כי במועד עריכת הצוואה המנוח היה עצמאי מבחינה שכלית והכרתית, כך שעצמאותו השכלית-הכרתית חיפתה על התלות הפיזית של המנוח.

    הדברים עולים בבירור לא רק מחוות דעת ד"ר פלדינגר ומעדותו, ולא רק מחוות דעת המומחה, אלא גם מעדות העו"ס מרי לינדר, שביקורה את המנוח בבית החולים ביום 14.2.2022, ותיארה את מצבו: "...נשמע שהוא כרגיל. זאת אומרת עייף. אבל כרגיל. אולי, אולי טיפה כאילו, כמו אדם מאושפז, טיפה עייף, אבל רגיל. לא מבולבל" (עמ' 141 שורות 27-28 לפרוט' דיון 23.3.25).

     

71. תלות וסיוע:

    מבחן זה מתמקד בשאלה אם הקשר שהתקיים בין המצווה ובין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. ככל שהמצווה פחות עצמאי, כי אז יש לבחון מידת התלות שלו בנהנה והיקף הסיוע שניתן לו על ידו וכן את השאלה האם הנהנה הוא היחיד שמסייע לו או שמא הוא הסתייע גם באחרים.

    אין ספק, כי התובעת סייעה למנוח בעניינים רפואיים, אישיים ורכושיים. אך אין בעובדה זו די; הלכה היא כי גם עצם קיומה של תלות כלשהי בין נהנה למצווה, אין בה כדי לקבוע קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף תלות מוחלטת של המצווה בנהנה היא נסיבה חשובה, אך לא יחידה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד (2) 337).

     

    המנוח לא היה תלוי בסיוע של התובעת, והטעמים לכך כדלהלן:

     

    ראשית - על הנתבעים להוכיח, כי הקשר בין התובעת לבין המנוח התבסס על מתן הסיוע, עד שניתן לומר שהמנוח היה תלוי בסיוע של התובעת. הנתבעים לא הוכיחו, כי המנוח היה תלוי בסיוע מצד התובעת.

     

    שנית – המנוח היה עצמאי מבחינה שכלית-הכרתית, כך שלא היתה כל מניעה מצד המנוח להביע רצונו ולבקש סיוע מאנשים אחרים, כפי שעשה בפועל.

     

    שלישית – המנוח הסתייע גם באנשים אחרים. כך לדוגמה, מגיליון טיפול סוציאלי (נספח 16 לתצהיר התובעת) עולה, כי *** המטפל הסיעודי מהביטוח הלאומי ביקר את המנוח בבית החולים, ולדבריו המנוח ביקש שיסייע לו לטפל בעניינים בנקאיים; העו"ס מרי לינדר היתה בקשר עם המנוח בתקופת אשפוזו, ומהתרשומת של העו"ס עולה, כי המנוח אמר לה שיבקש מאחותו שתסייע לו לתבוע ביטוח סיעודי מחברת הביטוח הראל ודקלה (עמ' 242 לנספחי תצהיר התובעת; דיווח מיום 20.1.22); על פי עדות הנתבע 1, המנוח אמר לו שהוא במינוס, וביקש ממנו שסייע לו להתקשר לבירור מצב החשבון (עמ' 124 שורות 27-28 לפרוט' דיון 16.3.25).

     

    רביעית, כאשר מצווה נמצא בביתו, באופן טבעי התלות שלו בסיוע של צד שלישי מוגברת, זאת להבדיל ממצב שבו המצווה מאושפז בבית חולים, כמו במקרה דנן, שאז התלות שלו בסיוע צד שלישי פחותה, בוודאי תלות פיזית.

     

    חמישית, טענות הנתבעים להשתלטות התובעת על המנוח לא הוכחו. התובעת משכה מחשבון המנוח כספים לטובת תשלום שכר הנוטריון בסך 6,165 ₪, ושכר ד"ר פלדינגר בסך של כ- 4,000 ₪. בתאריך 20.3.22, שלושה ימים לפני פטירת המנוח, משכה התובעת סך של 105,000 ₪ (משני חשבונות הבנק של המנוח), אולם לטענתה ביצעה את המשיכה נוכח פטירתו הצפויה של המנוח, ההוצאות הרבות הצפויות בעקבות הפטירה והחשש שמא הבנק יחסום את האפשרות לעשות שימוש בחשבון.

     

     

    התובעת צירפה לתצהירה קבלות בגין הוצאות קבורה בסך של 42,000 ₪, אישור תשלום עבור מצבה בסך של 4,000 ₪, והוצאות החזקת הדירה בסכומים של אלפי ₪. אומנם, התובעת לא נתנה הסבר ביחס להפרש בין סכומי המשיכה לבין ההוצאות בפועל, יחד עם זאת, לא ניתן לומר, כי משיכה ביתר, אף אם מדובר בעשרות אלפי ₪, שלושה ימים קודם לפטירה, כאשר התובעת אינה יודעת מהן ההוצאות הצפויות לה, מהווה ניסיון השתלטות של התובעת על המנוח.

     

72. קשרי המצווה עם אחרים:

    מן העדויות והראיות עולה, כי המנוח שמר על קשר עם אחרים. המטפל הסיעודי, מר *** אישר בחקירתו, כי בתקופת אשפוז המנוח בבית החולים, היה מגיע אליו מדי יום (עמ' 58 שורות 1-2 לפרוט' 16.3.25; כי המשיך להתקשר אליו לאורך כל הזמן (עמ' 60 שורה 17); "...היו הרבה פעמים, זאת אומרת תמיד הייתי יכול לדבר איתו..." (עמ' 61 שורה 30). עדותו של מר *** עומדת בסתירה מוחלטת לתצהירו (סע' 10), שם טען, כי התובעת לקחה למנוח את הטלפון הנייד. מר *** לא הצליח ליישב את הסתירה. הנתבע 1 טען בסעיף 10 לתצהירו כך: "המשכתי לבקר את *** לאורך כל תקופת אשפוזו גם לאחר שמצבו התדרדר ועד ליום מותו". האמנתי לתובעת, כי הטלפון הנייד של המנוח נשבר ובחלוף מספר ימים התובעת נתנה למנוח טלפון חדש; והרי אם חפצה התובעת לנתק את המנוח מאחרים, לא היתה מחזירה לו את הטלפון ובטח שלא מחזירה לו טלפון עם אותו קו. מפלט שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של המנוח עולה, כי בתקופה שבין 1.1.22 ועד 25.3.22, המנוח יצר קשר טלפוני, בין היתר עם התובעת, עם הנתבע 1, ועם המטפלים הסיעודיים.

     

73. נסיבות עריכת הצוואה:

    מעורבות של נהנה בעריכת צוואה, שאינה נטילת חלק בעריכתה (ראה הניתוח לעיל), אין בה כשלעצמה כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת הפוסלת צוואה לפי סעיף 30 (א) לחוק הירושה. מבחן זה הוא מבחן משני והוא אינו עצמאי, במובן זה שיש בו כדי לסייע בהסקת מסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת אם כל המבחנים האחרים מצביעים על השפעה כזו (ראה ש' שוחט בספרו דיני ירושה ועיזבון עמ' 125).

    ראינו לעיל, כי אף אחד מהמבחנים אינו מתקיים ודי בכך כדי להגיע למסקנה, כי נסיבות עריכת הצוואה אינן מלמדות על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. על נסיבות עריכת הצוואה (ראה ניתוח בסעיפים 58-64 לעיל) ניתן ללמוד מעדות התובעת ומעדותו של הנוטריון עו"ד *** אשר הייתה בעיני מהימנה, עקבית והתיישבה היטב עם יתר הראיות שבתיק. תפקידה של התובעת היה טכני גרידא - יצירת הקשר עם הנוטריון לצורך תיאום הגעתו לבית החולים וביצוע תשלום שכרו של הנוטריון; בכך התמצתה מעורבותה של התובעת בצוואה.

     

74. דין טענות הנתבעים להשפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח לערוך צוואותיו – להידחות.

     

     

    לסיכום:

     

75. המנוח היה כשיר לערוך את צוואת 2022 וידע להבחין בטיבה של צוואת 2022; התובעת לא לקחה חלק בעריכת הצוואה; לא הובאה בפניי כל הוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מצידה של התובעת. המורם מכל האמור הוא, כי דין ההתנגדות להידחות.

     

76. ניתן בזאת צו קיום צוואה לצוואת המנוח מיום 25.2.2022.

     

77. התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעים בשכר טרחה ובהוצאות בסך של 5,722 ₪ (מחצית שכר המומחה פרופ' נוי ובשכר העד ד"ר פלדינגר בסך 750 ₪). התובעת לא צירפה הסכם שכר טרחה ו/או קבלות בגין תשלום שכר טרחה.

     

78. לאור דחיית ההתנגדות, ולאור מסקנתי, כי כל אחת מעילות ההתנגדות שהגישו הנתבעים נשענה על יסודות רעועים, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 65,000 ₪ ובנוסף בהוצאות משפט בסך של 5,722 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

79. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ו, 25 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.