מבוא
בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 100 אלף שקלים שעניינה עוולת לשון הרע על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), זאת בגין פרסום שנעשה על ידי הנתבעים 1-3 בעיתון "עובדה" (להלן: "עיתון עובדה") המוצא לאור על ידי הנתבעת 4 ונערך על ידי הנתבע 5.
התובע, חן הראל אריאלי (להלן: "התובע" או "אריאלי") הינו תושב העיר עפולה וחבר בשכונת פועלים אגודה שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה" או "הנתבעת 1"). אריאלי היה בעל זכויות חכירת משנה במקרקעין הנמצאים ברח' הדגן 22 בעפולה והידועים כחלקה 97 בגוש 16706 (להלן: "המקרקעין"). את זכויותיו במקרקעין רכש אריאלי ביום 28.06.10 ממשפחת שלמה פלק ומכרם לחברת א.י. אדיר (להלן: "החברה הקבלנית" או "אדיר") על-פי הסכם מכר שנערך ביום 28.2.12.
מצב רישום הזכויות במקרקעין לפי נסח טאבו שצורף הינו כדלקמן: הקרן הקיימת לישראל הינה הבעלים הרשום של המקרקעין המנוהלים על ידי מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). ביום 7.11.2000 נרשמה האגודה כחוכרת ראשית של המקרקעין וביום 17.2.2011 בוצעה העברת שכירות משנה על החכירה של האגודה על שמו של אריאלי. כן ביום 29.2.12 נרשמה בפנקס רישום המקרקעין הערת אזהרה על חכירת המשנה של אריאלי לטובת החברה הקבלנית בהתאם להסכם הרכישה שנחתם כאמור ביניהם. ברקע למחלוקת שבין הצדדים בתיק דנן מצוי אותו מצב זכויות רשום וחלוקתו כאמור בין הבעלים של הקרקע (קק"ל בניהול ממ"י) לבין החוכרת הראשית (האגודה), חוכר המשנה (אריאלי) והחברה הקבלנית, שאליה חפץ חוכר המשנה-התובע למכור את זכויותיו במקרקעין לצורך הקמת מבנה בבנייה רוויה.
בין בעלי הזכויות במקרקעין התגלע סכסוך מתמשך שהעסיק ערכאות שונות ומקורו ברצונו של אריאלי למכור כאמור את המקרקעין לאדיר, שחפצה לבנות עליהם בניין מגורים רב קומות, ולצורך הקמתו החלה האחרונה לנקוט בהליכים מול מוסדות התכנון והבנייה, על מנת להכשיר את הבניה המתוכננת. מהלך זה, זכה להתנגדות החוכרת הראשית של המקרקעין, היא האגודה, אשר פעלה בכל המישורים האפשריים על מנת לעצור את הבנייה המבוקשת, ועל טעמיה לכך אעמוד בהמשך.
להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי לאחר שבקשה להיתר בניה שהגישה אדיר למוסדות התכנון והבניה, אושרה בפן העקרוני, הגישה האגודה לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה למתן צו מניעה (זמני ולאחר מכן קבוע) על מנת לעצור את הוצאתו לפועל של פרויקט הבניה המתוכנן במקרקעין דנן, בטענה שלא ניתנה הסכמת האגודה (החוכרת הראשית) והמינהל (הבעלים) לבניה המתוכננת. להליך זה אדרש בהמשך ביתר פירוט, אך אציין עתה כי ההליך האמור הסתיים בפסק דין מנומק של כבוד השופטת נחמה מוניץ אשר ניתן ביום 10.9.13 במסגרת ת"א 19597-05-12 שכונת פועלים בעפולה נ' חלק (להלן: "פסק הדין"). על פסק הדין לא הוגש ערעור והוא הפך לסופי וחלוט.
ביום 18.10.13, היינו כחודש ימים אחרי מתן פסק הדין, פורסמה בעיתון "עובדה" מודעה שנושאת את הכותרת "הודעת אזהרה" המתריעה את המעוניינים ברכישת דירה בפרויקט הנ"ל מפני חתימה על הסכם רכישה ומשחררת את האגודה מכל אחריות בגין נזקים שייגרמו עקב כך. מודעה זו עומדת במוקד המחלוקת בתיק דנן, מהווה, כך לשיטת התובע, עוולת לשון הרע ובגינה הוגשה התביעה הנדונה ביום 23.10.13, ימים סופרים לאחר הפרסום, וזאת מבלי שהוכח כי נעשתה על ידי התובע טרם הגשת התביעה פנייה לעיתון או למפרסם לתיקון האמור במודעה.
התביעה הנדונה הוגשה נגד המפרסמת של המודעה בעיתון, הנתבעת 1, והחתומים עליה, הנתבעים 2 ו- 3, ששימשו במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן כיו"ר ועד הנהלת האגודה וחברת ועד הנהלת האגודה, בהתאמה, וכן כנגד הנתבעים 4 ו- 5, מוציאה לאור של העיתון ועורך העיתון, בהתאמה.
הפרסום
למקרא העדויות בתיק דנן, לא יכולה להיות מחלוקת, כי ביום 18.10.13, קרי לאחר מתן פסק הדין, פרסמה האגודה מודעה בעיתון עובדה שנוסחה כלהלן (ההדגשות שלי- ש.נ):
" שכונת עובדים בעפולה , אגודה שיתופית בע"מ
הודעת אזהרה
למתעניינים ברכישת דירה ב"פרויקט עומר"
שפורסם שייבנה ברח' הדגן 22 בעפולה
לאחרונה התפרסמה מודעה על מכירת דירות, בבית דירות שלכאורה עומד להיבנות, בשם 'פרויקט עומר' ברחוב הדגן 22 גוש 16706 חלקה 97.
הרינו להביא לידיעת ציבור המתעניינים ברכישת דירה בפרויקט זה, כי החלקה הנ"ל, איננה רשומה כלל בבעלות החברה היזמית/הקבלנית המפרסמת את הדירות.
החלקה הנ"ל היא בחכירה ראשית של האגודה מאת הבעלים הרשום, קרן קיימת לישראל, והמנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל, ולכן כפופה היא לזכויות האגודה.
פרויקט הדירות הנ"ל, נוגד את מדיניות האגודה והחלטותיה, ועומד בסתירה לתנאי החכירה החלים על החלקה/הקרקע.
בקרקעות שבתחום האגודה אפשרית בניה צמודת קרקע, ולצורך שימוש עצמי של רוכשי המשנה מהאגודה, בלבד.
לתשומת לבכם- לא ניתן היתר בניה לפרויקט הנדון, וזאת מאחר ורשות מקרקעי ישראל לא נתנה את הסכמתה לתכניות הבניה ו/או לבקשת ההיתר. הרשות הודיעה מפורשות ובכתב- כי הסכמה זו לא תינתן מצדה ללא הסכמת האגודה.
כאמור לעיל, האגודה מתנגדת נחרצות לפרויקט הבניה הרוויה הנ"ל, ולא תיתן את הסכמתה לבנייתו.
יתר על כן, האגודה בנסיבות אלו אף איננה מסכימה, ולא תאשר את עצם העברת זכויות חכירת המשנה על-שם החברה היזמית/הקבלנית הנ"ל, המפרסמת את הדירות (שכאמור כיום איננה כלל וכלל בעלת זכויות קנייניות רשומות בקרקע).
אשר על כן, כל מי שעל-אף האמור לעיל יחתום על הסכם לרכישת דירה בפרויקט זה, וישלם לחברה היזמית/הקבלנית תשלומים כלשהם על-חשבון, עושה זאת על דעתו ובאחריותו הבלעדית, שם את כספו על קרן הצבי פשוטו כמשמעו, ולא יוכל בעתיד לבוא בטענה כלשהי לאגודה, בגין נזקים ככל שייגרמו לו.
בברכה,
אלי יבלונקגלית מרגולין
יו"ד ועד האגודה חברת וועד ומזכירה
".
כבר ייאמר שאין כל מחלוקת בין הצדדים, כי הפרסום המצוטט למעלה מושא תביעה זו, בא בעקבות מודעה שפרסמה החברה הקבלנית ביום 11.10.13 לשיווק הפרויקט הנ"ל והכוללת תמונה של הפרויקט המתוכנן בצירוף שם הפרויקט "פרויקט עומר" וציון מיקומו "רח' הדגן 22 בעפולה".
עיקר טענות התובע
על פי הנטען בתביעה, התובע יזם יחד עם החברה הקבלנית הקמתו של בניין מגורים על המקרקעין בהתאם לתכנית בניין ערים מאושרת החלה על המקרקעין הנ"ל, ולצורך כך חתם התובע כחוכר משנה ובעל הזכויות הרשום של המקרקעין, על בקשה להיתר בנייה שהגישה החברה הקבלנית לעיריית עפולה. האגודה הגישה התנגדות למתן ההיתר, אולם התנגדותה נדחתה וועדת התכנון החליטה על מתן היתר בנייה ודחיית ההתנגדות כאמור. לאור דחיית ההתנגדות ומתן ההיתר, הגישו הנתבעים 1-3 תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ת"א 19597-05-12 למתן צו מניעה שיאסור על התובע להמשיך בבנייה על המקרקעין. טענתה המרכזית של האגודה באותו הליך התמקדה בזכות הסירוב המוענקת לה, לטענתה, לבנייה בשל הפגיעה בצביון השכונה במידה והבניה תאושר. תחילה הסעד הארעי להפסקת הבנייה התקבל, ואולם בהמשך התבררה התביעה לגופה וביהמ"ש ביטל את הצו הזמני ודחה את תביעת האגודה על כל סעדיה בפסק דין שניתן תחת ידה של כבוד השופטת נ' מוניץ ביום 10.9.13 הקובע, בעיקר, כי אין צורך בהסכמת האגודה לבנייה ואין בחוזה החכירה מניעה מהתובע לבנות את בניין המגורים, ובכך למעשה אישר ביהמ"ש לתובע את המשך הבנייה.
לטענת התובע, חרף האמור בפסק הדין ולפיו האגודה אינה זכאית למנוע את הקמת בניין המגורים במקרקעין, פרסמו הנתבעים 1-3 בעיתון עובדה את המודעה נשוא התביעה כשהיא רוויה שקרים וטענות הנוגדות לחלוטין את קביעות פסק הדין, ועל כן היא מהווה לשון הרע שפורסמה בכוונה לפגוע בתובע, בשמו, בתדמיתו, במשלח ידו וכן ביוזמתו להקים את הבניין ובכך להסב לו נזקים ממוניים.
לגרסת התובע, הדברים במודעה כוונו אליו מעצם כך, שהמודעה נפתחת כהודעת אזהרה ביחס למקרקעין של התובע, קרי כבר מהכותרת של המודעה ניתן להבין שמדובר באזהרה מפני התובע. אף ששמו של התובע לא צוין מפורשות במודעה, הרי שהיא מכילה פרטיו של התובע כבעל הזכויות במקרקעין המזוהים על פי כתובת ומספר גוש וחלקה, כאשר ידוע לכל כי זו היא כתובת מגוריו של התובע וכי הוא זה שיזם את הקמת בניין המגורים על המקרקעין הנ"ל, באופן היוצר קשר בין המקרקעין לבין התובע וייחוס דברי לשון הרע הכלולים לשיטתו במודעה הנ"ל, אליו. לאור זאת, מבקש התובע לראות בכינוי "החברה היזמית" המוזכר במודעה ככינוי המתייחס אליו.
עוד טוען התובע, כי המודעה כוללת אזהרה לציבור ולפיה מי שיחתום על הסכם לרכישת דירה בפרויקט וישלם לחברה הקבלנית/היזמית תשלומים כלשהם "שם כספו על קרן הצבי פשוטו כמשמעו, ולא יוכל בעתיד לבוא בטענה כלשהי לאגודה בגין אותם נזקים ככל שייגרמו לו". לשיטתו, השימוש בצמד המילים "הודעת אזהרה" ובמטבע הלשון "שם את כספו על קרן הצבי", שנעשה במודעה ע"י הנתבעים, כאשר אין מחלוקת בדבר זכויותיו של התובע במקרקעין הנזכרים במודעה, מייחס לתובע מעשים פליליים של הונאה, מרמה, הטעיה של הציבור, מכירת רכוש גנוב וגרימת נזק. בהקשר זה, מפנה התובע להוראת סעיף 3 לחוק, שלפיה לשון הרע יכולה להיות גם מרומזת ומשתמעת מהפרסום ונסיבותיו החיצוניות ולא דווקא מפורשת.
כן טוען התובע בסיכומיו, כי לא יכולה להיות כל מחלוקת באשר להוכחת יסוד הפרסום שנעשה על ידי הנתבעים, לאחר שצורפה המודעה מושא הפרסום הן לכתב ההגנה והן לתצהיר מטעם הנתבעים. לטענתו, על פי סעיף 23 לחוק שכותרתו "הוכחת פרסום ברבים", בעת שמוגש עותק של עיתון, כבענייננו, ישמש הדבר ראיה לכאורה שאכן נעשה הפרסום באותו עיתון. לפיכך, התובע אינו נדרש להוכיח באמצעות עדים נוספים שהפרסום הגיע לידיו של אדם או יותר זולתו, כאמור בסעיף 7 לחוק.
באשר לאחריותם האישית של הנתבעים למודעה שפורסמה, טוען התובע כי האגודה בעצמה מודה כי היא פרסמה את המודעה בעיתון עובדה, הנתבעים 2-3 חתומים באופן אישי על המודעה, הגם שהדבר נעשה במסגרת תפקידם באגודה, ואילו הנתבעים 4-5 נושאי באחריות לפרסום מכוח סעיף 11 לחוק שדן באחריותם של העורך והמוציא לאור של העיתון בגין פרסום באמצעי התקשורת.
התובע דוחה בסיכומיו את טענת ההגנה שהעלו הנתבעים 1-3 ואשר עניינה "אמת דיברתי", שכן האחרונים לא השכילו להוכיח כי מצב הזכויות בנכס המתואר במודעה תואם את המציאות, וכן כשלו בלהוכיח כי התובע ביצע את המעשים הפליליים המיוחסים לו בגדר המודעה, כאשר עסקינן בטענות בעלות גוון פלילי המצריכות רמת הוכחה גבוהה יותר מהרגיל.
עוד שולל התובע את קיומה של הגנה נוספת של הנתבעים 1-3, לפיה מדובר בפרסום אשר נועד על מנת להגן על רוכשי דירות תמימים, שכן מדובר בטענת הגנה המכוונת לקיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, שלא ניתן לקבלה בענייננו, משום שלא הוכח כי מדובר ב-"אמת דיברתי".
בנוסף טוען התובע לאי תחולתה של טענת ההגנה של הנתבעים 4-5 בדבר פרסום המודעה בתום לב ומבלי שיכלו לדעת שהיא כוללת בתוכה לשון הרע. לשיטתו, החוק מטיל על העורך והמוציא לאור של עיתון אחריות ללא צורך בהוכחת יסוד נפשי בדבר ידיעה כאמור בסעיף 11 לחוק, למעט בהליכים פליליים שאינם מעניינה של התביעה דנן. עוד עלה מעדותו של הנתבע 5, כי הלה ידע על האמצעי הסביר שהיה עליו לנקוט בו ביחס לפרסום מודעת אזהרה בעיתון, וחרף זאת הוא לא נקט בשום אמצעי סביר ואף לא הביא ראיות על מנת להוכיח זאת.
התובע מוסיף וטוען בסיכומיו לעניין אי תחולתה של הגנת תום הלב גם ביחס לנתבעים 1-3, שכן המודעה התפרסמה תוך הסתרת קיומו של פסק דין מהמודעה עצמה והצגת מצג הנוגד את קביעותיו של בית המשפט ביחס לנושא הזכויות במקרקעין. לשיטתו, שומה היה על הנתבעים להביא לידיעת הרוכשים הפוטנציאליים כי הנושא מצוי במחלוקת משפטית ונדון והוכרע בביהמ"ש המחוזי בנצרת. גם לאחר הגשת התביעה דנן, לא מצאו הנתבעים או מי מהם לנכון לפרסם הודעת הבהרה כלשהי בנושא מצב הזכויות בנכס לאחר מתן ההכרעה בבית המשפט המחוזי בנצרת.
עיקר טענות הנתבעים 1-3
הנתבעים 1-3 ניהלו את הגנתם במשותף. את כתב ההגנה הגישו נתבעים אלה כשלא היו מיוצגים, אך את המשך הגנתם ניהלו באמצעות ייצוג משפטי שנטלו בשלב מתקדם של ההליך לאחר שבית המשפט העמיד אותם על הזכות והחשיבות של נטילת ייצוג משפטי בנדון.
הנתבעים 1-3 טוענים, כי המודעה כלל אינה מתייחסת לתובע, שמו של האחרון אינו מוזכר בה ואין בתוכן האמור בה כדי להוות לשון הרע ביחס אליו. לטענתם, עדותו של התובע בהקשר זה הינה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך, שכן הלה לא הביא עדים נוספים כמו אשתו או אנשי החברה הקבלנית, שיעידו כי ראו שפרסום האמור מתייחס אליו.
עוד טוענים הנתבעים 1-3, כי טענת התובע ולפיה ניתן לזהותו מעצם רישום פרטי המקרקעין וכתובת מגוריו בגוף המודעה, דינה להידחות משום שהובאה רק בסיכומיו, בעוד שבכתב התביעה ובתצהיר עדותו טענתו הייתה, ששמו רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעל הזכויות בנכס. נטען כי המודעה אינה מייחסת מעשה שלילי לבעל הזכויות בנכס או למתגורר בו, אלא לחברה הקבלנית/היזמית המתכננת בניית המבנה במקרקעין. מה גם, שהתובע לא הוכיח כי הוא מתגורר באותם מקרקעין וכל שהוכח על ידו כי הוא קנה את הזכויות במקרקעין ומיד לאחר מכן מכר אותם לחברה הקבלנית. לגרסת הנתבעים 1-3, קורא של המודעה לא ידע לקשר בין האמור בה לבין התובע אלא רק לאחר שישקיע זמן ומאמץ על ידי עיון במרשם המקרקעין, וגם אז ימצא כי התובע רשום כבעל זכויות חכירת משנה במקרקעין. מכל מקום, המודעה אינה מטילה רבב או דופי בבעל הזכויות הרשום אלא בחברה הקבלנית- הנעדרת כל זכויות במקרקעין.
לטענת הנתבעים 1-3, השימוש במונח "החברה הקבלנית/היזמית" בגוף המודעה אין בו כל התייחסות מפורשת או משתמעת לתובע, באשר הלה רשום בלשכת רישום המקרקעין בשמו (לשון זכר) ולא בשם חברה (לשון נקבה). אף בבחינת הדברים על-פי המבחן האובייקטיבי כנדרש בתביעות לשון הרע, הרי שהמונח 'יזם' על פי ההגדרה האובייקטיבית הינו מי שמעורב באופן כספי וניהולי בהקמת בית ולא המוכר מגרש בעבור רווח, כדוגמת התובע. יתרה מכך, אין כל הוכחה להיות התובע "יזם" של הפרויקט, שכן הוא לא הצליח להוכיח רווח מהעסקה, לא הוכיח כל קשר לפרויקט, למקרקעין ואף לא לחברה הקבלנית, הוא לא ביצע כל פעולה בנכס, לא דאג להיתר בניה, לא הגיש את בקשת היתר, אינו חתום עליה, לא ידע לומר בעדותו אם החברה הקבלנית עמדה בהחלטה של הוועדה לתנאים למתן היתר ואין לו כל ידיעה על הפרויקט לאחר שהמקרקעין נמכרו לחברה הקבלנית והחזקה בהם הועברה אליה. גם בהסכם מכר המקרקעין שנערך בינו לבין החברה הקבלנית, התובע אינו מוגדר כיזם הפרויקט. כמו כן, בתצהיר שמסר התובע במסגרת ההליך הקודם שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת הצהיר הלה, כי אין לו קשר לפרויקט לאחר שמכר את זכויותיו בנכס לחברה הקבלנית.
הנתבעים 1-3 ביארו את הרקע לפרסום המודעה בעיתון אחר שהתנגדותם בפני מוסדות התכנון ותביעתם למתן צווי מניעה להקמת הבנייה, שמקורן ברצונה של האגודה לשמור על צביונה של השכונה כשכונה של בתים צמודי קרקע, נדחו כולן. משכך, חששה האגודה שמא רוכשים פוטנציאליים יבואו אליה בטענות לגבי הפרויקט בהיותה חוכרת ראשית של המקרקעין, זאת במיוחד שלא הוצא היתר בנייה והאגודה והמינהל לא נתנו הסכמתם לבנייה על המקרקעין, כאשר הוצאת היתר הבנייה היה מותנה בהסכמתם של האחרונים. בהקשר זה, סמכו הנתבעים 1-3 את יתדותיהם על שלושה מסמכים: הראשון, החלטת מוסדות התכנון למתן היתר בנייה בתנאים, כאשר לא הוכח ע"י התובע שהחברה הקבלנית עמדה בתנאים אלה; השני, מכתבה של היועצת המשפטית של עיריית עפולה מיום 3.2.13 ובו צוין מפורשות שלא יינתן היתר בניה ללא חתימה של האגודה וכי התחייבות ממ"י לחתימה על הבקשה להיתר בניה מותנית בקבלת הסכמת האגודה ; והשלישי מכתב רמ"י מיום 07.10.13 ובו נכתב כי על חוכר המשנה, קרי התובע, להגיש את בקשת היתר הבניה באמצעות האגודה, אחרת לא תטופל הבקשה ע"י הרשות.
הנתבעים 1-3 גורסים, כי עומדת להם הגנת 'אמת דיברתי' בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק. בניגוד לעדותו הכללית של התובע, השכילו הנתבעים 1-3 להניח תשתית ראייתית המוכיחה את אמיתות הפרסום על כל רכיביו העובדתיים. כך למשל, הוכח כי המקרקעין אינם רשומים ע"ש החברה הקבלנית/היזמית, שכן התובע כשל בהעברת הזכויות על שמה והם עדיין רשומים על שמו. עוד הוכח, כי המקרקעין בחכירה ראשית של האגודה ולכן הם כפופים לזכויות האגודה. כן הוכח, שהפרויקט נוגד את מדיניות האגודה והחלטותיה, כפי שהדבר עולה מפורשות מפרוטוקולי האגודה. בנוסף, הוכח כי לא ניתן היתר בנייה לפרויקט מאחר ורשות מקרקעי ישראל לא נתנה את הסכמתה לתכנית הבניה ו/או לבקשת ההיתר, כפי שהדבר עולה מפורשות ממכתב רמ"י מיום 07.10.13 הנ"ל.
הנתבעים 1-3 מוסיפים וטוענים, כי השימוש במטבע הלשון "שם את כספו על קרן הצבי" אין בו משום לשון הרע, שכן מדובר במונח שמשמעותו גם על פי פסיקת ביהמ"ש הינה השקעה שאינה בטוחה, ובדומה לענייננו, הפרויקט נשוא הדיון לא יצא אל הפועל חרף חלוף הזמן מאז האירוע נשוא התביעה, דבר המלמד על היות הפרויקט השקעה לא בטוחה. בהקשר זה, חולקים הנתבעים על ההפניה של התובע למילון אינטרנטי למתן פרשנות למונח זה וטוענים, כי אין בכך די לביסוס עוולת לשון הרע.
באשר לשאלת האחריות האישית, טוענים הנתבעים 2-3 כי אין מקום לחייבם באופן אישי שכן חתימתם על המודעה הייתה כבעלי תפקידים באגודה. עוד נטען, כי מדובר בפרסום שנועד לעמוד בחובה החוקית או המוסרית של הנתבעים 1-3 כלפי קהל רוכשי הדירות המעוגנת בסעיף 15 לחוק.
לחלופין נטען, כי ככל שתתקבלנה טענות התובע, הרי שיש להסתפק בפיצוי סמלי מאחר ומדובר בעניין פעוט המבוסס על הרגשה סובייקטיבית של התובע, שלא מצא לנכון להביא ראיות לעניין סכום הפיצוי שיש לפסוק אם תתקבל התביעה.
עיקר טענות הנתבעים 4-5
הנתבעים 4-5 מצטרפים לאמור בסיכומי הנתבעים 1-3 ככל שהאמור בהם נכון גם ביחס לעניינם.
בכתב הגנתם, מודים הנתבעים 4-5 בכך, שהמודעה נשוא הדיון פורסמה בעיתון עובדה, כטענת התובע. ייאמר כבר כאן, כי ניסיונם במהלך החקירות הנגדיות להתנער מהודאה זו, דינו להידחות.
הנתבעים 4-5 טוענים, כי אין הם נושאים בכל אחריות בגין הפרסום נשוא התביעה, מאחר שהם לא ידעו כי הפרסום מכיל לשון הרע, בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק. לשיטתם, המודעה פורסמה על ידם בתום לב, מבלי שנכלל בגדרה שמו של התובע ולכן הם לא יכלו לדעת שיש בתוכנה לשון הרע, לאחר שהיא נמסרה לידיהם על ידי משרד פרסום מטעם האגודה.
עוד טוענים הנתבעים 4-5, כי הם לא היו חלק מהמודעה, הם לא ערכו, ניסחו או עיצבו אותה, אלא קיבלו אותה כפי שהיא ממשרד פרסום, ומשלא הבחינו בפרסום חריג, המודעה פורסמה על ידם כפי שהתקבלה. לגרסתם, החוק אינו מטיל אחריות מוחלטת על עיתון ו/או עורכו אלא מדובר באחריות מוגבלת, שכן אין לאחרונים היכולת והאפשרות לבצע בדיקות מקיפות, ובשים לב לנסיבות המקרה שלפנינו, מורכבותו וריבוי ההליכים שהיו בין הצדדים, הרי שלא סביר להטיל על העיתון לבצע בדיקה מדוקדקת של הנסיבות, ומשכך עומדת לנתבעים 4-5 הגנת תום הלב.
בסיכומיהם, העלו הנתבעים 4-5 את טענות ההגנה הבאות מפני פרסום לשון הרע: הראשונה - מדובר בפרסום מותר כאמור בסעיף 13 לחוק; השנייה - מדובר באמת בפרסום שהוא בעל עניין ציבורי כאמור בסעיף 14 לחוק; שלישית, עומדת להם הגנת תום הלב בשים לב לכך ששמו של התובע אינו מאוזכר בפרסום ולו ברמז ואף לא שמה של אותה חברה קבלנית/יזמית, כאמור בסעיף 15 לחוק, כאשר הנתבעים 4-5 לא ידעו ולא היו חייבים לדעת על קיומו של התובע, מאחר ומדובר במודעה שנערכה, עוצבה ונוסחה כאמור ע"י האגודה או מי מטעמה.
עוד טוענים הנתבעים 4-5, כי גם אם תתברר טענת התובע בדבר קיומו של קשר בינו לבין המקרקעין והאמור במודעה עקב אי השלמת הליך העברת הזכויות מהתובע אל החברה הקבלנית, כנכונה, הרי שאין בכך כדי להטיל חובה על העיתון לנקוט בפעולות כלשהן לצורך בירור אמיתות עובדות אלו.
לטענת הנתבעים 4-5, מדובר במודעה שיש בה עניין ציבורי, ועדות לכך ניתן למצוא בעובדה שעד היום לא הוצא היתר בניה והפרויקט שכלל לא יצא אל הפועל. על כן, אם היה מישהו רוכש את דירה בפרויקט, הוא היה מסכן את כספו בהשקעה בפרויקט הנעדר היתר בניה וספק רב נוכח עמדת היועמ"ש של העירייה ועמדת רמ"י והאגודה, אם הוא היה יכול ליהנות מרכישה זו.
עוד נטען כי אף, שעל פי הפסיקה נבחן הפרסום על פי מבחן אובייקטיבי, הרי שהתובע ביקש לבודד ולדוג את התיבה 'אזהרה' והמושג 'שם כספו על קרן הצבי' מתוך כל הנאמר במודעה, תוך הוצאת הדברים מהקשרם, כשהוא מפרש מושגים אלה כאילו הכוונה בהם למעשים פליליים של הונאה, מרמה או אזהרה מפני רכישת גנוב, תוך הסתמכות על מילון אינטרנטי חסר משקל ראייתי, והכול בניגוד לפסיקה הקובעת, כי יש לפרש את הדברים על פי משמעותם הרגילה מבלי לעיין במילונים כדי לפרש את משמעות הפרסום וללא הסתמכות על מקורות או פירושים תלמודיים או הלכתיים, ככל שהם אינם שפת האדם ברחוב או הקורא הממוצע של העיתון.
יצוין, כי הנתבעים 4-5 צירפו לסיכומיהם ללא קבלת רשות מבית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, שניתנה במסגרת ההליך הקודם בעניין בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהוגשה ע"י אדיר. נוכח האמור, אין מקום להתייחס להחלטה זו, על כל האמור בה, משצורפה מבלי שהתקבלה רשות בית המשפט לכך וניתנה בשנת 2015, היינו מס' שנים לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם ולאחר הפרסום בו עסקינן.
דיון ומסקנות
לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את ראיותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי נגד הנתבעים 1,4,5 ולהידחות נגד הנתבעים 2-3. כן מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין לשון הרע בסך של 20,000 ₪, כאשר הנתבעת 1 תישא בשיעור של 70% מהפיצוי האמור ואילו הנתבעים 4-5 יישאו, יחד ולחוד, בשיעור של 30% מן הפיצוי הנ"ל.
להלן יובאו הטעמים שעמדו בבסיס מסקנתי זו.
האם מדובר בפרסום
על-פי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, "פרסום לשון הרע לאדם אחר או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". על מנת שתקום אחריות בגין פרסום לשון הרע, על הנפגע להוכיח "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 (ב) לחוק, בין היתר, "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" או "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפני הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
בענייננו, עסקינן בפרסום בעיתון (מקומון) שהופץ לקוראיו, משכך וככל שייקבע כי האמור במודעה מהווה לשון הרע, הרי שהפרסום הנדון מהווה עוולת לשון הרע בהתאם להוראות החוק, שכן מדובר בפרסום שהוא בכתב (בעיתונות הכתובה) ודי בכך שלפי הנסיבות הוא עשוי היה להגיע לאדם אחר, מלבד הנפגע. התובע צירף עותק מהמודעה והנתבעים לא הביאו ראיה מטעמם לסתור אותה, ובכך עלה בידי התובע להוכיח את חזקת "הפרסום ברבים" הקבועה בסעיף 23 לחוק העוסק בהוכחת הפרסום ברבים והקובע, כי "הוגש עותק של עתון או של דבר דפוס אחר המופץ ברבים שבו נדפסה לשון הרע, ישמש הדבר ראיה לכאורה שאכן נעשה הפרסום באותו עתון או דבר-דפוס".
האם הפרסום הנדון מהווה עוולה של פרסום לשון הרע
האם יש בפרסום האמור משום לשון הרע ביחס לחוכר המשנה, להבדיל מהחברה הקבלנית שאינה צד להליך דנן, כל זאת בשים לב למועד הפרסום והמצב הקנייני והתכנוני במקרקעין נכון לאותו מועד ובצל קביעותיו בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ההליך הקודם.
כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (04.08.08), כלהלן: השלב הראשון - יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). השלב השני, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום', כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על-פי סעיפים 13-15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי. איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר. על כך עמדתי במספר פסקי דין אשר יצאו תחת ידי ושעניינם עוולת לשון הרע. מכאן נסלול את הדרך למקרה בו עסקינן.
סעיף 1 לחוק קובע, כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
התובע בהליך אזרחי צריך להוכיח, שהפרסום נעשה ע"י הנתבעים, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב) והגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב), או שעשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום בכתב). בע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, עמ' 293-294, נפסק כי "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות (ע"א 68/56, רבינוביץ נ' מירלין, הלן רבינוביץ נ' יצחק מיו לין, ואח', פ"ד יא 1226-1224; פ"ע ל66), בעמ' 1226; ע"א 534/65, דיאב נ' דיאב, [2] בע' 274). איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו".
עוד נקבע כי, אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד"י נו(2) 607 (2002), פסקה 2). על-פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מו(5) 555 (1992), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פד"י מז(1) 1 (1992), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום "עלול" היה להביא לתוצאה כזו (שנהר, בעמ' 121; ע"א 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פד"י נז(1) 424 (1998), 434).
לא אחת נדרשתי לפסיקה העוסקת בהגדרתה של עוולת הוצאת לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע (ראו למשל: ת"א (עפ') 3789-03-08 סיאדה נ' קפלן (28.09.10)), שם עמדתי על הפסיקה הנוגעת לשאלת הגדרת לשון הרע. אין לי אלא לחזור על הדברים שכבר נפסקו. פסק הדין המנחה בנושא לשון הרע, ניתן בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, בעמ' 570 לפסק הדין, בו מנה כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) את השלבים אשר עלינו לבחון, על מנת לקבוע, אם ביטוי מסוים, מהווה עוולה של לשון הרע: "עת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי, על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר... לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגיה ובהתאם לתפיסות מקובלת של האדם הסביר. עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע ... בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי ... ניתן להרחיב סטנדרט זה ולהוסיף ולקבוע כי המקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי" (להלן: "פרשת שוקן").
לאחרונה הכיר בית המשפט בתביעת מוכרי דירה נגד שכניהם אשר סיכלו את מכירת הדירה על ידי הכפשות והשמצות בפני רוכשים פוטנציאליים, בין היתר, על ידי הצגת הדירה כמי שנבנתה ללא היתרים ובניגוד לחוק (ת"א 34097-11-10 יעקב שוורץ נ' אורנה סגל (פורסם במאגרים, 4.1.15); ע"א 60018-01-15 שוורץ נ' סגל (20.5.15)). כן התקבלה תביעה נגד מתווכת מקרקעין בגין אמירות על חברה קבלנית בפני מתעניינים ברכישת דירה, בין היתר, בסוגיית היתר בניה, כמהווים לשון הרע (ת"א 1866/05 הראל נ' אופק, פורסם במאגרים , (8.6.08)).
ובחזרה לענייננו - בעת שאני בוחנת את הפרסום דנן לגופו, לא יכולה להיות כל מחלוקת כי מדובר בפרסום המופנה אל הרוכשים הפוטנציאליים החפצים ברכישת דירה ודן בפרויקט להקמת בניית דירות בשם "פרויקט עומר" הממוקם ברח' הדגן 22 בעפולה, הידוע כחלקה 97 גוש 16706, והמתאר את הפרויקט כפרויקט ללא היתר בניה, שאינו רשום בבעלות החברה היזמית/הקבלנית, כנוגד את מדיניות האגודה- החוכרת הראשית של הקרקע ועומד בסתירה לתנאי החכירה החלים על הקרקע ולאפשרות העומדת לשוכר המשנה (התובע) לעשות בו שימוש, זולת זה המותר לו- היינו שימוש עצמי ובבנייה שהיא צמודת קרקע. בפרסום מצוין, כי היתר בניה לא ניתן מכיוון שרשות מקרקעי ישראל, הבעלים של הקרקע, לא נתנה הסכמתה לבקשת ההיתר ואף הודיעה מפורשות ובכתב, כי הסכמה כזו לא תינתן ללא הסכמת האגודה, כאשר האחרונה מסרבת ליתן את הסכמתה לבנייה ולא תאשר העברת הזכויות מחוכר המשנה לחברה הקבלנית. ולכן, כל המתקשר בחוזה לרכישת דירה בפרויקט עומר "שם את כספו על קרן הצבי", כלשון המודעה. מעבר לתוכן המודעה עצמה, הרי גם כותרתה נושאת את המילים "הודעת אזהרה" ומופנית לציבור רוכשי הדירות בפרויקט עומר הנ"ל .
אם כך, הן מכותרת המודעה והן מתוכנה, עולה מסר בעל קונוטציה שלילית המציג את פרויקט עומר (כאשר המעורבים בו מבחינת הזכויות בקרקע רבים הם) כפרויקט שלא עבר את הדרישות הנחוצות הן בהקשר של מוסדות התכנון והבניה והן בהקשר של הזכויות החוזיות והקנייניות בקרקע (עם כל הפירוט של אותם היבטים שונים) ומשכך, מי שרוכש דירה באותו פרויקט חרף האמור במודעה, ימצא את עצמו כמי ששם את כספו על קרן הצבי. עוד עולה מתוכן המודעה, כי האגודה מבקשת להטיל את מלוא אחריות לרכישה האמורה לפתחו של הרוכש הפוטנציאלי ומשחררת אותה מכל אחריות לכל נזק שעלול להיגרם עקב הרכישה.
כבר עמדנו על כך, שבנקודת הזמן הרלוונטית של הפרסום האמור, ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, כאשר על עצם קיומו של הליך משפטי זה או דבר קיומם של הליכי התנגדות אחרים בפני גורמי התכנון בקשר לפרויקט הנ"ל לא נמצא כל אזכור בפרסום ולו בשולי הדברים. הפרסום אינו מביא לידיעת הרוכשים הפוטנציאליים, כי התנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת הליך משפטי בקשר להיתר הבניה מושא הפרויקט ובמסגרתו ניתן פסק דין שעליו לא הוגש ערעור ובכך הפך לפסק דין סופי וחלוט, אף שהקביעות באותו פסק דין נוגעות לסלע המחלוקת מושא הפרסום דנן. בפועל- הקביעה של בית המשפט המחוזי בנצרת התייחסה להיתר הבניה וכשירותו, לעמדת רמ"י וכן נכללה בו קביעה מפורשת של כב' השופטת נ' מוניץ ולפיה לא נדרשת כלל הסכמת האגודה או אישורה לבנייה, וכל שנדרש שמבחינה פורמאלית שהבקשה להיתר תוגש על ידה.
יוצא, אפוא, שהמצע העובדתי שנשטח בפרסום נשוא התביעה ולפיו עתיד לקום פרויקט בנייה ללא היתר בניה, משום שהאגודה לא נותנת את הסכמתה לו, נוגד, הלכה למעשה, את פסיקת בית המשפט המחוזי בנצרת אשר קבע ברחל בתך הקטנה, כי הסכמת האגודה כלל אינה נדרשת.
כאמור, הנתבעים נאחזים במכתבה של היועצת המשפטית של העירייה/הוועדה לאישוש גרסתם בדבר נחיצות הסכמת האגודה. ואולם, אין במכתב ולא כלום לסלע המחלוקת בענייננו, שכן המכתב נערך ביום 3.2.2013, קרי למעלה מחצי שנה לפני מתן פסק הדין, וכל שנאמר בו הוא כי בקשה להיתר שמוגשת לוועדה ועניינה נכסים אשר בחכירתה הראשית של האגודה, לא יוכנו לדיון בפני הוועדה ללא חתימת האגודה. כאמור, מצב הזכויות הקנייניות המחייב ביחס למקרקעין הנדונים נקבע על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, כאשר הן בגדר פסק הדין והן בגדר מכתבה האמור של היועצת המשפטית של העירייה, אין כל התניה לקבלת הסכמת האגודה למתן ההיתר, אלא דרישה פורמאלית כי הבקשה להיתר תוגש באמצעות האגודה.
על יסוד האמור, סבורה אני שעל אף שאין בפרסום הנדון אזכור שמו של התובע, לא כל שכן שמה של החברה הקבלנית/היזמית, ואף שהמודעה מתייחסת, לכאורה, לחברה הקבלנית/היזמית כאשר הקורא סביר עלול לסבור כי הכוונה לאדיר, אני סבורה כי כתבה זו לאחר בחינתה כמכלול, על כל האמור בה, עלולה להתפרש בעיניו של הקורא הסביר גם כזו שמתייחסת לחוכר המשנה אשר רשום במרשם הזכויות והידוע כמי שמחזיק במקרקעין נכון למועד הפרסום וכבעל הזכות למכור את המקרקעין לחברה הקבלנית (כאשר סמכות האגודה לסרב הינה לגבי עצם מכירת הקרקע על ידי חוכר המשנה לצד שלישי). הדברים מכוונים ביתר שאת לכל אותם תושבים המתגוררים בשכונה או ברחוב בו שוכנים המקרקעין וכל אותם רוכשים פוטנציאליים שמעוניינים להתקשר בהסכם לרכישת דירה בפרויקט או שיחפצו לעשות כן, והם עלולים לקשור בין האמור במודעה לבין בעל זכויות חכירת המשנה ומי שמכר את הקרקע לחברה הקבלנית. לטעמי, השימוש בחברה הקבלנית/היזמית בגדרו של הפרסום, כאשר בגופה יש גם התייחסות מפורשת לחוכר המשנה, ובשים לב ליתר הנסיבות האופפות את הפרסום כמפורט לעיל, קרי ההליך במחוזי וההתנגדות במוסדות התכנון והבניה, יש בכל אלה כדי להביא את הקורא הסביר לייחוס האמור בפרסום גם לחוכר המשנה, היינו התובע.
דומני, כי בנסיבות העניין, בחינת הפרסום כמכלול והשוואתו עם המצב המשפטי והעובדתי במועד הפרסום, בצירוף ציון פרטים מזהים של המקרקעין, גוש וחלקה, רחוב ושם הפרויקט, די בהם בנסיבות העניין כדי לקבוע כי יש בפרסום משום ייחוס קונוטציה שלילית לתובע, חוכר המשנה הרשום עד לאותו מועד בטאבו כבעל הזכויות במקרקעין, ובדגש על העובדה שהוא היה צד להליך הקודם שנוהל ע"י האגודה בבית המשפט המחוז בנצרת. במצב דברים זה ונוכח הנסיבות האמורות, סבורה אני, כי הצלחת התביעה של התובע אינה מותנית בכך שהאדם הסביר יהיה בטוח, כי הפרסום מתייחס לתובע, שכן מסעיף 1 לחוק ניתן ללמוד, כי לצורך קיום החבות על פי חוק זה, די בכך שהפרסום 'עלול להתפרש' כמתייחס אל התובע.
למקרא מכלול הפרסום, על כל חלקיו, אף מבלי להידרש בפירוט רב למשמעות המונח "שם את כספו על קרן הצבי" והפרשנויות השונות שייחסו הצדדים למונח זה, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי תוכן הפרסום לגופו, בצירוף כותרתו הנושאת את המילים "הודעת אזהרה", משמעותם אזהרה מפני רכישת דירות בפרויקט ספציפי העתיד לקום בשכונה המאוזכרת, מכיוון שהפרויקט, לכאורה, לא עבר את ההליכים התכנוניים הנדרשים לכך ולא זכה בהסכמת כל הגורמים המעורבים, קרי בעלי הזכויות הקנייניות או החוזיות של המקרקעין, לרבות הסכמת האגודה להקמתו בצל התנגדותה הנחרצת לכך ובצד הודעת רמ"י, כי היא גם לא תיתן את הסכמתה להקמתו. מכאן, כתוצאה מאי היענות לאזהרה זו של האגודה, הרי שכל רוכש אשר בוחר להתקשר בחוזה לרכישת דירה בפרויקט עומר "שם את כספו על קרן הצבי", בבחינת משקיע את כספו לשווא בהשקעה שכלל אינה בטוחה. דומני, כי אין צורך להעמיק את הבחינה הלשונית והתלמודית של המונח "שם את כספו על קרן הצבי", שכן בחינת הביטוי האמור בעיניו של הקורא הסביר, מדובר במונח הנאמר על אדם שהשקיע את כספו בעסק מפוקפק (ראו: האקדמיה ללשון עברית, עמ' 33, המתייחסת לפתגם 'הניח את מעותיו על קרן הצבי' (משנה כתובות יג, ב): מתוך: אתר האקמיה ללשון עברית).
כאן המקום להדגיש, כי כל המעיין בפרסום דנן יבין, כי הוא עוסק במישור היחסים החוזיים שבין בעלי זכויות השונות במקרקעין, קרי האגודה- חוכרת ראשית, חוכר המשנה-התובע והבעלים של הקרקע, קק"ל, המנוהל על ידי ממ"י, כאשר האגודה מזהירה מפני הקמתו של פרויקט עומר אשר אינו עומד, לשיטתה, בתנאי החכירה במישור היחסים האמורים, כל זאת ללא התייחסות להליך משפטי אותו יזמה האגודה, שנדחה, כחודש ימים בלבד לפני הפרסום הנדון, חרף זאת שהוא עוסק דווקא במישור יחסים זה ומכריע בו.
כאמור, המבחן שלפיו ייבחן הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי שיישומו מביא לאותה מסקנה, כי אכן מדובר בפרסום המהווה לשון הרע. למען שלמות התמונה אוסיף, כי כאשר נשאל התובע מדוע הוא גורס שהפרסום האמור הינו בבחינת לשון הרע המתייחס אליו, אף ששמו אינו מוזכר בו, העיד הלה כי "אקדים ואומר כי המודעה הזאת פורסמה כפי שצוין גם בתצהיר ב- 18.10.13. מכך ב- 10.9.13 פורסם פס"ד של המשפט העיקרי שהתנהל שאומרת הפוך מהתוכן בהודעה. כך שהדברים שנכתבו במודעה ככותרת ראשית הודעת אזהרה והבית שלי פורסם עם כתובת וגוש וחלקה ובסוף רשום 'הריני להביא לידיעתך... ומי שקונה שם את כספו על קרן הצבי וכו' בניגוד לפסה"ד שפורסם חודש ושבוע לפני וזה לא שפורסם פס"ד והם מזהירים אלא הם לקחו זאת ככותרת ראשית והדביקו לו פריסטול" (עמ' 22, ש' 23-29).
על יסוד כל האמור לעיל, ובשים לב לפרשנות האובייקטיבית, כפי שניתנה עד כה בפסיקת בתי המשפט השונים, מסקנתי היא כי בדברים המצוינים במודעה, על כל חלקיה, יש משום הוצאת לשון הרע ביחס לחוכר המשנה שעל שמו היו עדיין רשומות הזכויות במועד הפרסום, מכיוון שהדברים המצוינים בפרסום בדבר אי חוקיות פרויקט עומר, עלולים להתפרש כמתייחסים גם אל התובע בהיותו בעל הזכויות בקרקע, במעמדו כחוכר משנה, שמכר את הזכויות לחברה הקבלנית, תהליך שלא הושלם בעקבות התנגדות האגודה, זאת בעיניו של הקורא הסביר.
האם הדברים שפורסמו במודעת האזהרה כוונו גם לתובע
השאלה השנייה הטעונה הכרעה בתיק דנן, אשר מתן מענה שלילי ביחס אליה, יש בו די על מנת להביא לדחיית התביעה ללא צורך בבחינת יתר השאלות במחלוקת, והיא האם המודעה נשוא דיוננו מתייחסת לתובע באופן המעניק לו זכות לקבל פיצוי, אף ששמו אינו מוזכר בה.
סעיף 3 לחוק קובע, כי "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". במקרים קודמים שהגיעו לפתחו של בית משפט הבעתי את דעתי, לאחר שעמדתי על לשון החוק והפסיקה, כי המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע, הוא מבחן אובייקטיבי. לעתים האדם הסביר עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית (ראו: א. שנהר, דיני לשון הרע, (1997) בעמ' 124; ת"א (חי') 664/81 בן עמי נ' כלבו עיתון חיפה, פ"מ תשמ"ד (א) 326, 332; ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"מ כג 151, 170). עוד נאמר, כי הצלחת התביעה אינה מותנית בכך, שהאדם הסביר יהיה בטוח כי הפרסום מתייחס לתובע, שכן מסעיף 1 לחוק ניתן ללמוד, כי לצורך קיום החבות על פי החוק די בכך, שהפרסום 'עלול להתפרש' כמתייחס אל התובע (ת"א (י-ם) 636/71 שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"מ תשל"ז (ב) 271, 287). בנוסף נפסק, לא אחת, כי סעיף 3 לחוק מעלה, שכאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים (ראו: ת"א (ב"ש) 45/87 קליין נ' רונן, פ"מ תשנ"ב (ב) 515, 521 בו התעוררה הסוגיה שלפיה היה ניתן ללמוד מגוף הכתבה כי כותרת המשנה המציינת שהכתבה עוסקת באנשים לא הגונים מתייחסת אל התובע; ע"א (חי') 114/75 רבינא נ' יונס (25.12.1975); ת"א 2430/47 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (19.5.1960)). הפסיקה הציבה תנאי להסתמכות על נסיבות חיצוניות לצורך פירוש הפרסום והוא, שהנתונים החיצוניים שבהם מדובר יהיו בידיעתם הרגילה של אלה שהופנה אליהם הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל בע"מ (24.2.1977)).
עוד נפסק, כי ככלל, על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. תוכן הפרסום ומשמעותו נבחנים על פי מבחן השומע או הקורא הסביר, והם כוללים הן את המסר המובע בפרסום, באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ו'בין השורות' (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, (16.8.2001)).
בעדותו בפניי, מסר הנתבע 2 שהאגודה עשתה שימוש במונח "החברה הקבלנית/היזמית" ללא אזכור שמה של חברת אדיר ובוודאי ללא ציון שמו של התובע, זאת לאחר קבלת יעוץ משפטי לכך (עמ' 28, ש' 7-8 וכן עדות הנתבעת 3 בעמ' 30, ש' 2-6).
הנתבעים חקרו את התובע בסוגית הגורם אליו כוונו הדברים שבפרסום הנדון, תוך שהם מנסים להראות כי במצב שבו אין אזכור של שם התובע בגוף הפרסום ועשיית שימוש במונח "החברה הקבלנית/היזמית", הרי שאין הכוונה לתובע, שכן אין כל הוכחה שהוא היה היזם של הפרויקט, בשים לב לכך שמדובר בהסכם מכר ולא בהסכם קומבינציה, כך שבמצב כזה אין כל אינדיקציה לקשר בין הפרסום הנדון לבין התובע. אמנם, התובע הודה כי בפרסום שערכה חברת אדיר ביחס לפרויקט, שהפרסום דנן בא בין היתר בעקבותיו, כלל לא אוזכר שמו של התובע, אך הלה הדגיש כי גם שם צוין שם הפרויקט וכתובתו של הנכס (עמ' 19, ש' 4-13). התובע אישר בפניי את מה שכל המעיין בפרסום יראה, ששמו של התובע לא מצוין מפורשות במודעה דנן (עמ' 22, ש' 19-20). מסכימה אני עם עמדת הנתבעים, לפיה התובע לא הצליח להוכיח שהוא היזם של הפרויקט, וספק בעיני אם יש צורך להיכנס להגדרה של מי הוא יזם ומי היא החברה הקבלנית. ברם, לדעתי אין בכך כדי לשנות ממסקנתי ולפיה הפרסום עלול להתפרש כמתייחס גם אל התובע, שכן הן עובדתית והן משפטית, הקרקע נותרה בבעלותו, ולא נערכה העברת זכויות ע"ש החברה הקבלנית, הן בשל מגבלת מתן אישור של האגודה להעברת הזכויות מחוכר המשנה, קרי התובע, לחברה הקבלנית, אדיר, והן מאחר שהאגודה נקטה בהליכים למתן צו מניעה זמני וקבוע, הליך שהסתיים בבית המשפט המחוזי בנצרת כאמור בפסק דין המאשרר העדר הצורך בקבלת הסכמת האגודה להיתר, אך התנה את הגשת הבקשה להיתר באמצעות האגודה (ראו עדותו של התובע בעמ' 20-23 לפרוטוקול).
התובע העיד, כי הדברים שבמודעה עלולים להתפרש כמתייחסים אליו, מאחר והוא הבעלים של הקרקע, וכדבריו "היות ואני פותח את הכותרת הראשית שהיא אדומה ונפתח בהודעת אזהרה, אני כבעל מקרקעין רואה שיש פה הודעה מרומזת ושגויה בפלילים" (עמ' 21 לפרט'). התובע העיד שהאמור במודעה ביזה אותו למרות ששמו לא מופיע במודעה בכך, ש"חזרתי ואמרתי, אני מופיע במודעה. חד משמעית השם שלי מופיע, הכתובת שלי מופיעה וגם אתה אישית ידעת שזה אני. הדגן 22 שייך לי" (עמ' 22, ש' 30-32). גישתם של הנתבעים, לפיה רק לאחר חקירת מצב הזכויות בנכס יכולה להביא את הקורא להבין, שהתובע הוא בעל הזכויות של המקרקעין, לא יכולה להתקבל בנסיבות העניין, שכן אמנם מדובר בפרסום שאינו נוקב בשמות, ברם הוא כולל פרטים מזהים, שדי בהם מבחינתו של רוכש פוטנציאלי, שממילא מזהה את הנכס בשל הבירור (המובן מאליו) שהוא יעשה טרם התקשרות בהסכם לרכישת דירה בפרויקט, כשהפרטים הבסיסיים שבידיו הם שמה של החברה הקבלנית או היזמית וכן זהותו של בעל הזכויות בקרקע שעל שמו רשומה חלקת הקרקע. בנוסף לכך, כתובת הנכס ושם הפרויקט מהווים אף הם פרטים מזהים שדי בהם מבחינת תושבי המקום כדי לדעת על איזה נכס מדובר ומי הם המעורבים או העלולים להיות מעורבים בו ולרבות בעל הקרקע.
בעניין זה, העיד התובע בפניי כי "אתה מפרסם את הכתובת שלי הדגן 22 בניגוד לפרסום שהראית קודם שרשום רק רח' הדגן ולכן שאלת כמה בלוקים ובניינים יש, כאן מפורט מס' הבית שלי. כל אדם הולך לאינטרנט עם גוש וחלקה ויודע שאני בעלים. שם כספו על קרן הצבי, עושה אותו נוכל ורמאי..." (עמ' 21 לפרוטוקול וכן עמ' 23, ש' 1-21).
כן נחקר התובע בקשר להיתר הבניה ואישר, כי הבקשה להיתר בניה אמנם הוגשה על ידי אדיר, אך הוא חתום על הבקשה בהיותו הבעלים הרשום של המקרקעין. כאשר נשאל מי הגיש את הבקשה השיב התובע כי "חברה שהתקשרה איתי א.י. אדיר. אני כל הזמן טוען שיש פה האשמה מרומזת ולא כתבת את השם שלי במפורש אבל התכוונת אלי" (עמ' 24, ש' 6-11).
מנגד, ניצבת גרסתו של הנתבע 2 בעדותו בפניי ולפיה הוא לא ידע במועד הפרסום, כי היה זה התובע שהתקשר עם החברה הקבלנית ביחס למקרקעין. ייאמר כבר עתה, כי גרסה זו אינה יכולה להתקבל ולו מן הטעם הפשוט, שלפרסום הנדון קדם ההליך המשפטי שהתנהל בין האגודה, מצד אחד, לבין התובע והחברה הקבלנית, מצד שני, בניסיון למנוע את הקמת בניין המגרים המתוכנן, וחזקה על הנתבע 2 המשמש כיו"ר האגודה, שידע אודות ההליך האמור על כל פרטיו, לרבות העובדה כי התובע התקשר בהסכם למכירת הקרקע עם אדיר. בסוף עדותו הודה הנתבע 2, כי "ידענו זאת עוד לפני ביהמ"ש המחוזי ופעלנו בהתאם" (ראו חוסר העקביות בעדותו בעמ' 25-26 לפרט' בהשוואה לאמור על ידו בעמ' 27, ש' 4-5). אין בידי לקבל את ניסיונם של הנתבעים 1-3 לטעון לחוסר ידיעה בדבר מעורבות התובע בפרויקט הבנייה, שכן תמוה בעיני שהאגודה אינה מכירה את בעלי הזכויות במקרקעין שמצויים בשטחה (חוכר המשנה), זאת במיוחד שבמסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת היה ברור, מי הוא חוכר המשנה של הקרקע והצדדים טענו לעניין זה ואף האגודה הכבירה וטענה לתחולת הגבלות על חוכר המשנה, קרי התובע, מכוח הסכמי החכירה והאמור בהם.
סיכומם של דברים: משמעותה של המודעה ברורה על פניה: מנוסח הכתוב עולה, כי המודעה באה על מנת להזהיר את ציבור המעוניינים ברכישת דירה בפרויקט עומר, מפני התקשרות בחוזי מכר לרכישת דירה בפרויקט שפורסם על ידי החברה הקבלנית/היזמית והמצוי ברח' הדגן 22 בשכונת הפועלים בעפולה, משום שמדובר, כך לשיטת מפרסמי המודעה, בפרויקט בלתי חוקי שלא קיבל היתר בניה, שבמישור החוזי-הקנייני הוא לא עבר את האישורים הנדרשים, שלא קיבל את הסכמתם של המינהל והאגודה והוא נוגד את הצביון הייחודי של השכונה שבה מותרת רק בניה צמודת קרקע. עוד נאמר בכתבה, כי הקרקע מושא המודעה מיועדת אך ורק לשימוש עצמי של שוכר המשנה, ומשכך האגודה גם כן מתנגדת להעברת הזכויות בה לידיה של החברה הקבלנית/היזמית. קורא סביר עלול להטיל ספק ביושרם של החברה הקבלנית וחוכר המשנה, שמכר את זכויותיו במקרקעין לחברה הקבלנית, והכול בשים לב לשורת אי ההסכמות המפורטות במודעה. עצם האמירה, כי מדובר בפרויקט הנעדר היתר בנייה כדין, יש בה אף לכאורה ייחוס תכונות של עבריינות בניה, שהינה עבירה בעלת גוון פלילי. מהפרסום הנדון הטוען להעדרו של היתר בנייה ולחוסר הסכמה מצד הגורמים הנוגעים בדבר להקמת בניין המגורים (האגודה החוכרת הראשית והמינהל הבעלים של המקרקעין) משתמע, כי החברה הקבלנית וחוכר המשנה עשו יד אחת כדי להונות ולרמות רוכשים פוטנציאליים בעניין מצב הזכויות במקרקעין. כן יש בפרסום כדי לייחס להם או למי מהם מעשה הונאה או תרמית, בעת שמשווקת מכירת דירות בפרויקט שאינו מאושר על ידי כל הגורמים הנוגעים בדבר, ללא שקיבל היתר בנייה וללא שהועברו הזכויות משמו של חוכר המשנה אל החברה הקבלנית. כדי להמחיש את הסכנה הנשקפת, כביכול, מההתקשרות בהסכמים לרכישת דירות בפרויקט עומר על פרטיו המובאים במודעה, עשו הנתבעים שימוש בנוסח "הודעת אזהרה" ו-"מי שעל אף האמור לעיל יחתום על הסכם לרכישת דירה בפרויקט זה, וישלם לחברה היזמית/הקבלנית תשלומים כלשהם על חשבון, עושה זאת על דעתו ובאחריותו הבלעדית, שם את כספו על קרן הצבי פשוטו כמשמעו...".
האם חלות ההגנות הקבועות בחוק ?
בשלב השלישי, אבחן האם עומדת לנתבעים אחת ההגנות הנטענות והן 'אמת הפרסום' מכוח סעיף 14 לחוק או הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק.
הגנת אמת דיברתי- סעיף 14 לחוק
סעיף 14 לחוק קובע כי:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
שני יסודות מצטברים מגבשים הגנת "אמת הפרסום": האחד, אמיתות הפרסום ; והשני, קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו- השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית. אמיתות הפרסום תיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני, או משמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין. השני- עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (שנהר, עמ' 215; פרשת "הארץ" בערעור, עמ' 299). השאלה היא אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בענין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצ"ב. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה (ר' גביזון, "איסור פרסום הפוגע בפרטיות הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת, זכויות אזרחי בישראל" - קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן, (תשמ"ב) 177, 190-219). ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808); רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פורסם במאגרים, ניתן ביום 23.12.2004). כך למשל, בע"א 1104/00 אפל נ' חסון (פורסם במאגרים) נקבע לעניין זה, כי " 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו- אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו".
כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על כתפי הנתבע. נפסק כי "הנטל רובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 (1998)). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987)).
בענייננו, על מנת להכריע בשאלת אמיתות הפרסום יש לעמוד על הקביעות במסגרת ההליך הקודם בבית המשפט המחוזי בנצרת שניתן כאמור כחודש לפני הפרסום בו עסקינן. במסגרת ההליך הקודם, עתרה האגודה למתן צו מניעה קבוע אשר יורה לתובע ולאדיר להימנע מכל פעולה הקשורה בהוצאתו אל הפועל של פרויקט הבנייה במקרקעין מושא בקשת ההיתר שהגישה אדיר בהסכמת התובע וללא הסכמתם של האגודה והמינהל. יאמר כבר כאן, כי המינהל צורף כנתבע נוסף בהליך בבית המשפט המחוזי בנצרת, אולם הוא לא לקח חלק פעיל בניהול ההליך שם. כמו כן, עתרה האגודה כי בית המשפט יאסור ביצוע כל שינוי או פעולת בניה החורגים מקיבולת הבנייה המותרת במקרקעין מושא בקשת ההיתר- עבודות להיתר לבניית בתים צמודי קרקע בקיבולת בנייה של עד 40%. בסעדים אלה עסקה התביעה בהליך הקודם שבבית המשפט המחוזי בנצרת.
הרקע העובדתי ששימש את בית המשפט שם, שהיה נכון גם כן למועד הפרסום דנן, היה שאדיר התקשרה עם התובע בהסכם לרכישת זכויות במקרקעין- בהיותו חוכר משנה של המקרקעין. אדיר הגישה בקשה להיתר בניה לוועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר דחתה את ההתנגדות שהוגשה על ידי האגודה, והוועדה נתנה לאדיר היתר בניה בכפוף לתנאים. בין התנאים שקבעה הוועדה היה קבלת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל, בשם קק"ל, שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין והמיוצגת על ידי המינהל.
בעקבות מתן היתר הבניה האמור ודחיית התנגדות האגודה, נקטה האחרונה בהליך משפטי כאמור. חמש טענות מרכזיות העלתה האגודה באותו הליך שיובאו להלן והמהוות את תכלית הפרסום דנן:
הטענה הראשונה: קיימת הגבלה על קיבולת הבנייה, שכן בהתאם לתנאי החכירה (ראשית ומשנית) החלים על המקרקעין, מותרת בניה של בתים צמודי קרקע בלבד (עד 2 קומות לכל היותר). טענה זו תכונה על ידי בהליך דנן- "טענת קיבולת הבנייה".
הטענה השנייה: תכנית הבנייה, על פי בקשת ההיתר, כוללת הקמת פרויקט בנית 7 יחידות דיור. בקשת ההיתר אשר נחתמה בהסכמת התובע (חוכר המשנה) מהווה הפרה של החוזה הקיים בין חוכרי המשנה לתובעת. טענה זו תכונה על ידי בהליך דנן- "טענת הפרת חוזה חכירת המשנה".
הטענה השלישית: בקשת ההיתר מהווה הפרה יסודית של חוזה החכירה הראשי עם הבעלים הרשום (קק"ל), המחייב את אישורו לכל שינוי של קיבולת הבנייה במקרקעין. טענה זו תכונה על ידי בהליך דנן- "טענת אישור קק"ל".
הטענה הרביעית: הסכמתה של האגודה נדרשת בנוסף וכתנאי הכרחי לקבלת ההסכמה מהמינהל. טענה זו תכונה על ידי בהליך דנן- "טענת הסכמת האגודה".
הטענה החמישית: תכנית הבנייה תפגע מהותית בזכות הקניין של האגודה והחברים בה, בהיותה תכנית אשר תפגע בצביונה הייחודי של בנייה צמודת קרקע ותגרום לירידת ערך משמעותית לבתי הקרקע של החברים. טענה זו תכונה על ידי בהליך דנן- "טענת הצביון הייחודי".
לאחר שבית המשפט בחן את טענות האגודה, התובעת, וטענות ההגנה של הנתבעים שהם התובע כאן ואדיר, הורה בית המשפט המחוזי בנצרת על דחיית התביעה שהוגשה על ידי האגודה.
למען הנוחיות אתחיל בשתי הטענות המהותיות שהעלתה האגודה במסגרת ההליך הקודם והעוסקות באישור או בהסכמה הנדרשת על פי זהות הגורם, כלהלן:
הטענה השלישית- טענת אישור קק"ל-
אף שקק"ל היה צד להליך הקודם וצורף כנתבע, הרי שבית המשפט המחוזי בנצרת ציין מפורשות, כי המינהל הביע את עמדתו במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני, אך נמנע מלהעלות את טיעוניו בכל דרך שהיא באשר לסעד העיקרי בתובענה, הוא צו המניעה הקבוע. עוד צוין כי מדיניותו של המינהל נלמדת אך מתוך מכתביו ומסמכים שצורפו על ידי הצדדים (ראו עמ' 2 לפסה"ד ש' 4-6). חרף זאת, בית המשפט בחן את טענת האגודה להכרחיות קבלת אישור קק"ל על סמך החומר שהיה קיים בתיק, לרבות מכתבי המינהל שצורפו. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה, לפיה סעיף 2(ג)(1) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970 חל על העניין הנדון ולפיו "על אף האמור בתקנות 2א(6) ו- 2ג, לא יינתן היתר בנכס שהוא מקרקעי ישראל, אלא אם כן הודיע מינהל מקרקעי ישראל כי אינו מתנגד לבקשה". משכך, קבע ביהמ"ש כי "מכאן שנדרשת הודעה מאת ממ"י כי אינו מתנגד לבניה במקרקעין אשר בניהולו. מסקנה זו קיבלה תוקף בהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה עפולה אשר דחתה את התנגדות התובעת לבקשת ההיתר של הנתבעת 2, אך התנתה הוצאתו אל הפועל בהסכמת הנתבע 3, בשם הבעלים. נזכיר כי לתובעת פתוחה הייתה הדרך להשיג בנקודה זו, על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה, לבית המשפט לעניינים מנהליים. מכאן, שתביעה זו עוסקת אך ורק בחובתם של הנתבעים לקבל את הסכמת התובעת מראש לבקשת ההיתר".
כזכור, במודעה שבדנן, נכתב על ידי האגודה שפרסמה את המודעה תוך הדגשת הדברים, כי "לתשומת לבכם- לא ניתן היתר לבניה לפרויקט הנדון, וזאת מאחר ורשות מקרקעי ישראל לא נתנה את הסכמתה לתכניות הבניה ו/או לבקשת ההיתר. הרשות הודיעה מפורשות ובכתב- כי הסכמה זו לא תינתן מצדה ללא הסכמת האגודה". ברם, כפי שאנו רואים, הצגת הדברים לא הייתה אמיתית, כאשר נמצא כי בפועל קיימת החלטה על מתן היתר בניה (מותנית בתנאים), כאשר אחד התנאים הוא קבלת הודעה מאת ממ"י, כי אינו מתנגד לבניה במקרקעין, דבר שעוגן בהחלטת הועדה המקומית עצמה, עליה כאמור לא ערערה האגודה על ידי הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
בהליך שבפניי, תולים הנתבעים את יהבם על מכתב שהתקבל ממ"י מיום 7.10.13, קרי בתקופת הביניים שלאחר מתן פסק הדין ולפני הפרסום דנן (נספח טו' לתצהיר אמנון קסל מטעם הנתבעים 1-3). ברם, אין במכתב זה על מנת לסייע בידי הנתבעים, שכן אין בו כל אמירה מפורשת או משתמעת ולפיה המינהל לא ייתן את הסכמתו לתכנית הבניה או לקבלת ההיתר. במכתב זה כל שנאמר על ידי המחלקה לייעוץ משפטי במינהל, כי אין בכוונת הרשות להגיש ערר על פסה"ד של בית המשפט המחוזי בנצרת, כפי שאין בכוונתה לפנות אל רשויות התכנון ו/או כל גוף אחר בהודעה לפיה היא מצטרפת להתנגדות האגודה למתן היתר הבניה המבוקש. כן ציינה רמ"י כי "הרשות מתכוונת לפעול בהתאם לאשר נקבע בפסק הדין נשוא ההליך שבנדון ולפיו, על אף שהסכמתה המפורשת של האגודה מראש ובכתב אינה נדרשת, על חוכר המשנה להגיש את בקשת היתר הבניה באמצעותה בקשה שלא תוגש באמצעות האגודה לא תטופל ע"י הרשות". כל הקורא החלטה זו של הוועדה יבין ממנה דברים השונים בתכלית מהמסר שניסו הנתבעים 1-3 להעביר במסגרת מודעת הפרסום שבדנן, שכן ממ"י לא הודיע שלא ייתן את הסכמתו לתכנית הבניה או לקבלת ההיתר, נהפוך הוא, ממ"י הודיע מפורשות כי הוא לא יצטרף להתנגדות האגודה לבקשת ההיתר וכי יפעל על פי פסק הדין, במובן זה שרק בקשה למתן היתר אשר מוגשת באמצעות האגודה (להבדיל מהצורך בהסכמת האגודה) לא תטופל על ידי הרשות. מכאן, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת דיברתי ככל שהיא קשורה לטענה בדבר אישור קק"ל באמצעות המינהל, שכן לא רק שהיא אינה עולה מפסק הדין האמור אלא היא אף אינה מתיישבת עם החלטת הרשות בתקופת הביניים כמצוטט למעלה.
הטענה הרביעית: טענת הסכמת האגודה-
טענה זו מצויה בליבת הסכסוך בתיק דנן שכן, בפועל האגודה מתנגדת נחרצות להקמת מבנה המגורים. האגודה סבורה כי על פי המצב המשפטי החל על העניין הנדון, נדרשת הסכמתה של האגודה בנוסף וכתנאי הכרחי לקבלת ההסכמה מהמינהל. ברם, כפי שנמצא כאן, בית המשפט המחוזי בנצרת דחה טענה זו וקביעתו בעניין זה שונה ממה שהאגודה סבורה. בית המשפט המחוזי בנצרת הבחין בין שני מונחים משפטיים והם : נדרשת הסכמת האגודה למתן ההיתר לבין המונח הבקשה להיתר תוגש באמצעות האגודה. יש צורך לעמוד על ההבדלים בין מונחים אלה מפאת חשיבותם לדיון בהגנת 'אמת דיברתי'.
כאמור, בהליך הקודם, לאחר שדן בית המשפט במספר חוזים עליהם ביססה האגודה את טענותיה, לרבות החוזה שבין החוכרת הראשית לקק"ל, ובשים לב לנטלי הראיה ונסיבות העניין הנדון, הגיע בית המשפט למסקנה המצוטטת להלן:
"עיון בחוזי חכירה אלה מלמד, כי ההסכמות הנדרשות לאישור שינויים בקיבולת הבנייה, הן מקק"ל או מחברת העובדים. התובעת לא הפנתה לסעיף כלשהו בחוזה פלק, המלמד כי הוא מחייב לקבל את הסכמתה הבלעדית. הסעיפים אליהם הפנתה התובעת מלמדים על אחריותה המוגברת כלפי קק"ל בהיותה חוכרת ראשית. אך אין בהם דבר המלמד על הצורך בקבלת הסכמתה המפורשת של התובעת לשינוי קיבולת הבניה". עוד נפסק שם, כי "מכאן עולה כי על הצדדים לפעול בהתאם לחוזה פלק, לפיו יש צורך כי הבקשה לבצוע הבנייה במקרקעין תוגש לקק"ל באמצעות התובעת אך לא בהסכמתה". כן קבע בית המשפט שם, כי "לא שוכנעתי כי מתוך פרשנות התובעת את חוזה החכירה הראשון וחוזה פלק, כי קיים תנאי בהסכם המחייב את הנתבעים 1-2, לקבל את הסכמתה המפורשת של התובעת מראש ובכתב, לצורך שינוי בקיבולת הבנייה". הנה כי כן, נמצאנו למדים כל על פי המצב המשפטי האמיתי, כפי שנפסק בפסק הדין של בימ"ש המחוזי בנצרת, במישור היחסים בין החוכר הראשי לבעל המקרקעין קק"ל, לא נדרשת הסכמת האגודה לשינוי בקיבולת הבנייה (אם כי נדרש שהבקשה לביצוע הבנייה במקרקעין תוגש לקק"ל באמצעות האגודה). כך גם במישור היחסים שהין החוכרת הראשית- האגודה- לחוכר המשנה- התובע, לא חייב חוכר המשנה או אדיר לקבל את הסכמתה המפורשת של האגודה מראש ובכתב, לצורך שינוי בקיבולת הבנייה (ראו עמודים 6-12 לפסה"ד).
עינינו הרואות, המצב המשפטי המעוגן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שונה הוא במהותו מאופן הצגת הדברים במודעת הפרסום בה עסקינן, שם נכתב כי פרויקט הדירות הנ"ל "עומד בסתירה לתנאי החכירה החלים על החלקה/הקרקע", כאשר האמירה שנכללה בגדר המודעה ולפיה האגודה מתנגדת נחרצות לפרויקט הבניה הרוויה הנ"ל "ולא תיתן את הסכמתה לבנייתו", ממנה משתמע כביכול צורך בהסכמה זו לצרכי הקמת הפרויקט, הינה אמירה המטעה את הרוכשים הפוטנציאליים, מכיוון שלאמיתו של דבר, ועל פי פסק דינו החלוט של ביהמ"ש המחוזי בנצרת, הסכמתה של האגודה כלל אינה נדרשת וכל שנדרש הוא שהבקשה לקק"ל תוגש באמצעותה, ובוודאי שאין סתירה בין הפרויקט לבין תנאי החכירה החלים על הקרקע, בניגוד למצג שהוצג במודעה דנן. משכך, בכל המרכיבים הנ"ל אני קובעת כי לא עומדת לנתבעים הגנת 'אמת דיברתי'.
הטענה הראשונה, השנייה והחמישית העוסקות בקיבולת הבנייה, הצביון הייחודי והפרת חוזה המשנה:
טענות אלו אף נדונו בבית המשפט המחוזי בנצרת- ונדחו. ביהמ"ש קבע בעניין זה, כי "טענת התובעת ביחס לצביונה המיוחד של השכונה לא הוכחה. לטענתה זו לא ניתנה כל תמיכה, ככל שהיא מבוססת על חוזה החכירה הראשי (חוזה ניב)". בית המשפט הפנה בהקשר זה לאמור בהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה מיום 23.5.12 ולפיה "לאחר שמיעת המתנגדים מחליטה הוועדה כי עיקר התנגדותה נגע לעניין הבעלות וכל הנוגע לבקשה להקלות מדובר בהקלות שהשפעתן על הסביבה והשכונה הינן מינוריות ולכן מחליטה הועדה לדחות ההתנגדות ולאשר את הבקשה בתנאים...". קביעתו של ביהמ"ש בעניין זה הייתה בלתי משתמעת לשני פנים ולפיה "ובענייננו הוועדה המקומית לתכנון ובנייה התירה בנייה רוויה. גם אם יחלוק החולק על התאמתה האסתטית של התכנית לשכונה, וגם אם רוב תושבי השכונה לא ביצעו שינויים בקיבולת הבנייה, כטענת התובעת, אין באלה כדי לפגוע בזכותה של הנתבעת 2 לבנות בהתאם להוראות תכנית הוועדה המקומית, שבקביעתה הביאה בחשבון גם את אופיה – לרבות העתידי- של השכונה. עוד התנתה בתנאים שבין היתר נוגעים להסכמת הבעלים- קק"ל". (ראו עמודים 13-15 לפסק הדין).
על יסוד כל האמור, הגיע ביהמ"ש למסקנה ולפיה "משלא הוכיחה התובעת כי תכנית הבנייה של המשיבה 2 עומדת בניגוד להסכמות החוזיות ביניהם, דין התביעה להידחות".
ובחזרה למודעת הפרסום בה עסקינן - נמצא כי האגודה הציגה בפני הקורא מצב שונה מהמצב האמיתי, כאשר נכתב במודעה תוך הדגשת הדברים והבלטתם כי "בקרקעות שבתחום האגודה אפשרית בניה צמודת קרקע, ולצורך שימוש עצמי של חוכרי המשנה מהאגודה בלבד" וכי הפרויקט האמור "עומד בסתירה לתנאי החכירה החלים על החלקה/הקרקע", דבר שאינו נכון. מכאן, אני קובעת כי בזמן מועד הפרסום לא עומדת לנתבעים 1-3 הגנת 'אמת דיברתי' גם ביחס לטענות אלה.
יתרה מזאת, האגודה אף לא השכילה להטמיע את הקביעות המפורשות של בית המשפט המחוזי בנצרת, מוסדות התכנון, ורשות מינהל מקרקעי ישראל, אשר כולם קבעו כל אחד בתחום סמכותו ומומחיותו, כי לפרויקט עומר ניתן היתר בניה עקרוני מועדת התכנון שאושר על ידי בית המשפט, כאשר לחוכר המשנה או הבא בנעליו, חברת אדיר, קיימת סמכות לבנות את הבניין במתכונת שאושרה כבנייה רוויה שאינה צמודת קרקע, כשאין בכך סתירה לתכניות או לחוזים החלים על הקרקע, ואין בו פגיעה בקיבולת הבנייה בשכונה. כן נקבע כי עמדת האגודה בדבר הדרישה לקבל הסכמתה אינה מתקבלת וכל שנדרש הוא, שהבקשה תוגש לקק"ל באמצעותה, כאשר ההיתר הסופי מוועדת התכנון והבניה יינתן לאחר שתצורף אליה החלטה או הודעה ממ"י ובה היא מודיעה, כי היא אינה מתנגדת לפרויקט, ותוך שימת דגש על כך שמהאגודה לא נדרשת הסכמה וכי ההסכמה נדרשת מהבעלים של הקרקע, קרי קק"ל.
דומני, כי יש לראות בפרסום הנדון באשר לחמשת האלמנטים העומדים במרכז הסכסוך, כחמור, דווקא בשל כך שאף לאחר מתן פסק הדין, ניתנה על ידי הרשות- הבעלים של הקרקע- החלטה במסגרתה היא הביעה עמדתה שאין בכוונתה להצטרף להתנגדות האגודה, ולכן אין בהחלטה זו חרף הפניית האגודה אליה כדי לבסס ולו מעט מטענות האגודה אשר המשיכה לטעון טענות זהות לאלו שהעלתה בהליך הקודם, גם במסגרת ההליך שבפניי וחרף הקביעות שבמסגרת פסק הדין. יודגש, כי הסכמת המינהל- קק"ל היא הנדרשת ולא הסכמתה של האגודה, אין פגיעה בקיבולת הבנייה בשכונה ואין כל פגיעה בצביון הייחודי שלה כבנייה צמודת קרקע, ויש להצר על כך שהאגודה לא הפנימה את הקביעות המפורשות בעניין זה של ביהמ"ש המחוזי והציגה דברים שאינם עולים בקנה אחד עם קביעת פסק הדין בפני ציבור הקוראים בכלל והרוכשים הפוטנציאליים בפרט.
יש להוסיף ולהדגיש, כי האגודה לא הגישה אמנם ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, ואין כמובן באי מתן סעדים אופרטיביים במסגרת פסק הדין האמור כדי להשפיע על הדיון שבפניי לצורכי בחינת קיומם של דברי לשון הרע. אך, מנגד לא אמרה האגודה נואש והגישה ערר על החלטת ועדת התכנון והבניה מיום 7.5.12 ומחומר הראיות שבפניי עולה, כי הערר הוגש ביום 28.6.12, קרי טרם פרסום המודעה ולפני מתן פסק הדין, ואילו ההחלטה בערר ניתנה ביום 11.3.14, היינו זמן רב לאחר מתן פסק הדין ופרסום המודעה דנן. למען שלמות התמונה יובהר, כי אין באמור בהחלטת הערר כדי לסייע בידי האגודה שכן, גם ועדת הערר, הפנתה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בכל הקשור לטענות האגודה מנימוקים קנייניים ולפיהם בקשת היתר הבניה מנוגדת להסכמים שבינה לבין אדיר (סעיפים 2-3 להחלטת ועדת הערר). באשר להיבט התכנוני והטענות בדבר הצביון הייחודי של השכונה וקיבולת הבנייה, ולאחר שעמדה וועדת הערר על המצב התכנוני החל, היא דנה בעיקר בהקלות שהתבקשו, כאשר הערר התקבל במובן זה שאדיר התבקשה לתקן את הבקשה ולכלול בה רק 6 יחידות דיור בטרם יהיה ניתן לאשרה, בכפוף לקבלת אישור כל הגורמים המוסמכים, לרבות רשות מקרקעי ישראל, בטרם יהיה ניתן להוציא היתר בניה במקום. עינינו הרואות, גם החלטת ועד הערר לא הייתה במועד פרסום המודעה דנן ואף האמור בה אין בו כדי לתמוך בתמונה שהציגה האגודה במסגרת המודעה, כאשר כל שהתקבל בערר היה הפחתת מס' יחידות הדיור מ- 7 יחידות דיור, תיקון הבקשה והכללת 6 יחידות דיור בלבד.
נקודה נוספת המצריכה התייחסות בהקשר של הגנת "אמת דיברתי" נוגעת למכתבה של היועצת המשפטית של עיריית עפולה מיום 3.2.2013, עליו נסמכים הנתבעים לביסוס טענותיהם. בעניין זה אוסיף כי לדעתי, אין במכתב האמור על מנת להוכיח הגנת "אמת דיברתי", כפי שאין בו כדי לסייע בידי הנתבעים בהגנתם בכלל. ראשית, מדובר במכתב אשר נכתב אחרי הגשת הבקשה להיתר וזמן רב לפני מתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בנצרת. התובע נשאל בחקירה נגדית ביחס למכתב האמור ותשובתו מקובלת עליי ולפיה "יש לי פס"ד שאני מחזיק ביד של ביהמ"ש המחוזי שלימים אלו הפך להיות חלוט. מזה המסמך שאתם מנפנפים? זה לא רלוונטי". מדובר במכתב שנכתב לפני פסק הדין שקבע מפורשות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, שבקשת ההיתר לא צריכה להיות מוגשת בהסכמתה של האגודה אלא רק באמצעותה (עמ' 24, ש' 20-31).
על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי לא עומדת לנתבעים הגנת 'אמת דיברתי', על שני רבדיה.
הגנת תום הלב- סעיף 15 לחוק
ההגנות שבסעיף 15 לחוק משקפות מקרים בהם על אף שהביטוי הפוגעני עולה כדי הוצאת לשון הרע, הוא משרת אינטרסים חשובים וראויים אחרים שבנסיבות מסוימות יש להעדיפם גם מקום שהוצאה לשון הרע. נפסק, כי "הגרעין המושגי להגנות טמון בהכרה כי הערך שנועד להגן על שמו הטוב של האדם, הנגזר מכבודו כאדם, אינו ערך מוחלט העומד לעצמו. מולו ניצבים ערכים אחרים הנעוצים באינטרס הפרט או באינטרס הציבור אשר משקל חשיבותם עשוי להצדיק גריעה מזכות האדם להגנה על שמו הטוב. ההגנות בחוק איסור לשון הרע עוסקות בערכים נוגדים אלה ובדרכי האיזון ביניהם. החלת איזון זה על נסיבותיו המיוחדות של העניין תקבע האם חוסה ההתבטאות הפוגענית בצל ההגנה, או שמא נתגבשה אחריות אזרחית לחובת הפוגע" (השופטת פרוקצ'יה ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006) פסקה 11).
בסעיף 15(2) לחוק הוסדרה ההגנה ולפיה לא תוטל אחריות במשפט בשל לשון הרע אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב בנסיבה, שלפיה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". החוק מכיר אפוא בכך, שקיימים מקרים בהם מוטלת על אדם החובה לעשות פרסום מסוים (כך למשל, הכירה הפסיקה בהגנת הסעיף לגבי פעיל בציבור בתחומי תכנון ובניה, וכך גם הוכרה ההגנה לגבי יו"ר ועד עובדים בחברה כאמור בת"א (מחוזי-י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' אריה גור (13.7.2009). סנקציה שתוטל על פרסום הנעשה מתוך מילוי חובה- תוביל להרתעה מפני עשיית הפרסום (שנהר, בעמ' 279). הרתעה זו עלולה להוביל להפרת החובה לעשות את הפרסום גם במקרים שבהם תוכנו אמיתי. כדי שלא להעמיד אדם בדילמה בין החובה המוטלת עליו לבין הפיצוי שבו הוא עשוי לחוב במקרה של אי דיוקים בפרסום- קיים אינטרס ציבורי בהגנה על מפרסמים הפועלים מתוך חובה, גם אם דבריהם אינם נכונים- ובתנאי שפעלו בתום לב.
בע"א (ת"א) 3268/05 עמותת 'אמת תורה ומדע בזמנינו' נ' עיתון 'יום שישי' (1992) בע"מ (פורסם במאגרים, 9.7.2008), קבע בית המשפט המחוזי כי למפרסם תקום הגנה באם יוכחו ארבעה תנאים מצטברים ואלה הם: (א) על המפרסם להראות שהייתה עליו חובה לעשות את הפרסום; (ב) יש להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; (ג) יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך; (ד) להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב.
בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא שני מבחני משנה חלופיים לקיום חובה חברתית או מוסרית לעשיית הפרסום. המבחן הראשון הוא המבחן האמפירי, לאמור: "'אם בכלל, או לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם בנסיבות המקרה', 'להעביר את הידיעה, אז השופט המלומד החליט שהזכייה נוצרה" (דברי השופט לינדלי כפי שהביאם השופט בקר בע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 620 (1951). אמנם, הדברים נאמרו לגבי סעיף 20(1)(א) לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, אולם סעיף 15(2) לחוק הוא חליפו של סעיף 20 האמור (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 188 (1987)). המבחן השני הוא המבחן הנורמטיבי, שבמסגרתו מסתמך בית המשפט על השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע אם המפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית (ע"א 90/49 הנ"ל). שנהר, מסכם בספרו עניין זה באומרו כי "לפיכך יש, לדעתנו, להכיר בקיומה של חובה לפרסם, במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (שם, בעמ' 283); ראו והשוו: ע"א 915-10-11 אלדד בעל נס נ' צבי קורבשי (24.5.12)). עוד נדרש שהפרסום הופנה אך לאלה שיש כלפיהם חובה חברתית או מוסרית לפרסם.
הלכה פסוקה היא, כי בפרסום שלגביו נטען שיש בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת לבין העובדות עליהן מתבססת דעה זו. הגנת סעיף 15(4) לחוק חלה רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודה עשויות להיות מוגנות על-ידי הגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק בלבד (ע"א 334/89 הנ"ל). במציאת נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות, מחד, לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט מאידך גיסא, ישנה אפוא הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפרסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו.
מן הכלל אל הפרט
בעדותו בפניי מסר הנתבע 2 כי מטרת הפרסום היתה - "אנו חשבים שאסור היה לנו להמשיך את התהליך כי הכל נראה כאילו ממשיך בתהליך הבניה, האגודה לא רצתה להיות חשופה של תביעות של תושביה כי היו איומים של תושבים שאם יושלם הבניין והאגודה תיקח חלק בזה האנשים יתבעו אותה וגם אותנו באופן אישי" (עמ' 27, ש' 18-24). גרסה זו הייתי יכולה להתקבל אילו היה מדובר בפרסום שתוכנו אמת, פרסום העולה בקנה אחד עם הקביעות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בהליך משפטי שהאגודה בעצמה יזמה, ולא כך הוא הדבר.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים 1-3 בדבר תחולת הגנת תום הלב המבוססת על הוראת סעיף 15(2) לחוק והעוסקת בקיומה של חובה המוטלת על האגודה כלפי הציבור, מן הטעם שעל מנת להכיר בקיומה של חובה שכזו, הפרסום צריך להיות סביר, דבר שלא התקיים בענייננו נוכח העובדה, שמרביתה של המודעה כוללת הצגת מצג עובדתי ומשפטי העומדים בסתירה לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנצרת שדן והכריע בטענות האגודה. לטעמי, מדובר במודעה שלא הביאה את האמת בפני הקוראים, ומשכך אין היא ראויה להגנת סעיף 15(2) לחוק ביחס לנתבעים 1-3. יתרה מכך, אין מדובר בפרסום שנעשה בתום לב, בעיקר משום שהוא נעשה דווקא לאחר פסק הדין, ונוכח הדרך שבה הוצגו הדברים בפרסום, תוך העלמת העובדה בדבר קיומו של פסק הדין והמכתב של המינהל בסמוך למועד הפרסום הקובעים אחרת מהאמור במודעה. לא מדובר בענייננו בפרסום המביא לידיעת הציבור המעוניין, כי הפרויקט היה מצוי בליבה של מחלוקת משפטית ולרבות בהליך משפטי, שאז יכולה הייתה להתקבל הטענה שמדובר בפרסום בתום לב. מדובר בפרסום בו מוצגת תמונה עובדתית ומשפטית שונה ואף סותרת את קביעות ערכאה משפטית ורשויות המינהל, תוך העלמת עצם קיומו של פסק הדין כליל מעיני ומידיעת ציבור המעוניינים בפרויקט. משכך, סבורה אני כי לא מדובר בפרסום בתום לב. יתר על כן, על פי סעיף 16(ב) (1) לחוק מוטלת חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב במצב שבו "הדבר שפורסם לא היה אמת ולא האמין באמיתותו" ובענייננו, ראינו כי הפרסום דנן אכן לא היה במרביתו ובעיקרו אמיתי וספק אם הנתבעים 1-3 האמינו באמיתותו, במיוחד שהוא נעשה לאחר מתן פסק הדין ובו הוצג מצג הנוגד את קביעותיו של בית המשפט ואף סותר את מכתב המינהל שהוצא בסמוך לפרסום הנדון, כל זאת במטרה לטרפד א הוצאת הפרויקט אל הפועל, והכול לאחר שההליך המשפטי והמינהלי בו נקטה האגודה לא הניב פרי כרצונה, למעט בהיבט של העברת הזכויות בין חוכר המשנה לאדיר הכפופה להגשה באמצעות האגודה. פרסום בנוסח האמור ועל אף כל הניסיון להציגו ללא ציון שמות, אינו יכול להיחשב כפרסום שהוא אמת ובתום לב.
מקובלת עליי טענת הנתבעים 4-5, כי בנייתו של פרויקט שהדירות בו כבר החלו להימכר, מבלי שניתן היתר בניה ואישור של כל הגורמים הנוגעים בדבר, הינו נושא המצריך התייחסות ואזהרה לציבור. השאלה ביחס לנתבעים אלה היא האם התקיימו הוראות סעיף 16(ב)(2) לחוק המטיל חזקה על נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב במצב שבו "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו".
סיכומו של דבר, לא עומדת לנתבעים 1-3 הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק ולכן הם חבים בגין לשון הרע ביחס למודעה מושא הפרסום דנן.
אחריות אישית של הנתבעים 2-3
אין מחלוקת, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה זו היו הנתבעים 2-3 יו"ר ועד האגודה וחברת הועד והמזכירה של האגודה, בהתאמה, וכי הם פעלו וחתמו על המודעה דנן מכוח תפקידם זה. לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת המבססת הטלת אחריות אישית על שכמם של הנתבעים 2-3. משכך, תביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת בעוד שהתביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית מנימוק זה.
אחריות הנתבעים 4-5
כבר עמדנו על כך, שהתביעה כנגד הנתבע 5 מוגשת מכוח היותו עורך העיתון בו פורסמה המודעה ונגד הנתבעת 4 בהיותה הבעלים של העיתון בו נעשה הפרסום, והם יחדיו מהווים העיתון ועורכו, זאת על פי סעיף 11 לחוק. סעיף 11 לחוק יוצר ארבע קטגוריות של אחריות לפרסום של לשון הרע באמצעי התקשורת. הסעיף קובע, כי באחריות פלילית ואזרחית לפרסום יישאו "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו" ; "עורך אמצעי התקשורת" ו-"מי שהחליט בפועל על הפרסום" ו- "האחראי לאמצעי התקשורת". אין חולק, כי הנתבע 5 היה עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, כאמור בעדותו בפניי (עמ' 31 לפרוט'). כאן המקום לציין, כי ההבחנה בין המונח "מודעה" לבין" כתבה", שניסה הנתבע 5 לעשות בעדותו בפניי בניסיון להסיר מעליו אחריות לפרסום, לא הוכחה על ידו, כדבעי. טענתו, לפיה עורך העיתון אחראי על הכתבות ולא על המודעות ושסעיף 11 לחוק חל על כתבות בלבד, כלל לא הוכחה, ודי להפנות בהקשר זה ללשון הוראת סעיף 11 הנ"ל העוסקת במונח "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת" - זאת מבלי לעשות הבחנה כזאת או אחרת בין סוגי הפרסום.
הנתבע 5 העיד כי "כל הכתבות שמתפרסמות או מרביתן עוברות דרכי". כן העיד, כי מודעות הפרסום המגיעות לעיתון כלל אינן נבדקות ע"י העיתון (עמ' 31, ש' 9-12). עוד טען הנתבע 5 כי "עורך העיתון אחראי על הכתבות ולא על המודעות [...] העורך לא אחראי על פרסום המודעות" (שם, ש' 17-22). בנוסף מסר הנתבע 5 בעדותו, כי הלכה למעשה המודעה הגיעה לידיה של מזכירות המערכת שקיבלה את המודעה ופרסמה אותה, כמו שהיא (שם, ש' 23-25). לאחר שעומת הנתבע 5 עם הטענה, כי קיים סוג מסוים של מודעות שעל אף הגדרתה כמודעה היא כן נבדקת לפני שהיא מתפרסמת, ומעדותו בפניי עלה שההגדרה של הפרסום כמודעה, כשלעצמו, אין בו כדי להוות משקל מכריע נגד אי בדיקת המודעה מבחינת דיני פרסום לשון הרע, כאשר ההבחנה מתייחסת לפרסום מודעות ממשלתיות או גופים אחרים, לעומת מודעות פרטיות של אנשים פרטיים שכן נבדקות ע"י העיתון (עמ' 32, ש' 1-5). עוד ציין הנתבע 5 בעדותו, כי אף אם היה בודק בעצמו את המודעה שבדנן הוא היה מורה על פרסומה כמות שהיא משום שהיא אינה מהווה לשיטתו לשון הרע.
דא עקא, כאשר נשאל הנתבע 5 לגבי "מודעות אזהרה", הודה הלה כי הדבר "תלוי מה נוסח האזהרה", וכאשר נשאל על ידי ביהמ"ש באשר להכללת הערה בדבר הסרת אחריות לתוכן הפרסום מעל כתפיו של העיתון וגלגולה אל פתחי המפרסם, השיב הנתבע 5 שהדבר לא נעשה משום שהעיתון מסתפק בכך, שמי שעומד מאחורי המודעה היא "אגודה" (עמ' 32-33). עת נשאל הנתבע 5, מי בודק את מודעת הפרסום, ענה כי "מזכירות המערכת. הם לא בדקו את המודעה הזאת. לא הלכו לבדוק את כל הקייס שמוזכר בפסק הדין" (עמ' 33, ש' 17-19), ובחקירתו החוזרת מסר כי את המודעה דנן הוא קיבל ממשרד פרסום שהעיתון עובד עימו (עמ' 34, ש' 14).
דעתי היא, כי טענת הנתבע 5 לגבי ההבחנה אותה הוא מבקש לעשות בין מודעה לכתבה, לא יכולה להתקבל בנסיבות העניין. ראשית, טענה זו אינה יכולה להתקבל אוטומטית הן על פי לשון החוק והן על פי מקרים שהגיעו לפתחו של בית המשפט, שכן מצא לנכון להטיל אחריות גם בגין פרסום שהוא "מודעה" (כך למשל, במסגרת ת"א 571/94 סהר נ' מעריב- הוצאת מודיעין בע"מ (פורסם במאגרים, 5.2.1996) שדן במודעה לשירותי ליווי). אף לפי עדותו של הנתבע 5 עצמו, לא כל מודעה לא עוברת בדיקה וכי קיים סינון, ברם מדובר בסינון לפי סוג המודעה והגורם המפרסם. סבורה אני, כי הדעת לא סובלת פרסום מודעות המזהירות את הציבור הרחב בכלל וציבור הרוכשים הפוטנציאליים של פרויקט בנייה בפרט, מכך שמדובר בפרויקט שנבנה ללא היתר בניה וללא הסכמת המינהל הבעלים של הקרקע, פרסום שעלול לפגוע בפרויקט על כל המעורבים בו, זאת מבלי שתבוצע על ידי העיתון בדיקה ראשונית ובסיסית ביותר, ע"י פנייה אל החברה הקבלנית אליה מתייחס הפרסום, שאז בנקל היה העיתון יכול לגלות כי מדובר בפרסום שאינו אמיתי בכל רכיביו, או אז יכול היה העיתון לקבל החלטה מושכלת אם לפרסם את המודעה באותה מתכונת שבה היא הוגשה לו, או שמא לא לפרסמה כמודעה או בנוסח שונה-אחר שישקף את המצב המשפטי והעובדתי האמיתי.
בנסיבות אלה, מצאתי לנכון להטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע גם על הנתבעים 4-5, אשר כשלו בביצוע בדיקה מינימאלית כאמור, כאשר היקף אחריותם יעמוד על שיעור של 30% מסכום הפיצוי שייפסק, אחר שהבאתי בחשבון את ככל השיקולים עליהם עמדתי דלעיל.
גובה הפיצוי
בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילה, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.
התובע עתר לפיצוי בסך 100 אף שקלים לפי 7(א)(ג) לחוק מקום שהוכח, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. ברם, בסיכומיו לא פירט התובע את מהות הנזקים שנגרמו לו והיקפם והסתפק בציון הוראת החוק אשר קובע אימתי יש לפצות את הנפגע ללא הוכחת נזק. לעומתו, טענו הנתבעים כי ככל שתתקבל התביעה, יש לפסוק פיצויים סמליים משום שעסקינן בעניין פעוט ערך המבוסס על הרגשתו הסובייקטיבית של התובע ולא על לשון בוטה.
כאשר אני בוחנת את מורכבות המצב המשפטי שהיה קיים במועד הפרסום והקשור להקמתו של פרויקט עומר, מביאה בחשבון את אי ציון שמו של התובע במודעה באופן מפורש, שהפרסום עלול להתפרש גם כמתייחס לתובע אך לא רק לו, את חוסר הדיוק הקיים בכל הקשור לאמור במודעה שאינו משקף את קביעות בית המשפט המחוזי בנצרת ועמדת המינהל במרבית ההיבטים, קהל היעד המצומצם שאליו מופנה הפרסום, היינו רוכשים פוטנציאליים של הדירות, ולאחר שנתתי את דעתי לכך שהאגודה לא נתנה את אישורה להעברת הזכויות מחוכר המשנה-התובע לאדיר, סבורה אני שהפיצוי שראוי ונכון לפסוק בנסיבות העניין, בשים לב למכלול השיקולים האמורים, ללא הוכחת נזק, הוא 20,000 ₪.
סוף דבר
לשיטה אחרונה, דין התביעה להתקבל חלקית נגד הנתבעים 1,4,5.
אני מחייבת את הנתבעים 1, 4 ו-5 לשלם לתובע פיצויים בגין פרסום לשון הרע בסך של 20,000 ₪ לפי החלוקה הבאה:
אני מטילה על הנתבעת 1 אחריות בגין פרסום לשון הרע בשיעור 70% ומחייבת אותה לשלם לתובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 14,000 ₪.
אני מטילה על הנתבעים 4-5 אחריות בגין פרסום לשון הרע בשיעור של 30% ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 6,000 ₪.
אני מחייבת את הנתבעת 1, 4-5 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (לפי החלוקה דלעיל).
התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.
אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים 2-3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י' טבת תשע"ו, 22 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
