ביום 16.6.19 הודעתי על זיכוי הנאשמת מחמת הספק. בהתאם לסעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי, להלן נימוקיי:
1. נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה העבירות כלהלן:
סטייה מקו נסיעה – עבירה לפי סעיף 41 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.
נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה תשכ"א 1961.
התנהגות הגורמת לנזק עבירה לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה תשכ"א -1961.
גרימת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה תשכ"א- 1961.
2. כתב האישום הינו כלהלן:
1. בתאריך 15.8.13 בשעה 11.40 או בסמוך לכך, נהגה הנאשמת ברכב פרטי תוצרת ניסאן, מ"ר 9798766 בכביש 4 מכיוון כללי דרום לצפון, במחלף לכביש 20 ("חולות").
2.הנאשמת נהגה ברשלנות ובקלות ראש בכך שהחלה לסטות מנתיב ימין לנתיב שמאל, תוך כדי האטה משמעותית וחסמה דרכו של אופנוע תוצרת ימהה, מ"ר 7042572, נהוג בידי ב' ש' ח', שנסע באותו כיוון הנסיעה וגרמה להתנגשות בין כלי הרכב.
3. כתוצאה מההתנגשות נזרק האופנוע ימינה פגע במעקה הבטיחות מימין ובהולך רגל, ד' י', שעמד בשול ימין.
4.כתוצאה נהג האופנוע נחבל בגופו חבלות של ממש, הוא הורדם והונשם בחדר הלם וסבל מפגיעה רב מערכתית שכללה , חבלת חזה – שברי צלעות והמוטורקס דו צדדי.
חבלת בטן – קרע טחול דרגה רביעית, קרע כבד דרגה 2, המטומה באדרנל.
חבלת אגן – פריקת "ספר פתוח" עם המטומה אחור צפקית.
חבלת גב – פגיעת תלישה של עור הגב התחתון ושברי זיזים רוחביים בחוליות המותן.
שברים פתוחים בגפיים - ירך ימין, שוק שמאל , שברי פריקה בכף רגל שמאל.
הוא הועבר בדחיפות לחדר ניתוח, שם עבר לפרוטומיה וכריתת טחול וקיבוע ראשוני של השברים והטרייה של הפצעים.
לאחר התייצבותו בטיפול נמרץ עבר קיבוע פנימי של שברי האגן, ירך ימין ושוק שמאל ועבר הטריה של זיהום ונמק רקמה רכה בשוק שמאל וקיבוע חלקי של שברי כף הרגל. בהמשך הוא הועבר למחלקת טראומה להמשך טיפול ובתאריך 22.10.13 ושוחרר לשיקום בבית לווינשטיין.
5. כמו כן ניזוקו כלי הרכב ונחבלו בגופם הנאשמת, 2 נוסעים ברכבה והולך הרגל.
3. הנאשמת הודתה באמור בסעיף לכתב האישום 1 ובתוצאות התאונה המפורטות בסעיפים 3-5, אך כפרה באחריות ובאופן קרות התאונה כמתואר בסעיף 2 לכתב האישום וטענה, כי היא לא סטתה ולא חסמה דרכו של רוכב האופנוע ולא גרמה להתנגשות אלא רוכב האופנוע לא שמר מרחק ו/או סטה לנתיבה והתנגש בה מאחור (ר' הודעת כפירה בכתב שהוגשה ביום 1.1.17).
4. יצויין, כי עקב אי איתור הנאשמת התיק נמחק לאיתורה וההליכים בו חודשו ב- 1/2016.
ביום 1.1.17 , בהקראה שהתקיימה בפני כב' השופטת הבכירה א. וישקין, כפרה הנאשמת באשמה כמפורט לעיל והתיק נקבע לשמיעת ראיות בפניי ביום 29.6.17.
ב"כ הנצדדים ביקשו שלא לקיים ההוכחות ולדחות הדיון בנימוק ש"בתיק בעיה ראייתית קשה" (ר' הודעת ב"כ המאשימה לפרוטוקול ביום 7.9.17). בסופו של דבר, קבעתי את התיק לשמיעת ראיות ליום 23.1.18.
ברם, המעורב לא התייצב לדיוני ההוכחות שהתקיימו בתאריכים 23.1.18, 4.3.18, 3.5.18 ורק ביום 16.1.19 התייצב העד להעיד בבית המשפט.
5. מטעם המאשימה העידו מיכאל קרמר (עת/1), שנהג במונית מאחורי הנאשמת והמעורב, בוחן ת"ד, עומרי צובינסקי (עת/2) , חגי דברת, שגבה הודעה במשטרה מהנאשמת (עת/3), יונתן דניאלי נהג רכב המשא (עת/4), השוטרת אליזבט ענתבי (עת/5) שהגיעה לזירת התאונה ורוכב האופנוע חיים בן שבת (עת/6).
מטעם ההגנה העידו הנאשמת ואמה הגב' לריסה גניצ'ב (עה/2), שישבה לצדה ברכב בקרות התאונה.
6. בטרם אדון בשאלות שבמלוקת ואבחן הראיות שהובאו בתיק הנדון, אתייחס לטענת הסנגור להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. לדידו, העובדה שכתב האישום שהוגש נגד רוכב האופנוע אשר לא שמר מרחק מהנאשמת והתנגש ברכבה בוטל ואילו כתב האישום נגד הנאשמת נותר על כנו והמאשימה עמדה על ניהול ההליך, מהווה התעמרות בנאשמת ואכיפה בררנית כלפיה.
טענת הגנה מן הצדק היא במהותה, טענה מקדמית אשר רצוי להעלותה בפתח הדיון.
יחד עם זאת, אין למנוע מהנאשם מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט ברשות בימ"ש.
בע"פ 2910/10 נקבע, כי כאשר ביהמ"ש דן בטענה של ההגנה מן הצדק, עליו לשקול שיקולים של "צדק ציבורי" או אם יש בניהול המשפט פגיעה בחוש הצדק וההגינות.
אכיפה בררנית, הינה אחת מהטענות המצדיקות בחינת ההגנה מן הצדק.
עוד נקבע בע"פ 5672/05 "טגר בע"מ נ מד"י" :
"ההגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד"
בבג"צ 9396/96 "סימונה זקין ואח נ' ראש עריית ב"ש ואח' "הוגדרה אכיפת בררנית:
"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים להשגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא".
בע"פ (מחוזי ת"א) 15757-04-11 "מד"י נ גרינוולד "נקבע:
"...אם ימצא כי התביעה הונחתה על ידי שיקולים זרים, פעלה בחוסר תום לב או שבית המשפט מגיע למסקנה, כי הבחירה את מי להעמיד לדין ולגבי מי להימנע מכך, חרגה בנסיבות הענין ממתחם הסבירות – רק אז, תתקבל טענת אכיפה הבררנית".
רק אם נוכח בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות, יעבור לשלב הבא ויבחן האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.
בענייננו, הנאשמת לא העלתה טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, מיד לאחר תחילת המשפט, באפשרות הראשונה שהיתה יכולה להעלותה, אלא ניהלה הוכחות וחיכתה עד לשלב הגשת הסיכומים טרם מתן הכרעת הדין.
לאור תוצאותיה הקשות של התאונה, סבורתני כי היה מקום להביא הראיות בפני בי"המש ולשמוע העדים בטרם ייקבע אם הנאשמת נושאת באחריות לקרות התאונה אם לאו.
העובדה כי המאשימה החליטה לחזור בה מכתב האישום כנגד המעורב (רוכב האופנוע) בשל מצבו הרפואי הקשה ופציעתו הקשה כתוצאה מהתאונה אינם מצדיקים ביטול כתב האישום נגד הנאשמת על אתר ואינם מחייבים זאת.
לפיכך אני דוחה טענת הנאשמת להגנה מן הצדק.
7.העובדות המוכחות
7.1.הנאשמת נהגה ברכבה בכביש 4 מצפון לדרום בצידו הימני של הכביש.
7.2.הנפגע רכב על אופנוע מאחורי רכבה של הנאשמת.
7.3.ממרחק של כ- 200 מ' דרומה מנקודת האימפקט (לפי מקום החריץ שחרט האופנוע בכביש), חנה בשול רכב משא עם נגרר כאשר גלגליו השמאליים כמעט צמודים לקו השול (ר' תמונה 13 לת/3).
7.4.נהג רכב המשא (עת/4) עמד עובר לתאונה בצידו השמאלי של הרכב בתוך הנתיב הימני (ר' עדותו עמ' 44 ש' 24).
7.5.לא הובאה ראיה על המרחק שבין רכבו לבין מקום עמידתו של עד זה.
בהתקרב רכבה של הנאשמת למקום חניית רכב המשא, אירעה התאונה, שבה פגע האופנוע של הנפגע בפינה הימנית–אחורית של רכב הנאשמת.
7.6.נקודת האימפקט הינה מקום החריץ הראשון (מסומנת 1 בת/6).
7.7.האופנוע המשיך לנסוע לאחר האימפקט או להיזרק (לא הוברר מהראיות שהובאו בפניי) למרחק של כ- 137.5 מנקודת האימפקט (ר' תרשים ת/6).
7.8.במהלך היזרקות האופנוע, ניתק ממנו הגלגל הקדמי אשר עף ופגע בנהג רכב המשא, עת/4, אשר כאמור עמד בכביש.
כתוצאה מכך, הוא נחבל בגופו.
7.9לרוכב האונפוע נגרמו חבלות קשות ומרובות בגינן אושפז תקופה ממושכת ונותרה לו נכות צמיתה.
7.10.לא הובאה בפני ראייה על סימני בלימה בכביש או ראייה אחרת על בלימתה של הנאשמת את רכבה עובר לתאונה (מלבד העדויות אשר תפורטנה להלן).
8.האשמה המיוחסת לנאשמת בתיק זה, כי היא האטה באופן משמעותי את מהירות נסיעתה ברכבה שלא כדין וללא צורך בכביש בין עירוני ובכך גרמה לפגיעתו של האופנוע ברכבה.
השאלה העומדת להכרעה בתיק זה, סובבת על השאלה, האם הנאשמת האטה את מהירות נסיעתה שלא כדין וללא הצדקה ובכך גרמה להתרחשות התאונה .
יצויין, כי הבוחן בחוות דעתו קבע, כי הנאשמת עצרה את רכבה ובכך גרמה לתאונה ( ר' עדות הבוחן עמ' 25 ש' 13 ועמ' 7 ש' 4). אולם, הנאשמת לא הואשמה בכתב האישום בעבירה של עצירה בדרך בין עירונית ולא נטען כלל כי עצרה נסיעתה ולפיכך אין לי צורך לדון בטענה זו.
הובאו בפני 4 עדויות כלהלן:
האחת של נהג רכב המשא עת/4, אשר העיד, שרכב הנאשמת עצר לפני קרות התאונה (עמ' 43 ש' 24 – 25 וכן עמ' 46 ש' 22).
עד נוסף – שהעיד בעניין זה, היה עת/1 – מיכאל קרמר, נהג מונית שנסע אחרי רכב הנאשמת.
בעדותו במשטרה (ת/2) אמר כי הנאשמת עצרה (ש' 13 וש' 33). אולם בעדותו בביה"מש הסתייג מדבריו ואמר, כי אינו יודע מי עצר ולמה (עמ' 14 ש' 3).
לא ניתן להסתמך על דבריו של עד זה במשטרה סמוך לאחר התאונה משום ששם אמר שרכב הנאשמת היה ראשון בסדר הרכבים והאופנוע נסע מאחוריו ואילו בעדותו בביה"מש העיד ההיפך , היינו, שהאופנוע היה ראשון ורכב הנאשמת נסע מאחוריו (עמ' 10 ש' 26 וכן סקיצה שערך בביהמ"ש- ת/1).
גם ברור ואין ספק בכך, כי סדר הרכבים היה הפוך מתיאורו, כיוון שפגיעת האופנוע היתה בפינה האחורית של רכב הנאשמת.
זאת ועוד; עד זה אף העיד, כי הנאשמת כלל לא סטתה שמאלה עם רכבה (עמ' 12 ש' 13 ועמ' 15 ש' 10), בניגוד לנטען כאמור בכתב האישום.
9.כנגד העדות היחידה של עת/4, העידו הנאשמת ואימה שישבה לצידה ברכבה בעת קרות התאונה.
הנאשמת העידה, כי כאשר התקרבה לרכב המשא שחנה בשול, היא הבחינה באדם שמתהלך על הכביש ומצאה לנכון להאט את מהירות נסיעתה משום שהיא סברה שהמרחק שבו היתה מרכב המשא, הנגרר ("העגלה"), בלט לנתיב נסיעתה.
היא הכחישה, שהיא עצרה את רכבה וטענה, כי המשיכה בנסיעה איטית תוך סטייה קלה שמאלה (עמ' 74 ש' 23 ובחקירתה הנגדית עמ' 78 ש' 4).
עדותה של הנאשמת אושרה ע"י עה/2, גב' גניצ'ב לריסה, אמה של הנאשמת (עמ' 82 ש' 14).
10.משקלול הראיות שהובאו בפניי נמצאה כי עומדת בפני עדותו היחידה של עת/4 כנגד עדות הנאשמת ואימה.
בנסיבות אלה, המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר את העבירות המיוחסות לנאשמת בכתב האישום.
11.באשר לאישום של סטייה מנתיב נסיעה, לא מצאתי פגם בנהיגת הנאשמת, גם אם היתה סטייה כזאת, משום שסטייה זו לא היתה גורם תורם לתאונה.
ראשית, משום שגם אלמלא סטייה זו, התאונה לא היתה נמנעת אלא שרוכב האופנוע לא היה פוגע בפינה ימנית–אחורית אלא במרכז הפגוש האחורי של הרכב או בפינה השמאלית שלו.
שנית, המצאותו של עת/4 בכביש, עורר אינסטנקטיבית את הצורך בסטייה כלשהי על מנת לא לפגוע בו.
גם הבוחן מטעם המאשימה, עת/2, אישר בעדותו, כי סטיית הנאשמת אינה הגורם לתאונה (עמ' 23 ש'11 ).
הוא גם אישר, כי נהג נורמטיבי, שנקלע לסיטואציה כפי שארעה עובר לתאונה, היה סוטה כפי שהעיד :"בתור נהג נורמטיבי שרואה רכב שעומד עם 4 מהבהבים יכול להיות שגם הייתי סוטה" (עמ' 25 ש' 18-19).
על כן, איני מוצאת לנכון להרשיע את הנאשמת בעבירה זו.
12.אין בכוונתי לדון ולפסוק בשאלת גורם האחראי לקרות התאונה, שהרי שאלה זו לא הועמדה בפני, למרות העובדות שציינתי בתחילת הכרעת הדין.
תפקידי בתיק זה הצטמצם לבחינת אחריותה של הנאשמת לקרות התאונה ואם הוכחה התנהגות רשלנית או בניגוד לדין.
על כן, אני מחליטה לזכות את הנאשמת מהאישומים המיוחסים לה מחמת הספק.