פלונית נ' קניון רננים (ניהול) בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובעת, ילידת 1961, על פי הנטען בשל נפילתה בקומת המסחר בקניון שבבעלות הנתבע 1 (להלן: הקניון).

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח שביטחה בקרות התאונה את הנתבעת 1.

הנתבעת 3 הינה חברת הניקיון שסיפקה לקניון שירותי ניקיון בעת קרות התאונה הנדונה (להלן: חברת הנקיון).

צד ג' 2 הינה חברת הביטוח שביטחה בזמנים האמורים את הנתבעת 3 היא צד ג' 1.

בכתב התביעה ובתצהיר התובעת נטען כי ביום 11.11.2016, עת שהתה בקניון עם בתה ותוך כדי הליכתה, החליקה כתוצאה מרטיבות/כתם שמנוני שהיה על הרצפה, מעדה ונחבלה בברך ימין.

לאחר הגשת חוות דעת רפואיות הסכימו הצדדים על נכות תפקודית רפואית בשיעור של 7.5%.

משלא היתה הסכמה על ידי כלל הצדדים להצעת בית המשפט לפשרה לא היה מנוס מקביעת התיק להוכחות.

בדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 22.4.25, העידו מטעם התביעה: התובעת בעצמה, הגברת ד' ש' - בתה של התובעת שנכחה עימה באירוע וכן עדת ראייה נוספת הגב' אידית כרמלי שהגיעה למקום בסמוך לאחר קרות התאונה. מטעם הנתבעים העידו : מר דוד ואנונו - מנהל תפעול של הנתבעת 1 וכן מר אביב שפינדלר מעסיקם של עבדי חברת הניקיון מטעם הנתבעת 3.

טענות הצדדים:

התובעת טוענת, כי הנתבעות הפרו חובה חקוקה עת לא דאגו להסיר מכשולים ומפגעים בדרכי העוברים והשבים בקניון. לטענתה, נפצעה כתוצאה מהחלקה ומעידה בשל מפגע ברור שבאחריותן היה להסירו. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים לא דאגו לניקיון סביר בקניון וכן לא פיקחו על עבודת חברת הניקיון ומשכך הם חייבים לפצותה על נזקיה כתוצאה מהמעידה.

הנתבעים 1 ו 2 טוענים, כי אין להטיל עליהן אחריות כלשהי, שכן מדובר באירוע פתאומי שלא ניתן היה לצפות או למנוע. לטענתם, האחריות לתאונה רובצת לפתחה של נתבעת 3 בהיותה חברת הניקיון, אשר תפקידה היה לדאוג לניקיון הקניון באופן יומיומי שוטף ורציף לאיתור והסרת מפגעים. בנסיבות המקרה ומשלא עשתה כן, היא חבה בפיצוי התובעת על נזקיה.

נתבעות 3 ו 4 טוענות, כי אין להטיל עליהן אחריות אלא על נתבעות 1 ו 2 זאת משום שלא סיפקו את דו"ח אירוע מטעמם. הדו"ח היה אמור לפרט את המפגע הנטען אולם מפגע כזה לא הוכח ומשכך אין חבות כלפיהן. זאת ועוד לטענת נתבעות 3 ו 4 לא צורף הסכם המטיל עליהם אחריות או חבות ועל כן דין התביעה כנגדן להידחות.

דיון והכרעה:

הרקע הנורמטיבי:

חובת הזהירות של בעל מקרקעין כלפי אלה הבאים בשעריו מושרשת מזה שנים ארוכות, ולפיה:

"הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, לז(1) 113, בעמ' 125, 1982).

חובת הזהירות אינה חלה על כלל הסיכונים הקיימים, אלא על הסיכונים ה'בלתי רגילים' אשר ניתן למונעם באמצעים סבירים:

משהוזמן אדם אל מקום, ובו סכנה אשר בשביל בני-אדם מסוגו אינה מן הרגילות – ועל-כן אין המזמין יכול להניח שייזהר מפניה – המזמין צריך לחזות מראש, כי סכנה זו תגרור אחריה תוצאה מזיקה, ואם בעטיה ניזוק המוזמן, כי אז הפר המזמין את חובת הזהירות שחב לו, והתחייב בהטבת הנזק (ע"א 683-77 בנימין ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו, נבו, 31.10.79).

לפיכך, סיכונים טבעיים הנובעים מעצם השימוש אשר נעשה על ידי הניזוק באותו חפץ או משטח, אינם יוצרים חבות לכשעצמם: