יעל 6377 יזמות בע"מ נ' טולדנו ואח'

התובעת הינה בעלת הזכויות במקרקעין המצויים בפינת הרחובות פינסקר 2-4 ושטמפפר 13 בפתח תקווה. על המקרקעין נמצא בניין בו חנות המוחזקת על ידי הנתבעים בדיירות מוגנת עפ"י חוזה שכירות מיום 16.1.1972 למטרת ניהול עסק לצילום (להלן: המושכר והסכם השכירות בהתאמה).

לטענת התובעת, הנתבעים בנו במושכר גלריה בניגוד להסכם השכירות וללא קבלת הסכמתה באופן המזכה אותה בסעד של מתן צו לפינוי הנכס. כמו כן לטענתה, מזו תקופה ארוכה שאין פעילות במושכר והוא מוחזק אך למראית עין ועל כן יש לראות את הנתבעים כמי שנטשו את הנכס ללא כוונה לחזור אליו.

הנתבעים מכחישים את הנטען כלפיהם, לגרסתם, המושכר כלל את הגלריה מאז תחילת תקופת השכירות והיא לא שונתה על ידם. אשר לעילת הנטישה טוענים הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה נטישה פיזית של המושכר וממילא שלא הוכח יסוד נפשי של העדר כוונה לחזור.

דיון והכרעה

1. עילת הנטישה

עילת הנטישה אינה מנויה בין עילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 והיא פרי יצירת הפסיקה. בית המשפט העליון סקר ברע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (מיום 5.9.17) את המבחנים לקיומה של עילת נטישה כפי שעוצבו בפסיקה, כשבמרכזן עומדת התפיסה, לפיה, ככל שנכס חדל לשמש כמקום מגורים לדייר או כמקור פרנסתו אין זה מן הצדק להעניק לו הגנה מכוח חוק הגנת הדייר. על בסיס תפיסה זו נקבע כי על מנת שתקום עילת פינוי מתוקף נטישה על הבעלים לשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת לא לשוב אליו (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו(5) 758 (1992); דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, עדכון מס' 7, 2016), עמ' 125).

מכאן כי על התובעת להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון כי הנתבעים אינם מחזיקים עוד בנכס (ההיבט הפיזי), והשני כי אין בכוונת הנתבעים לשוב ולהחזיק בנכס וסיכויי התממשותו בפועל (ההיבט הנפשי). ויובהר כי כאשר מדובר במושכר המשמש כבית עסק גם שימוש מוגבל יהווה הגנה בעילת הנטישה ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. ניהול עסק אין פירושו שהדייר יימצא במקום בקביעות או על בסיס יומי על מנת לקבל לקוחות או למכור סחורה (בר-אופיר, עמ' 144).