אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 47679-10-12 מ' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

ת"א 47679-10-12 מ' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

תאריך פרסום : 25/06/2015 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
47679-10-12
17/06/2015
בפני השופטת:
אורלי מור-אל

- נגד -
תובע:
א.מ.
עו"ד רן שקד
נתבעת:
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
עו"ד בנו גליקמן
פסק דין
 

 

 

  1. התובע יליד 14/1/1973, נפגע, לטענתו, בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 15/4/2010. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

  2. המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך שהתאונה שארעה לתובע הייתה גם תאונת עבודה כמשמעות המונח בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, כאשר לאחר תקופה בה נקבעה לתובע נכות זמנית נקבעה נכותו צמיתה בשיעור של 10% בגין שבר בזרוע ימין שנגרם לתובע בתאונה. קביעה זו מחייבת את הצדדים גם בהליך זה, מכוח סעיף 6ב' לחוק הפיצויים.

  3. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, העיד התובע. בפרשת ההגנה העידו חוקר פרטי ושני עובדים בעסקים סמוכים שהוקלטו על ידי החוקר, כן הוגש תמליל חקירתם.

  4. הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, ובשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

  5. נוכח מהות המחלוקות בין הצדדים, אפרט תחילה את טענותיהן, אדון בתשתית הנורמטיבית הדרושה לדיון, בעובדות שהוכחו ובשאלת סיווג הארוע ולאחר מכן, ככל שאמצא, כי קמה לנתבעים אחריות, בסוגיות הנדרשות לכימות הנזק.

     

    עיקרי טענות הצדדים

  6. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נפגע במהלך עבודתו כנהג חלוקה של ירקות במשאית, שעה שחנה עם המשאית בסמוך לחנות אליה אמור היה להוביל את הסחורה ושהה בצד האחורי של המשאית, לשם הגיע על מנת לפרוק את משטחי הירקות.

    התובע טוען, כי הנפילה ארעה במהלך עלייתו לחלק האחורי שבמשאית במטרה להתחיל בפעולת הפריקה ועוד בטרם החלה פעולה זו. לטענתו, על-פי ההלכה שנקבעה בעניין רע"א 418/03, אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמאג'ה, פ"ד נט(3) 541 (להלן "עניין אסם"), במקום שבו האירוע עונה להגדרת תאונת דרכים ואירע במהלך כניסה או יציאה מרכב, הנכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", יחול חוק הפיצויים. בהתאם לפסיקה זו, אפילו הייתה הכניסה או היציאה מן הרכב תוך כדי פעולת טעינת הרכב או פריקתו, המהווה חריג לשימוש ברכב לעניין הגדרת תאונת דרכים, פעולת השימוש ברכב גוברת על החריג של פעולות הפריקה והטעינה. לפיכך טען התובע, כי על הנתבעת חלה חובה לפצותו בהתאם לחוק הפיצויים.

  7. מנגד טוענת הנתבעת, שנפילת התובע ארעה במהלך תהליך פריקת המשאית מהסחורה שהביא עמו כשהוא מוביל בעזרת הג'ק את משטח הירקות אל עבר הרמפה ובעת ההליכה לאחור בתוך המשאית פספס את הרמפה ונפל ומשכך, התאונה ארעה בעת פריקת המטען ואינה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

    לחלופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם תתקבל גרסת התובע, האירוע אינו מהווה תאונת דרכים וזאת בין היתר, נוכח העובדה שבמועד התאונה לא בוצע שימוש לצורך תחבורתי במשאית או הקטנת סיכון תחבורתי. הנתבעת מפנה לפסק הדין ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח (1997) (להלן: "עניין פדידה"), שם קבע בית המשפט העליון, כי ירידת נהג משאית לאחר שעלה לתא הנהג כדי ליטול מצית, אינה "למטרות תחבורה", ומשום כך נפילתו בעת הירידה אינה תאונת דרכים.

    הנתבעת מפנה עוד לפסיקה בה נקבעו המבחנים לסיווג פעולות נלוות לפעולות הפריקה והטעינה שהינה צורך ופעולה עצמאיים של רכב מסוג משאית, פסיקה שקבעה לטעמה, כי פגיעה במהלך פריקה של סחורה מרכב אינה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. בין היתר הפנתה הנתבעת לע"א 19/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009) (להלן: "עניין נביל"), ששם נקבע שפגיעה במהלך קשירה וחיזוק של מטען אינה מהווה תאונת דרכים, מאחר שאירעה במהלך פעולה שהיא חלק אינטרגלי מפעולת הטעינה והפריקה של הרכב. מאחר שפעולות אלו נעשו בעת שהמשאית עמדה, לא דובר בתאונת דרכים. לטענת הנתבעת, על מנת להכניס פעולה המתרחשת במהלך פריקה לד' אמותיו של המונח "תאונת דרכים" שבחוק שומה על הנפגע להוכיח במהלך פעולת הפריקה התרחש ארוע נוסף שגרם לפגיעה, הנופל בגדר אחת החזקות המרבות או כי הפגיעה ארעה גם עקב מעשה הנופל בגדר "שימוש ברכב מנועי".

    לטענתה, מאחר ובמקרה דנא כל שעלה בידי התובע להוכיח הוא, כי נפל מהמשאית במהלך ביצוע פעולת פריקת מטען, יש לקבוע, כי הארוע שבמסגרתו נפגע אינו עונה כדי תאונת דרכים, שכן הצורך בעליה למשאית הינו חלק בלתי נפרד מפעולת הפריקה והטעינה, שהינה שימוש משני וייעוד משני למשאית, ועל כן אין היא מאגדת בתוכה כל שימוש שהוא "לצרכי תחבורה". לטעמה, מהות וסיבת העליה למשאית לא מכוסה בחוק הפיצויים וזה העיקר.

    סיווג האירוע תשתית נורמטיבית

  8. עוד בטרם, אכריע בנסיבות בהן התרחשה התאונה, אני מוצאת לנכון להעמיד את התשתית הנורמטיבית לדיון.

  9. על-פי ההגדרה הקבועה בחוק הפיצויים "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". נוסף על הגדרה זו נכללו גם מצבים שבהתקיימם קמה חזקה, כי מדובר בתאונת דרכים. מצבים אלו, המכונים "החזקות המרבות" כוללים אירוע שאירע עקב התפוצצות רכב או התלקחותו, מאורע עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שאירע עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שלא שונה ייעודו המקורי של הרכב. בנוסף קובעת הגדרת תאונות דרכים גם "חזקות ממעטות" אשר בהתקיים נסיבותיהן, לא יהווה האירוע הבא בגדרן משום תאונת דרכים ובכללן אירוע מכוון.

    חוק הפיצויים קובע בנוסף רשימה סגורה של פעולות אשר יהוו "שימוש ברכב מנועי" לעניין ההגדרה של "תאונת דרכים", תוך קביעה, כי כניסה לרכב או ירידה ממנו מהווה שימוש, ואולם טעינת רכב עומד או פריקתו, אינה מהווה שימוש ברכב מנועי לעניין הגדרת תאונת דרכים.

    בעניין אסם, שנדון לפני הרכב של חמישה שופטים, נדרש בית המשפט העליון לשאלת דינו של אירוע שבא בגדר החזקות המרבות של תאונת דרכים שאירע בעת פריקת רכב או טעינתו, בעוד שכאמור, מצב זה אינו בגדר "שימוש ברכב מנועי". כך למשל, אם נפגע אדם עקב התלקחות רכב בעת פריקתו. על כך השיב בית המשפט (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, שכתב את פסק הדין העיקרי, בהסכמת ארבעת השופטים האחרים), כי החזקה המרבה גוברת על חריג הפריקה והטעינה וכי האירוע בא בגדרו של החוק (שם, בפסקה 11).

    שאלה נוספת שלה נדרש בית המשפט בעניין אסם, עניינה במקום שבו אירעה תאונה במהלך פעולה המהווה את אחת מדרכי השימוש ברכב בעת פריקתו או טעינתו. השאלה היא אפוא, אם אירוע זה הבא בגדר שימוש ברכב מנועי, ייחשב לתאונת דרכים על-פי הגדרתה בחוק הפיצויים, בעוד שכאמור, פעולות הפריקה והטעינה הוחרגו מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" (דיון בשאלה, שם בפסקאות 13-12). כאמור בפסק הדין, לא כל המצבים שבהם ישנה התנגשות בין דרכי השימוש ברכב לבין החריג של "פריקה וטעינה" זהות ובעלות אופי דומה (שם, פסקאות 15-14). במקום שבו מדובר בפעולות שהן חלק הנלווה לפריקת המטען, פעולות הקשורות קשר הדוק בטעינה וחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מכך, תיחשב הפעולה לחלק מפעולת הפריקה או הטעינה והפעולה לא תבוא בגדר "שימוש ברכב מנועי". כך למשל, אם האירוע היה במהלך קשירת המטען, סגירתו, בדיקת יציבותו ועוד כיוצא באלו פעולות שהן במהותן חלק מהטעינה של המטען (שם, בפסקה 16 וכן ראו את הפסיקה המובאת שם הכוללת דוגמאות למצבים אלו).

    על רקע דוגמאות אלו, העמיד בית המשפט שני מודלים לבחינת השאלה, אם יש בשימוש שנעשה ברכב כדי להימנות עם החריג של פריקה וטעינה. המודל הראשון, שאותו שלל בית המשפט, הוא שכל פעולת לוואי לטעינה או לפריקה תחשב לפעולה במסגרת החריג, שהחוק אינו חל לגביה. המודל השני, שעל-פי קביעת בית המשפט הוא המחייב, הוא שדי בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש הנכללות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", כדי שחוק הפיצויים יחול. העדפת המודל השני נובעת משורה של טעמים, שעליהם עמד בית המשפט בהרחבה בפסק הדין (ראו שם, פסקאות 18-17). בהתאם לכך קבע בית המשפט, כי מכל אותם טעמים "מן הראוי לאמץ את המודל שלפיו במקום שבו ניתן לשייך אירוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה 'שימוש', ועל-פי האחרת – לאו, תקום לנפגע זכאות על-פי חוק הפיצויים (ובלבד כמובן שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)" (שם, פסקה 18).

    לפיכך קבע בית המשפט, כי מאחר שיש לבחון את העובדות על-פי המודל השני, אין עוד מקום לבחון אם פעולת הירידה מהרכב (או העלייה אליו) הייתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הטעינה או הפריקה של הרכב. מודל זה, המודל השני, מייתר את הצורך בבחינה זו בקובעו, כי השימוש המוכר, כמו כניסה לרכב או יציאה ממנו, מהווה אירוע שחוק הפיצויים חל לגביו, אפילו הדבר קשור בתהליך הפריקה או הטעינה. כאמור שם (פסקה 19):

    "ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא 'פורק' סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל לראות בירידה מן הרכב כ'חלק אינטגראלי' מפעולת הפריקה. דוגמאות אלה, הנמצאות בשוליים אך מדגישות את הקושי שהיה עלול להיווצר במקרים המצויים בתווך לוּ בחרנו במודל הראשון, שעל-פיו אין השימוש המוכר, שהוא גם חלק אינטגרלי מהפריקה או הטעינה, בא בגדר החוק. אלא שכמתואר לעיל, המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השימוש המוכר – כניסה לרכב או יציאה ממנו – די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק".

    מכאן אפוא, שאין רלוונטיות לשאלה אם העליה או הירידה מהרכב הייתה פעולת לוואי של טעינת הרכב או פריקתו ואף אין צורך לבחון אם העליה אל המשאית או הירידה ממנה הייתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הפריקה והטעינה. די בכך שמדובר בכניסה אל הרכב או ביציאה ממנו, שזו פעולה שהיא בגדר שימוש ברכב מנועי, כדי שחוק הפיצויים יחול.

    הלכת אסם קובעת אפוא, שחוק הפיצויים יחול כל אימת שהאירוע עונה להגדרת תאונת דרכים, וכי אירע במהלך פעולה הכלולה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". כך אפילו היה זה במהלך טעינת רכב או פריקתו, שהוחרגו מהגדרה זו. לפיכך אם נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה, בעוד השימוש היה עליה אל הרכב או הירידה ממנו, יהווה אירוע זה תאונת דרכים, אפילו הייתה העלייה אל הרכב או הירידה ממנו תוך כדי פריקת רכב או טעינתו. שכן עליה אל הרכב או ירידה ממנו היא בגדר "שימוש ברכב מנועי" ולפיכך שימוש זה גובר על החריג של פריקת הרכב או טעינתו (ראו גם: א' ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, תשע"ב-2012, עמ' 238, 241 (להלן: "ריבלין"), כן ראו לדוגמא: ת"א 29510-12-12 נג'אדה נ' שמגד חברה לביטוח (27/7/14)).

    על הלכת אסם שב בית המשפט העליון פעמים מספר, בקובעו, כי ירידה מיצול עגלה אליה עלה הנהג לצורך חיבורה למשאית כמוה כירידה מרכב, וזאת אף כאשר "אין בפנינו תיאור מדוייק של נסיבות הארוע" (רע"א 11043/05 אלטורי מאג'ד נ' אריה (26.9.06)), וכי אף ירידה מגלגל רכב עליו טיפס הנפגע לצורך ביצוע פעולה כמוה כירידה מרכב וחלות עליה הוראות החוק, וזאת גם במקום בו ספק אם הפעולה לשמה עלה לרכב עולה כדי "פריקה" (רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו (3.2.05) (להלן עניין "גפן")).

    המקרה שנדון בעניין חסן נביל שהוזכר בסיכומי הנתבעת, שונה מענייננו. באותו מקרה אירעה התאונה בעת שנעשו פעולות שלגביהן קבע בית המשפט (כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין), כי היו חלק מפעולת הטעינה או הפריקה, בעוד שאותן פעולות לא היו בגדר "שימוש ברכב מנועי" (בשונה מהפעולה של כניסה לרכב או יציאה ממנו). בעניין חסן נביל התאונה אירעה בעת קשירת המטען קודם ליציאת הרכב לדרכו. לפיכך נקבע, כי פעולה זו מהווה חלק מהשלמת פעולת טעינת הרכב וכי אינה בגדר פעולה שנכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", באשר אינה בגדר טיפול דרך ואינה בגדר נסיעה. מאחר שלא דובר בפעולה העונה להגדרה של שימוש ברכב מנועי, הרי שלא דובר במצב שבו יש סתירה בין פעולה המהווה שימוש ברכב לבין פעולת פריקת רכב או טעינתו, שהוחרגה מהגדרת שימוש ברכב מנועי.

    בדומה, בע"א 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (2010) כאשר דובר בסגירת הדופן האחורית של המשאית, נקבע, כי עסקינן בהשלמת פעולת הטעינה. כאמור שם (בפסקה 5): "בענייננו לא הוכיחו המבקשות כי מתעוררת סתירה בין שימוש עצמאי ברכב לבין חריג הפריקה והטעינה ... אין לראות בנפגע שבפנינו כמי שנפגע בעת שביצע 'ירידה' מן הרכב או 'כניסה' לתוכו, שכן התאונה אירעה בעת שהנפגע סגר את הדלתות האחוריות של המשאית, לצורך השלמת פעולת הטעינה. פעולת סגירת הדלתות היתה חלק אינטגראלי מהליך הטעינה, ולא נעשתה לצורך תחבורתי".

  10. סיכום הדברים הוא, כי "כאשר חריג הפריקה והטעינה מתחרה בשימוש אחר – כגון כניסה לרכב או ירידה ממנו – גובר ה'שימוש' המוכר על החריג והתאונה יכולה להיחשב 'תאונת דרכים' על-פי החוק" (ריבלין, עמ' 241). זאת בשונה מפעולה אחרת, כמו למשל, נפילה או הינתקות מהרכב, או של מטענו, במהלך הפריקה או הטעינה, שאז אין מדובר בתאונת דרכים. כך גם לא ייחשב הדבר לתאונת דרכים בכל מקרה של פעולה כמו קשירת המטען, הידוקו וכיוצא באלו המהווים חלק מפעולת הטעינה של המטען אל הרכב ובעודם עומדים לעצמם, אינם נכללים בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי" (ראו עוד: שם, עמ' 242-235).

  11. כמפורט לעיל, הנתבעת טוענת, כי בכל מקרה, גם אם תתקבל גרסת התובע, אין המדובר בתאונת דרכים, שכן המדובר בעליה לצורך פריקה וטעינה, ולא למטרות תחבורה.

    אכן כפי שנפסק לא פעם, לא כל פעולת עלייה לרכב או ירידה ממנו, נעשית "למטרות תחבורה". רק עליה וירידה הנעשות ל"מטרות תחבורה" תבואנה בגדר ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים כאמור בסעיף 1 לחוק (ראו לדוגמא: עניין פדידה).

    ואולם, הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי כאשר המדובר בפעולה של עליה או ירידה מרכב, שהיא חלק אינטגרלי מפעולת פריקה וטעינה, מתקיימת הדרישה של "למטרות תחבורה". ראו לדוגמא, לעניין זה, פסק הדין בעניין גפן, שם נקבע לגבי ירידה מרכב במהלך פריקת הרכב, כי חוק הפיצויים חל, שכן הפעולה שבמהלכה אירעה התאונה הייתה פעולה הנכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". עוד נקבע שם, כי ירידה מרכב תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של מטרות תחבורה.

    וראו גם: ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר, פ"ד לו(1) 492), שם עמד בית המשפט על כך שפריקת מטען ממשאית היא בגדר שימוש בה למטרות תחבורה, שכן משאית היא כלי רכב המשמש לנשיאת משאות ותהליך הפריקה והטעינה הוא חלק אינטגראלי של הובלת משא ממקום למקום.

    ראו גם ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קצר (1982); עניין אסם וכן ראו גם ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח נ' פלוני (17/3/14), שם קבע בית המשפט העליון, כי מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב נפילתו ממכולה המחוברת למשאית שיעודה לתובלה, כשמטרת העליה למכולה הייתה לכסות את המטען בטרם הנסיעה, מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, שכן מדובר בפעולת כניסה לרכב שנעשתה למטרות תחבורה, שעה שהמדובר בפעולה עצמאית שנעשתה להגשמת יעודה של המשאית, שהינו להובלה ושינוע מטען.

  12. העולה מן המקובץ, בהתאם לפסיקה, פעולות של כניסה ויציאה מרכב במהלך פריקה וטעינה, ואפילו ניתן להגדירן כפעולות אינטגרליות המהוות חלק מפעולות הפריקה והטעינה, מהוות שימוש ברכב למטרות תחבורה, כהגדרתו בחוק הפיצויים.

  13. משהתשתית הנורמטיבית ברורה, מן הראוי לעמוד על נסיבות התרחשות התאונה ולבחון האם התובע עמד בנטל להוכיח, כי התאונה ארעה במהלך "שימוש" ברכב ל"מטרות תחבורה".

    נסיבות התרחשות התאונה

  14. בתצהירו טען התובע, תאונת דרכים ארעה שעה שבעת עליה למשאית בה נהג, החליק ונפל לאחור וכתוצאה מכך שבר את ידו הימנית. התובע הדגיש, כי לא התחיל בפריקת הסחורה והנפילה הייתה ממש במהלך העליה למשאית, כשהוא עדיין על הרמפה במהלך הטיפוס.

  15. מטבע הדברים נחקר התובע חקירה נגדית ממושכת אודות נסיבות התרחשות התאונה. בחקירתו אישר התובע, כי היה נהג חלוקה של ירקות והגיע למקום כדי לפרוק סחורה. התובע אישר, כי הפריקה מבוצעת כאשר הוא הולך לחלק האחורי של המשאית ומוריד את הרמפה, לגובה ארגז המשאית (כאשר הרמפה היא זו הסוגרת את ארגז המשאית שכן מדובר במשאית להובלת ירקות ולא משאית קירור ולכן אין לה דלתות). התובע הסביר, כי הוא לא מוריד את הרמפה לגובה הרצפה אלא לגובה הארגז ומטפס על מעין מדרגה הנמצאת בדופן האחורי של המשאית, בשעה שהוא אוחז בדופן המשאית. התובע הוסיף והסביר, כי כשאין משטח על הרמפה היא יורדת לאט ולכן לא מורידים את הרמפה לגובה הרצפה, אלא הדרך הנהוגה לעלות על המשאית היא לטפס לגובה הרמפה באמצעות העזרות בחלקים הנמצאים בדופן המשאית היוצרים מעין מדרגה. התובע המחיש שהוא עולה על מדרגה בגובה השולחן בבית המשפט ומחזיק בדופן המשאית. לטענת התובע, החליק לאחור כאשר החזיק בארגז המשאית בעת העליה על המשאית לצורך פריקתה, כאשר באותה העת הרמפה הייתה בגובה ארגז המשאית. לדבריו כמעט עלה על המדרגה והחליק לאחור, כאשר היה חצי על הרמפה וחצי על המדרגה ועדיין לא התחיל בפריקה.

    התובע עומת עם האפשרות שהחליק במהלך הפריקה כאשר הוביל את המשטח לאחור באמצעות הג'ק וטען, כי לא כך היו הדברים ואם היה עם המטען, המטען היה מחליק עליו שכן הג'ק לא חשמלי והמטען לא נעצר כאשר עוזבים אותו.

    התובע עומת עם האפשרות, כי טען לגרסה זו רק לאחר התייעצות עם עורך-דין ואולם התובע השיב, כי פנה לעורך הדין סיפר לו את הסיפור ועורך הדין החליט אם מדובר בתאונת דרכים.

    התובע שב והשיב, כי הג'ק היה בתוך המשאית וכך גם הסחורה. בהמשך החקירה חזר התובע והסביר, כי נפל מהרמפה ואם היה נופל עם משטח המשטח היה נופל עליו. לדבריו עלה ברגל שמאל ונפל אחורה והוא לא יכול להסביר מדוע המכה ביד הימנית.

    התובע שב ונשאל פעם נוספת על האופן בו נפל והסביר, כי דופן המשאית מהווה מעין מדרגה, הוא שם רגל אחת על הרמפה ורגל אחת על המדרגה. התובע הסביר שהרמפה מופעלת עם שלט וכאשר עולים למשאית לא מורידים את הרמפה למטה, כי היא יורדת לאט, אלא עולים כפי שתאר.

  16. הנתבעת טוענת, כי אין לקבל את גרסתו של התובע משני טעמים, האחד, כי המדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לסמוך עליה גם נוכח הסתירות שנפלו בה, במיוחד כך כאשר בגרסאותיו המוקדמות לא טען לקיומה של תאונת דרכים. הנתבעת מכוונת לכך שתיאור התאונה בא רק לאחר שפנה התובע לעזרת עורך דין. הטעם השני, נעוץ בגרסה פוזיטיבית שהצליחה הנתבעת לטעמה להוכיח להתרחשות התאונה כפי שעלה מעדות עדים שהוקלטו על ידי חוקר פרטי מטעם הנתבעת והצביעו לטעמה על נסיבות תאונה שונות מאלו שתאר התובע.

  17. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מהימנות גרסתו של התובע ואף שהמדובר בעדות יחידה, אני מוצאת לקבלה ומשכך אני קובעת, כי התאונה ארעה בעת ניסיון התובע לעלות למשאית לצורך פריקת המטען מן המשאית.

  18. אפתח בכך, כי עדותו של התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה מהימנה בעיני. ניכר, כי התובע סיפר לתומו את אשר ארע ולא התרשמתי, כי קיימת בדבריו או בשפת גופו מגמה של אי אמירת אמת או רצון לסדר את העובדות על מנת שיתאימו לתוצאה. אכן התובע שנדרש שוב ושוב לתאר את אופן התרחשות התאונה, סיפר את הדברים פעם אחר פעם, תוך שהוא מנסה להסביר את מבנה המשאית ואת האופן בו החליק, תוך שניתן למצוא בדבריו אי אלו אי התאמות, אך לטעמי אין בכך כדי להכריע ולקבוע, כי דבריו אינם אמת. גרעין גרסת התובע, כי התאונה ארעה שעה שביקש לעלות למשאית, לא באמצעות הורדת הרמפה אלא כפי שנהוג בקרב הנהגים תוך טיפוס על חלקה אחורי והעזרות בדופן המשאית, נותר בעינו, גם לנוכח השאלות החוזרות ונשנות.

    אכן, עדותו של התובע בעניין נסיבות התרחשות התאונה, מהווה עדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה, כאשר בית המשפט מצווה לבדוק אותה בקפידה במשקפיים פנימיות וחיצוניות של הגרסה. אולם כפי שציינתי, הגרסה עצמה מהימנה עלי, והלכה למעשה כפי שיוסבר גם בהמשך, היא נתמכת במידה מסויימת גם בעדויות עדי הנתבעת, בכך שגם אליבא דנתבעת התאונה ארעה בחלקה האחורי של המשאית, תוך נפילת התובע מן המשאית ולא בנסיבות שונות לגמרי שאין להם אח ורע עם המשאית.

    הלכה למעשה, גם מעדויות עדי הנתבעת עלה, כי אין לתאונה עד ראיה. העדים שהעידה הנתבעת הגיעו לאחר התאונה. משמעות סעיף 54 לפקודת הראיות אינה דרישה שעל הנפגע להביא עדים שהיו לתמיכה בגרסתו מקום שאין כאלה, ומשום כך לא ניתן לראות בהימנעות התובע מזימון עדי הנתבעת משום הימנעות של התובע מהבאת ראיה, כאשר אין חולק, כי העדים הגיעו רק לאחר התרחשות התאונה ולא ראו את התאונה.

    כפי שטוענת הנתבעת, נפסק לא פעם, כי יש לייחס משקל ראייתי ניכר לגירסתו הראשונית של אדם לאחר שנפגע, טרם קבלת יעוץ משפטי וטרם חשב והתאים את עובדות המקרה לתועלתו, שעה שהוא מספר את נסיבות התאונה לרופאו ללא כחל ושרק. אמנם ברישום הרפואי יכולות ליפול טעויות, אך שעה שמתואר אופן החבלה, ברישום זה, סביר שכך נאמרו הדברים ולו היה נמסר דבר נוסף הנוגע לאופן החבלה הרי שהוא היה נרשם (ראו בעניין זה: תא (חד') 4271/05 ג'בארין איבראהים טאהר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (20/2/2007) סע' 24 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם).

    אולם, במה דברים אמורים, כאשר מנגנון החבלה אכן מתואר במסמכים הרפואיים והוא אינו זהה למה שמוסר התובע בגרסה מאוחרת יותר, דהיינו כאשר תובע מתאר בגרסה מוקדמת, כי נחבל במנגנון אחד ובגירסה מאוחרת, כי מנגנון החבלה היה אחר לגמרי. לא זה המצב בענייננו, במסמך מחדר המיון נרשם: "לאחר נפילה חבלה בכתף ימין", במשבצת "סיבת הפגיעה" נרשם, כי כשעה טרם קבלתו נפל ונחבל בכתף ימין, הווה אומר נסיבות הנפילה אינן מפורטות. העובדה שבמסמך רפואי זה התובע לא נדרש לפרט את מנגנון החבלה ובהיותו פצוע וכואב לא נכנס לפרטים, לא ראוי שתעמוד לרועץ לתובע. גם אם יש חשיבות לסיווג הארוע כ"תאונת דרכים" כבר באותו שלב, האפשרות, כי מדובר בתאונת דרכים לא נשללה במסמך זה ולא ניתן לצפות שבית החולים או התובע יעשו את הסיווג המשפטי של הארוע דקות לאחר התרחשותו, במיוחד כך כאשר הארוע סווג מלכתחילה כתאונת עבודה. משכך, ניתן להסיק, כי בחדר מיון לא הייתה הקפדה על הפרטים, הדברים נרשמו באופן כללי. עצם רישום כזה אין בו כדי לאיין את גרסת התובע.

    יצויין, כי כחודש לאחר התאונה, במסמך רפואי מיום 13/5/2010, נרשם, כי לדברי התובע נפל ממשאית בתאריך 15/4/2010. המדובר, בתיאור כללי, שאינו סותר את נסיבות התאונה כפי שתוארו לאחר מכן על ידי התובע, אלא דווקא מתיישב עמם. התובע אכן נפל ממשאית. גם כאן אין לצפות שהתובע יתאר בפרטי הפרטים את אופן עלייתו למשאית ונפילתו הימנה.

    לסיכומיה, צרפה הנתבעת בקשה לתשלום דמי פגיעה שהגיש התובע, בה נרשם, כי החליק מהמשאית בעת עליה למשאית, כאשר על הטופס מצויה חותמת לפיה התקבל בסניף הביטוח הלאומי ביום 3/10/2010. דהיינו התובע הגיש בקשה לתשלום דמי פגיעה במועד מאוחר כחצי שנה לאחר התאונה ובמועד זה פרט את נסיבות התאונה, לטענת הנתבעת בשלב זה כבר היה מיוצג והיה יכול להתאים את עמדתו.

    לבקשת התובע, התרתי את הגשת טופס בל/250, כאשר קבעתי, כי אדון במשקלו בסיכומים. בטופס זה החתום על ידי המעביד, שאינו נושא תאריך, נרשם, כי התובע החליק מן המשאית בעת עלייתו למשאית. האירוע סווג בטופס כתאונת דרכים בעבודה והטופס מופנה לבית החולים אסף הרופא. מי שאשרה את הטופס היא מנכ"ל החברה. אכן ראוי היה שהתובע היה מבהיר מהו המועד בו ניתן הטופס ואולם לא הייתה כל מניעה שהנתבעת כמבטחת המשאית בשירות המעביד, הייתה מבהירה נקודה זו מצידה. לענייננו, יש משקל מסויים לעובדה שהמעביד לא ראה לכפור בגרסת התובע, כפי שפורטה בטופס.

    בהקשר למועד בו נכתב הטופס, יצויין, כי הנסיון מלמד, כי משהוגדר האירוע בבית החולים כתאונת עבודה, הטופס בל/250 נדרש על מנת לקבל את הטיפול הרפואי ולכסות את התשלום בעד הטיפול הרפואי ועל כן בדרך כלל, גם אם התביעה לתשלום דמי פגיעה מוגשת באיחור, הטופס עצמו ניתן על ידי המעביד בשלב מוקדם. תמיכה לעובדה זו ניתן לראות במסמך 39 שצורף לתצהיר התובע, מדובר בדרישת תשלום של בית החולים מיום התאונה, כאשר על המסמך נרשם בכתב יד טופס בל. 250, דהיינו שהתובע צריך להביא את הטופס, שאם לא כן יידרש לשלם את עלות הטיפולים, כמפורט במסמך 40 שהוא התחייבות לתשלום.

    משכך, בניגוד לטענות הנתבעת, איני רואה במסמכים כאלה כמסמכים המקעקעים את גרסת התובע, גם אם אניח, כי נכתבו באיחור ולאחר שהתובע נועץ בעורך-דין. אין סתירה בין תיאור שניתן במסמכים אחרים לבין מסמכים אלה, אלא לכל היותר חוסר פירוט בחדר מיון ובפניות התובע לטיפול רפואי.

    הנתבעת הצביעה עוד על אישור משטרה שצירף התובע בנוגע להודעה שמסר אודות תאונת דרכים וטענה, כי ניתן ללמוד הימנו שהתלונה הוגשה באיחור ומכאן, כי הארוע הודע למשטרה באיחור. שוב גם מסמך זה חסר תאריך ואולם, עיון בגוף המסמך מלמד, כי התיק נסגר בתאריך 6/9/10, דהיינו התלונה הוגשה טרם מועד זה, והתאריך בראש המסמך, כפי שרשום בסמוך לו הוא רק תאריך הפקת המסמך ולא תאריך מסירת התלונה. מכל מקום, כפי שניכר גם מהדברים האמורים עד כה, סיווג הארוע כ"תאונת דרכים" הינו עניין משפטי וגם אם לכתחילה התובע ונותני השירות הרפואי לא ראו לסווג את הארוע כך, אין בכך כדי להפחית ממהימנות גרסת התובע.

    העולה מן המקובץ, כי אין במסמכים הרפואיים או במסמכי המוסד לביטוח לאומי כדי לערער את גרסת התובע, כי נפל עת ביקש לעלות על המשאית.

  19. את עיקר טענותיה נגד גרסת התובע, מבססת הנתבעת על שלושה עדים שנחקרו על ידי חוקר מטעמה, לבית המשפט הוגש תמליל חקירתם, וכן שניים מהם התייצבו לעדות.

    אקדים ואציין, כי לאחר ששמעתי שניים מן העדים, ועיינתי בתמליל חקירתם של שלושת העדים, כאשר הצדדים ויתרו על העדת העד השלישי בהסכמה, לא מצאתי, כי יש בגירסתם כדי לסתור את גרסת התובע. לאחר שמיעת עדותם ועיון בתמליל שיחתם עם החוקר לא נותר ספק, כי אף אחד מן העדים לא ראה את אופן התרחשות התאונה, אף אחד מן העדים לא יודע גם לומר הלכה למעשה אם התובע החל בפריקת הסחורה, אלא העדים הסיקו מסקנה בדבר האופן האפשרי בו התרחשה התאונה.

    העד מר שלום יושבייב, התבקש לספר מה ראה, והשיב שלא ראה הרבה, אבל שמע רעש חזק של נפילה, רעש של ג'ק עם משטח ובהמשך הסביר ג'ק שפוגע ברזל בברזל, הם יצאו החוצה וראו את התובע על הרצפה, כאשר המשאית הייתה עם רמפה פתוחה. העד נשאל מה ראה בתוך המשאית והשיב שלא ראה בתוך המשאית, ונשאל האם הג'ק והמשטח היו על הרצפה והשיב שאת זה הוא לא זוכר, הגיוני שהתובע נפל עם זה. העד נשאל איפה הייתה הסחורה והשיב, כי אינו זוכר בדיוק ואינו רוצה להטעות. העד נשאל אם דיבר עם התובע, והשיב שלא, הוא היה מאחורה. לפני העד הוצג תמליל חקירתו על ידי החוקר, בו העד אומר, כי שמע את הבום של הגלגל שירד מהרמפה והשיב, כי הגלגל הראשון ירד ולא כל המשטח ירד. העד נשאל האם על הג'ק הייתה סחורה והשיב כי שהוא חושב שכן.

    בחקירה הנגדית השיב העד, כי כששמע את הרעש היה בתוך החנות עצמה, וכשיצא החוצה עניין אותם מצב התובע והוא לא זוכר דבר לגבי סחורה.

    עיון בתמליל חקירת העד לפני החוקר מעלה, כי העד אמר דברים דומים, הוא שמע רעש שפירש כרעש של הג'ק, לא ראה את הנפילה והסיק, כי הנפילה ארעה כשהתובע הלך לאחור ופספס את הרמפה. החוקר שואל את העד, איך הוא יודע שהתובע פספס והשיב "זה הגיוני" והעד מוסיף "סתם לא יקפוץ, לא קופצים ממקום כזה".

    הווה אומר, לא יכול להיות חולק שהעד לא ראה מה אירע, הוא אינו מסוגל לזכור את מצב הג'ק ומצב הסחורה לאחר האירוע, אלא שמע רעש כלשהו והוא מסיק מסקנות לגבי מה שהוא סבר שארע.

    כפי שהסביר התובע, מדובר בג'ק שהוא לא חשמלי ולא נעצר מעצמו, ואם כפי שהעד טוען, הגלגל של הג'ק היה יורד מהמשטח של הרמפה ונמצא באוויר, הייתה סכנה של ממש שהסחורה הייתה נופלת על הרצפה ועל התובע. יתירה מזו, בהתאם לתיאור של העד, שגלגל אחד של הג'ק עם משטח הירקות ירד מהרמפה היה נוצר לכאורה מצב מסוכן שהיה מצריך את טיפול האנשים במקום על מנת לייצב את הג'ק והמשטח שלא יפלו. מעניין לציין, שאף אחד מן העדים, שכולם מעידים שהגיעו למקום זמן קצר לאחר הנפילה, לא מספרים על כך שנדרשו לייצב את הג'ק או לאסוף סחורה, מה שמלמד, שככל הנראה העד טועה ומבלבל בין הסקת המסקנות הסובייקטיבית שלו לבין מה שבאמת ראה. הדבר היחיד שהעד ראה ויכול להעיד עליו הוא הימצאות התובע בצד האחורי של המשאית לאחר שנפל. הא ותו לאו. העד לא זוכר דבר לגבי הג'ק, הסחורה או מצבם.

    העד השני רוני אמינוב, גם הוא העיד, כי לא ראה את הנפילה אלא ראה את התובע על הרצפה, ואף הוסיף והעיד, כי לא הגיע למקום, היה בחנות ולא יצא אפילו מהחנות. לדבריו, הציץ מהחנות ושמע שאמרו שהנהג שהביא סחורה נפל. לדבריו, המשאית עמדה איזה 50-60 מ' מהחנות. לעד הושמעה ההקלטה של שיחתו עם החוקר והעד השיב, כי בחלק מהדברים בלבל המתמלל בינו לבין יהודה (העד השלישי) והוא עצמו כלל לא יצא מהחנות לא ראה איך הייתה הסחורה או הרמפה, לא ראה אם הלך אחורה או הלך קדימה, גם מרחוק ראה אותו שוכב על הרצפה.

    נותרה גרסתו של העד יהודה שלא העיד ותמליל שיחתו הוגש בהסכמה, הכל בשים לב לכך שהיה בלבול בתמליל בין קולו של יהודה לבין קולו של רוני. מעיון בדבריו של יהודה, עולה, כי גם הוא לא ראה את הנפילה, אלא ראה את התובע על הרצפה. כאשר יהודה נשאל מה קרה הוא משיב "רצה להזיז את הז'ק ונפל נשבר לו הכתפיים או לא יודע מה" (עמ' 2 לתמליל שורה 18). החוקר שואל למה הוא חושב שהג'ק קשור ויהודה משיב: "לא יודע. כדי להוציא את הירקות אתה צריך להזיז את הז'ק לא?" (עמ' 3 שורה 8). יהודה חוזר ומציין שהרמפה הייתה למעלה, ואף עולה הן מדבריו והן מדברי העד הקודם רוני שהם בכלל לא ראו את הנפילה. יהודה לא נשאל ולא מציין אם ראה את הג'ק, לא נשאל ולא מציין דבר לגבי מצבה של הסחורה.

    כאשר בוחנים את עדות השלושה קשה שלא להתרשם, כי מדובר בהסקת מסקנות שהסיקו העדים כתוצאה מכך שהרמפה הייתה מורמת ושמטרת התובע הייתה פריקת הסחורה, עובדה שעליה אין מחלוקת. ניכר, כי הגרסה שמספרים העדים מקורה בסיפור שהסתובב במקום לאחר הנפילה ואותו חוזרים ומספרים העדים, אף אחד מהם לא יודע לציין את מצבו של הג'ק, את מצב הסחורה אף אחד מהם לא זוכר טיפול בג'ק ובסחורה לאחר האירוע, דבר שאינו סביר לחלוטין לו כגרסתם גלגל אחד של הג'ק היה יורד משטח הרמפה. בעדותם של עדים אלה, העולה כדי הסקת מסקנות ותו לאו, אין לטעמי כדי לסתור את גרסת התובע.

  20. העולה מן המקובץ, כי התאונה ארעה כפי שתאר התובע, במהלך הטיפוס אל המשאית מחלקה האחורי, שעה שרצה לפרוק את הסחורה, איבד את יציבותו ונפל.

     

    סיכום ביניים

     

  21. כפי שקבעתי לעיל, יש לקבל את גרסת התובע, כי נפל בעת נסיונו לטפס אל המשאית במטרה לפרוק את המטען, פעולה המהווה "שימוש" במשאית ל"צרכי תחבורה".

    בשולי הדברים אציין, כי גם אם נקבל את גרסת הנתבעת, לפיה התאונה ארעה במהלך התקדמותו של התובע לעבר חלקה האחורי של המשאית לצורך ירידה ממנה, הרי שניתן לקבוע, כי מדובר בפעולה המהווה יציאה מן הרכב, הנמנית גם היא עם הפעולות המהוות "שימוש ברכב מנועי" ל"צרכי תחבורה".

    כפי שנפסק, אירועים של עליה לרכב או ירידה ממנו, הגם שהם נעשים תוך כדי פריקת המשאית (או טעינתה), הנכללים בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" גוברים על החריג של אירוע שאירע במהלך פריקת רכב או טעינתו ולכן מהווים תאונת דרכים.

  22. בנסיבות, מתקיימים גם שני רכיבי הקשר הסיבתי הנדרשים (קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי), בין השימוש שנעשה ברכב לבין הנזק שנגרם, היינו נפילתו של המערער מהמשאית.

    אשר לרכיב העובדתי, הנתבעת לא חלקה על כי נזקו של התובע נגרם עקב נפילתו מהמשאית. לולא עלה התובע על המשאית (או התכוון לרדת ממנה – כשיטת הנתבעת), הוא בוודאי לא היה נופל ונפגע. די בכך כדי לקבוע, כי בנסיבות האירוע מתקיים קשר סיבתי עובדתי כנדרש.

    כמו כן, מתקיים בענייננו רכיב הקשר הסיבתי המשפטי. המבחן שנקבע בפסיקה לקיומו של קשר סיבתי משפטי בכל הנוגע לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. לפי מבחן הסיכון, רכיב זה מתקיים אם הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפיצויים להתמודד ואשר בגינו ביקש להטיל אחריות. לאחר תיקון 8 לחוק הפיצויים, אשר אימץ את המבחן התחבורתי כמבחן תכליתי המנחה את מכלול הוראות חוק הפיצויים, אין ספק, כי הסיכון מפניו נועד החוק להגן הוא סיכון תחבורתי; לאור מבחן השכל הישר, קשר סיבתי משפטי לא יתקיים מקום בו הקשר בין השימוש ברכב לסיכון שהתממש הוא מקרי בלבד, כך שהשימוש התחבורתי שנעשה ברכב לא תרם תרומה רלוונטית וממשית להתרחשות הנזק, אלא שהרכב היווה אך זירה להתרחשות התאונה.

    בנסיבות האירוע, נפילתו של המערער מן המשאית נופלת לגדרי הסיכון התחבורתי שנוצר אגב עליית התובע למשאית (או ירידתו – לשיטת הנתבעת), סיכון שנוצר אגב פריקת המשאית, כאשר המדובר בכלי תחבורה שייעודו הוא שינוע סחורות ממקום למקום.

  23. לאור המקובץ, המסקנה היא, כי נפילת התובע במקרה דנן היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, הוא כניסה לרכב, למטרות תחבורה. לנוכח המסקנה האמורה, על הנתבעת, שהייתה המבטחת של המשאית בעת התאונה, חלה החובה לפצות את התובע בהתאם להוראות חוק הפיצויים.

  24. משהוכרעה סוגיית החבות יש להידרש לנזקו של התובע עקב התאונה, משכך אעמוד ראשית על הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית שנגרמה לו.

    הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית

  25. התובע עבד כנהג משאית לחלוקת ירקות בתקופה הרלוונטית. התאונה ארעה, כמפורט לעיל, במהלך עבודתו של התובע. לאחר התאונה, הובהל התובע לבית החולים, שם אובחן שבר בעצם ההומרוס ביד ימין. על ידו של התובע הושם גבס וניתנה לו חופשת מחלה של 45 יום.

  26. בתאריך 13/5/10, נבדק התובע לאחר הסרת הגבס צוין, כי אין תנועה פתולוגית אך קיים כאב משמעותי, התובע צויד במתלה והופנה לטיפולי פיזיותרפיה. התובע המשיך בביקורות רפואיות בהן צוין, כי יש רושם לחיבור, בבדיקה גופנית מיום 15/7/10, צוין כי תנועות מוגבלות באופן ניכר.

  27. לאחר סיום טיפולי פיזיותרפיה ביום 11/12/2010, נרשם, כי התובע סובל מכאבים בלילה, נפיחות באמצע הזרוע, רגישות לכאבים במישוש מסביב לזרוע ימין, כאב והגבלה בתנועות הכתף ובסוף הטווחים, נוירולוגי תקין. עוד נרשם, כי התובע קיבל סדרת טיפולים להרפיה, חיזוק שרירים ושיפור טווחים בכתף, הוא מדווח על הקלה בכאבים בהרמת חפצים, עדיין כאבים במאמץ ותנועות מאחורי צוואר וגב. קיבל הדרכה לטיפול אקטיבי בבית.

  28. התובע נבדק על-ידי חברי הועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי. בבדיקה צוין, כי היקף זרוע ימין קטן ב- 2 ס"מ מהיקף זרוע שמאל, בעניין אורך הזרוע קיצור מינימלי. כן נבדק טווח התנועה ויישור וכיפוף של המרפק. צויין, כי יש ירידה בכוח של יישור שורך כף יד והאצבעות, לא ברור אם אמיתי או לא. הוסף, כי לא צוינה פגיעה בעצב הרדיאלי במכתבים מהמיון ומהפיזיוטרפיה אין צילום מתאים. כן הוסף, כי בפיזיוטרפיה רשום שאין חסר נוירולוגי וכך גם במיון. הועדה ביקשה צילום של זרוע ימין לכל האורך.

    לאחר קבלת הצילום, קבעה הועדה לתובע נכויות זמניות לאחר 90 יום, של 50% מיום 16/7/10 עד ל- 30/9/10 ו- 30% מיום 1/10/10 עד ל- 31/12/1, לאחר מכן נקבעה נכות צמיתה של 10%, לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, עקב הגבלה בטווח תנועה של כתף ואיחוי תת אופטימלי של עצם הזרוע שמשפיע באופן קל על כושר הפעולה הכללי. הועדה קבעה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15% שכן התובע מסוגל לחזור לעבודתו ואכן חזר.

    קביעה זו מהווה נכות רפואית על פי דין ומשכך נותר לקבוע את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע.

  29. התובע טען בתצהירו, כי לפני התאונה היה בריא בגופו ובנפשו, תפקד היטב בעבודתו כנהג חלוקה וסבל ותפקד בעבודות משק בית, בקניות ובסידורים. מאז התאונה ועד היום הוא מתקשה בהרמת משקל ביד ימין, שהיא ידו הדומיננטית, בכתיבה ובביצוע פעולות הכרוכות במאמצים פיזיים. התובע הוסיף, כי קיימת הגבלת תנועה לכל הכיוונים ועקב כך הוא נזקק למנוחה ועזרת זולת רבה וכן בחורף הוא סובל מכאבים חזקים ביד.

    התובע הוסיף, כי לאחר תקופת החלמה לא שב לעבודתו הקודמת עקב מגבלותיו. עד מאי 2013, עבד כמחסנאי באותו מקום עבודה, במסגרת תפקיד זה לא נהג וחילק סחורה ולא ביצע עבודה פיזית קשה, אך התקשה מאוד בעבודתו והמשיך לסבול מכאבים ומגבלות. לדבריו, כתוצאה מהשינוי שכרו ירד לרמת שכר מינימום ושעות עבודתו הצטמצמו בעוד שאם היה ממשיך לעבוד כנהג חלוקה היה מעלה את שכרו. במאי 2013, פוטר מעבודתו עקב צמצומים. לדבריו, נהגי חלוקה לא פוטרו, כך שאם היה נותר בתפקידו לא היה מפוטר. בעת מתן התצהיר היה התובע עדיין מובטל.

  30. בעדותו השלים התובע, כי בנתיים, התקבל לעבודה במחסן ירקות, הוא מכין הזמנות ומוציא לחלוקה שני אנשים, וגם הוא עצמו יוצא לחלוקה. התובע לא הציג תלושי שכר, אבל טען שהוא מרוויח 7,500 ₪ ברוטו. התובע הסביר כי הוא עובד 7-8 שעות וכי מדובר בכמויות קטנות של סחורה שכן מדובר בחברה שמספקת למסעדות. הוא נוסע עם אדם נוסף, כל אחד לוקח 10-8 ארגזים. התובע השי,ב כי לאחר שפוטר לא עבד – 7 חודשים לאחר מכן השתלב בעבודה בעוד מקום והפסיק ובתקופה שלא עבד קיבל דמי אבטלה. יצויין, כי מתלושי שכר שצירף התובע בשלב הגשת הסיכומים, ניתן להתרשם שהתובע מרוויח כעת שכר של כ- 10,000 ₪ לאחר הפחתת מס.

  31. בסיכומיו טוען התובע, כי לאחר התאונה שב לעבודה כמחסנאי בשכר נמוך בהרבה, פוטר, שהה בתקופת אבטלה ושב לעבודת חלוקה קלה בהרבה. נטען, כי התובע התקשה ומתקשה מאוד בביצוע עבודתו, נזקק לטיפולים רפואיים ולמשככי כאבים וקיימת פגיעה קשה בבטחון התעסוקתי ובסיכוייו להשתלב בשוק העבודה באם יפוטר וכי חלה האטה בסיכויי הקידום. בנסיבות אלה, כאשר התובע טוען למגבלות ביד הדומיננטית מחד והעדר אפשרות ומיומנות לעבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי מאידך, נטען, כי נכותו התפקודית גבוהה מהנכות הרפואית ועומדת על 15%.

  32. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי לנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אין כל השפעה על תפקודו של התובע, דבר הנלמד בין היתר, מכך שהועדה הרפואית החליטה שלא להפעיל את תקנה 15. הנתבעת עומדת על כך שמדובר בהגבלה קלה ביותר בתנועות של היד, כאשר לא הובאה כל עדות תומכת בדבר מגבלותיו של התובע. הנתבעת מוסיפה עוד, כי מעיון בתלושי שכרו של התובע ולפי עדותו המשיך לעבוד באותה חברה אותה כמות שעות וימים אך ההבדל היחיד בין תלושי השכר במועד התאונה לבין התלושים שלאחריה הוא שווי שימוש ברכב, שאיננו יודעים מה משמעותו ומדוע הופחת, שכן התובע לא טרח להוכיח זאת. עוד נטען, כי כיום שכרו של התובע השביח את עצמו, כך שלא ניתן לקבל את טענותיו בנוגע למגבלותיו התפקודיות. לטענת הנתבעת, בנסיבות העניין ולאחר עיון בקורות התובע מאז התאונה ועד היום, ניתן לקבוע, כי אין לתובע מגבלה אמיתית ובכלל הקשורה לכתף ידו הימנית, לא הוצגו על ידי התובע מסמכים כלשהם שיש בהם לפחות להראות לכאורה, כי הוא מוגבל בתפקודו, סובל מכאבים, או מתלונן על כאביו.

  33. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובעת, כי נכותו התפקודית של התובע היא כשיעור נכותו הרפואית ועומדת על שיעור 10%.

  34. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

    במקרה דנן, נכותו הרפואית של התובע אינה גבוהה, כפי שנקבע במוסד לביטוח לאומי, המדובר בהשפעה קלה על כושר הפעולה בידו הימנית של התובע. בשיעור נכות שכזה, אין תמיהה שהתובע המשיך וממשיך בעבודתו עד היום ואולם, כאשר המדובר בעובד כפיים, מי שמשתמש בידו במסגרת עבודותיו, ניתן להניח שההגבלה בידו הימנית של התובע מגבילה אותו בעבודות מסויימות, והיא בעלת משמעות תפקודית השווה לנכות הרפואית שנקבעה.

    אציין, כי אכן בתקופה לאחר התאונה חלה ירידה בשכרו של התובע ואולם כפי שטענה הנתבעת, ניכר, כי בסיס השכר ומספר השעות לא השתנו, הרכיב היחיד שהשתנה היה שווי שימוש ברכב. התובע לא טרח להסביר את פשר השינוי ברכיב זה ולקשור אותו לתאונה דווקא, אף שלא ניתן להתעלם כי זהו השינוי שנוצר לאחר התאונה, שינוי שניתן להסבירו בהחלפת תפקידו של התובע מנהג חלוקה למחסנאי.

    חשוב להוסיף, כי התובע עבד באותו מקום עבודה פרק זמן ממושך ועל פניו לא הייתה כל מניעה שהיה מביא עדים לתמוך בטענותיו, כי אופי עבודתו השתנה לאחר התאונה וכי כתוצאה מכך גם שכרו קטן וכן כי לו היה ממשיך בתפקידו הקודם כנהג חלוקה לא היה מפוטר.

    על תובע המבקש להוכיח מגבלה תפקודית ממשית, כפי שטוען התובע, בוודאי כזו הגבוהה מנכותו הרפואית, הנטל להוכיח את טענתו ולהביא ראיותיו באופן שיאפשר לבית המשפט להתרשם מהשינוי במצבו לאחר התאונה ולתמוך אותן בעדויות נוספות מלבד עדותו שלו.

    על אף האמור, מן המסמכים הרפואיים כמו גם מקביעת הועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי, עולה, כי התובע סובל ממגבלה תפקודית קלה בידו הימנית הדומיננטית. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כפי שמבקשת הנתבעת, כי לתאונה אין כל השפעה על תפקודו של התובע. התאונה והפגיעה בידו הדומיננטית של התובע מכבידים במידה קלה על התנהלותו ומקשים במידה מסויימת על תפקודו.

    בהתחשב בכל אלה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו), ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, מצאתי לקבוע כי שיעור השפעת נכותו של התובע על כושר תפקודו הכללי היא כגובה נכותו הרפואית ובשיעור של 10% נכות.

    משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    ראשי הנזק

  35. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: 14/1/73.

    מועד התאונה: 15/4/2010.

    גיל התובע בעת התאונה: 37 ושלושה חודשים.

    גיל התובע כיום: 42 וחמישה חודשים.

    שיעור נכות רפואית ותפקודית: 10%.

     

     

     

    הפסדי שכר בעבר

  36. כמפורט כבר לעיל, מתצהירו ועדותו של התובע עולה, כי לאחר תקופת ההחלמה לא שב התובע לעבודתו הקודמת עקב מגבלותיו, אלא עבד כמחסנאי עד מאי 2013, באותו מקום עבודה כאשר בתקופה מסויימת התחלפה זהות החברה. במאי 2013, פוטר עקב צמצומים, קיבל דמי אבטלה במשך כ- 7 חודשים ולאחר מכן השתלב במקום עבודה נוסף אותו עזב ולאחר מכן, במקום עבודתו הנוכחי, החל ממרץ 2014, חברה קלמנטינה שיווק בע"מ. טענת התובע היא, כי בתפקידו כנהג חלוקה שכרו היה גבוה יותר, כמו כן, היה יכול להתקדם בעבודתו ואף לא היה מפוטר. משכך עותר התובע לפיצוי אקטוארי בהתאם לנכויות שנקבעו במוסד לביטוח לאומי, ולהפסדים בפועל, מני אז לרבות בתקופה בה היה מובטל. סך כל הפיצוי שדורש התובע עומד על 182,765 מעבר לדמי הפגיעה, כאשר מסכום זה יש לנכות את דמי האבטלה שקיבל התובע.

  37. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי לא נגרמה לתובע כל פגיעה בשכר מלבד בתקופת דמי הפגיעה, ועל כן הוא ראוי לפיצוי מינימלי בתקופת דמי הפגיעה, בסך של 15,336 ₪ ולא יותר.

  38. עיון בתלושי המשכורת שצורפו על ידי התובע, מלמד, כי עיקר ההפסד שנגרם לו כתוצאה מן התאונה, נבע מהורדת רכיב של שווי שימוש ברכב שהופחת משכרו לאחר התאונה, כאשר התשלום ששולם לתובע בפועל לא פחת. כאמור, התובע לא ראה להסביר ולפרט את פשר השינוי בשכרו, לאחר התאונה וגם אם אניח שהדבר נבע מכך שנוכח שינוי תפקידו של התובע מנהג חלוקה למחסנאי, השתנו תנאיו בפן זה, ספק אם מדובר בנזק שיש לפצות עליו במלואו בערכים ריאליים כפי שדורש התובע.

  39. עיון בתלושי השכר בחודשים 1-3/10/10 – דהיינו שלושת החודשים עובר לתאונה, מלמד, כי סך כל התשלום הממוצע ששולם לתובע לחודש עומד על 7,249 ₪ מסכום זה יש להפחית מס הכנסה של 363 ₪ - דהיינו 6,886 ₪ ובהצמדה להיום – 7,478 ₪.

    בהקשר זה חשוב להדגיש, כי שכר הבסיס בכל אחר מהתלושים עומד על 4,000 ₪ ובכל אחד מן החודשים, בגדר התשלומים ששולמו לתובע, נוסף תשלום של שווי שימוש ברכב 2,330 ש"ח ושווי שימוש בפלאפון 95 ₪, סכומים שחושבו בגדר תשלומים ששולמו לצורך הפחתת מסים. בכל אחד מחודשים אלה, קיבל התובע לידיו סכום נטו של 4,000 ₪ ובהצמדה להיום 4,344 ש"ח.

    התובע לא עבד בשלושת החודשים לאחר התאונה (בחודש אפריל שהוא חודש התאונה, קיבל שכר חלקי ושכר הבסיס בחודש זה הוא 4,824 ש"ח) ומהתלוש הבא שלו בחודש אוגוסט 2010, עולה ששכר הבסיס הוא 4,824 ₪, לסכום זה נוסף שווי שימוש בפלאפון, כך שסך הכל התשלומים ששולמו לתובע עומדים על 4,919 ₪, ובהצמדה להיום 5,231 ₪ (בהקשר זה לא נלקח בחשבון סכום זיכוי מס הכנסה שקיבל התובע באותו חודש).

    האמור עד כאן, יפה גם לחודשים הבאים עד לדצמבר 2010, כאשר אכן סך התשלומים ששולמו לתובע קטן, אולם הסכום שקיבל התובע בפועל גדל וההבדל בין הסכומים לפני ואחרי התאונה נעוץ בשווי שימוש ברכב בלבד.

    החל מינואר 2013, עובד התובע אצל מעביד אחר, התובע הסביר, כי מדובר באותו עסק שהחליף זהות. החל ממועד זה שכר היסוד של התובע עומד על 4,300 ₪ וסך כל התשלומים ששולמו לתובע עומדים על 4,500 ₪ ובהצמדה להיום 4,549 ₪.

    בחודש מאי 2013, הפסיק התובע את העבודה, לטענתו פוטר מחמת צמצומים, ומאישור דמי אבטלה שצרף עולה כי מיוני 2013 ועד דצמבר 2013, שולמו לתובע דמי אבטלה.

    בהתאם לתלושי שכר עדכניים שצירף התובע, משנת 2014, התובע החל בחודש מרץ 2014 לעבוד בחברת קלמנטינה. משכרו המצטבר של התובע לשנת 2014, ניתן ללמוד, כי סך כל התשלומים עמדו על 113,494 ₪ מתוכם שולם סכום של 9,907 מס הכנסה – דהיינו שכר חודשי של 10,358 ₪. שכר העולה בשיעור ניכר על שכרו של התובע עובר לתאונה, בוודאי בכל הנוגע לסכומים שמקבל התובע לידיו (להבדיל משווי שימוש ברכב ובפלאפון).

  40. בבואי לקבוע את בסיס השכר של התובע לתקופת העבר, אני מוצאת להתחשב בשכרו עובר לתאונה, הכולל את שווי השימוש ברכב, שכן אף שמדובר בטובת הנאה בעין, היא מהווה חלק מן השכר, לכל דבר ועניין. חישוב דומה נעשה גם במוסד לביטוח לאומי. משכך בסיס השכר לפיצויי העבר עומד עד 7,478 ₪.

  41. התובע לא עבד כשלושה חודשים לאחר התאונה, עובדה לה הסכימה גם הנתבעת ומשכך הוא זכאי לסך של 7,478 ₪ * 3 = 22,434 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – סך של – 23,912 ₪.

  42. לאחר שלושה חודשים חזר התובע לעבודתו. התובע מבקש לחשב את הפיצוי באותה תקופה בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו במוסד לביטוח לאומי, ואולם איני מוצאת הצדקה לכך, שעה שהחל מחודש אוגוסט 2010 מקבל התובע שכר מלא, למעט שווי שימוש ברכב. כפי שציינתי לעיל, החל מאותה תקופה ועד לפיטוריו, סך התשלומים של התובע קטן בשל הפחתת השווי שימוש ברכב, ואולם הסכום שקיבל התובע לידו כתשלום נטו לא קטן.

    כאמור, התובע לא השכיל להבהיר את פשר הפחתת הרכיב של שווי השימוש ברכב לאחר התאונה, לא בתצהירו, לא בעדותו ואף לא בהתייחסות כלשהי של המעביד. לא ברור אם יש קשר לתאונה, לחילוף תפקידו של התובע, או אולי לבחירתו של התובע. מאידך הנתבעת לא טרחה לחקור את התובע בנושא, ולא הראתה, כי גריעת הרכב הצמוד אינה קשורה לתאונה. הדעת נותנת, כי בתור נהג חלוקה המשאית הייתה צמודה לתובע, שכן היה צריך לאסוף את הירקות ולפזרם, מששונה תפקידו של התובע למחסנאי, הפסיד טובת הנאה זו, וגם אם נאמר שהשימוש שיכל התובע לעשות במשאית מוגבל, למצער נגרעה ממנו היכולת לנסוע במשאית לעבודה ובחזרה ממנה ומכל מקום נשללה ממנו הטבה בעין יש לה משמעות כספית מסויימת.

    מני אז חזר התובע לעבודתו, בתפקיד אחר, עבר התובע תהפוכות בין בכך שבעלי וזהות החברה השתנו ובין בפיטוריו במאי 2013. התובע לא הצליח להוכיח, כי לפיטוריו יש קשר לתאונה והטענה שנהגי חלוקה לא פוטרו לא נתמכה בדבר. ואולם יש להניח, כי לאחר פיטוריו התקשה התובע למצוא עבודה במומו, שכן ניתן לקבל שהוא מתקשה לעבוד באותו היקף עבודה כמו לפני התאונה.

    בהעדר הוכחת קשר בין הפיטורים לבין התאונה, אין לטעמי לפסוק לתובע הפסדי שכר מלאים בהתאם לגריעה בפועל בתקופה זו כפי שהוא מבקש.

    לטעמי בנסיבות תיק זה ובשים לב לכך שתנאי עבודתו של התובע לאחר התאונה השתנו, למצער עד למציאתה של העבודה הנוכחית, נכון לפסוק לתובע פיצוי לעבר, לאחר תקופת ה- 3 חודשים הראשונים בהם לא עבד, בשיעור נכותו הצמיתה הרפואית והתפקודית בשיעור של 10% משכרו עובר לתאונה.

    גם אם אניח שאין בסכום זה פיצוי מלא לגבי חלק מן התקופה, בין בכך שתנאי עבודתו של התובע השתנו ובין בתקופה בה היה מובטל, הרי משהשתלב בעבודתו הנוכחית, שכרו של התובע עלה, והפסדיו לכאורה פסקו ומשכך הדברים מתאזנים.

    חשוב להדגיש, כי טענת התובע, לפיה לאחר התאונה השתנה אופי עבודתו ולפחות בתקופה הסמוכה לה ונגרעה ממנו היכולת לעבוד כנהג חלוקה, היא טענה שיש ליתן לה משקל. התובע שינה את מסלולו המקצועי במידה מסויימת וזהו נתון שלא ניתן להתעלם ממנו לפחות לגבי תקופת העבר ועד להשתלבות התובע בעבודתו הנוכחית.

    אציין, כי אמנם בהתאם לפסיקה, נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי:

    "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)." (ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009)).

    ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

    במקרה דנן, הגם שהנתונים שהציב התובע אינם חד משמעיים וקשה להעריך את ההפסד שנגרם בפועל, אף שניכר שיש הפסד ולו בגריעת שווי השימוש ברכב הצמוד, בשים לב לגורמים שאינם קשורים בהכרח לתאונה (בין בנוגע להפסקת התשלום של שווי שימוש ברכב, בין בשל כך שהחברה החליפה בעלים וזהות ובין בנוגע לפיטוריו ותקופת היותו מובטל), פסיקת פיצוי בשיעור נכותו התפקודית, היא התוצאה הראויה. ניתן לקבוע, כי בתקופה זו המתאפיינת בחוסר יציבות תעסוקתית מצד התובע, נגרם לו לכל הפחות הפסד בשיעור נכותו התפקודית.

  43. מני אז 15/7/2010 (3 חודשים לאחר התאונה) ועד היום עברו כ- 59 חודשים ומשכך החישוב הוא כדלקמן:

    59 * 7478 * 10% = 44,120 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 45,248 ש"ח.

  44. משכך, סכום הפיצוי בנוגע להפסדי העבר עומד 23,912 + 45,248 ₪ ובסה"כ 69,160 ₪.

  45. לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה. על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, החל מיום 1/1/08 מחוייב כל מעסיק בביטוח פנסיוני של עובדיו. על פי הטבלה הכלולה בסעיף 6 לצו ההרחבה ובה הפרשות באופן מדורג החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כאשר החל מיום 1/1/14 יפריש המעביד סך הכל (לרבות הפרשה למרכיב הפיצויים) של 12% מן השכר המבוטח (וראה גם: ת.א. 16951-04-10 (מחוזי חיפה) ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (2013); ת.א. (חיפה) 810-01 עזבון המנוח ולרי ל' ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2010); ת.א. (חיפה) 280-06 ס' נ' נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח [פורסם בנבו] (2009); ת.א. (חיפה) 122-05, שליסל נ' אנואר (2009); ת.א. (ירושלים) 9131-07 קן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2011)).

    לפיכך, לגבי תקופת העבר, יש לחשב לפי פנסיה ממוצעת של 10%.

    כאמור, הפיצוי בגין הפסדי העבר עומד על 69,160 ש"ח, סכום הפנסיה לתקופת העבר מגיע לכדי 6,916 ומשכך סך כל הפיצוי מגיע לכדי – 76,076 ₪.

    גריעה מכושר ההשתכרות

  46. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד לבוא, לא למותר לעמוד על הפסיקה, בה נעשתה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה, בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל -

    "אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנתבע מהות הפגיעה וגורמים נוספים.

    יובהר כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86, יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 ,878).

    בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה. גם לטיבו של המעביד, עשויה להיות נודעת חשיבות כגון אלה, כך לדוגמא, לעובדת היותו של המעסיק, מוסד ציבורי או ממלכתי, נודעת בעניין זה חשיבות ראויה ולעתים מכריעה.

    "הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר השתכרות" הם מעין שלושה מעגלים, המצויים זה בתוך זה, כאשר במעגל החיצוני מצויה הנכות הרפואית, במעגל הפנימי יותר, הנכות התפקודית, ובמעגל הפנימי ביותר, מצוי אובדן כושר ההשתכרות. כאשר באים לקבוע הפסדו של ניזוק, יש להשתמש, ככל שמאפשרים הנתונים, במעגל הפנימי ביותר, אך כאשר אין במעגל הפנימי ביותר די כלים כדי לאפשר קביעת הנזק, יוצאים החוצה לכיוון המעגלים החיצוניים יותר ומהם משליכים ולומדים על המעגלים הפנימיים יותר.

    בהעדר נתונים מיוחדים, המעגל החיצוני של הנכות הרפואית ישליך על המעגל האמצעי של הנכות התפקודית וכך גם בהעדר נתונים ישליך המעגל האמצעי של הנכות התפקודית על המעגל הפנימי של הפסד ההשתכרות (ראה: ת"א 1672/03 חאיק פואד נ' מגן חברה לביטוח (30/10/05)).

    ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות, נפסק מפי כבוד הנשיא ברק בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו (1) 281:

    "סיכומו של דבר: אב הנזק בר הפיצוי הוא "אבדן השתכרות" או "אבדן כושר השתכרות" - הכול לפי בחירתו האישית של הפרשן. בין שני אלה אין הבדל בעל אופי תיאורטי, שכן ערכו של כושר ההשתכרות הוא על-פי זרם ההשתכרות, הנובע ממנו הלכה למעשה ("הגישה המוחשית"). בקביעת הזכות לפיצויים והיקפה יש לבחון את הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה. סיכוי זה אינו נמדד על-פי עודף מאזן ההסתברות" האזרחי הרגיל אלא במידת הממשות שלו, על-פי מבחני השכל הישר. יש להתחשב בסיכוי, גם אם אין הוא בטוח, ובלבד שאינו אפסי או ספקולאטיבי או היפותטי גרידא". (פ"ד לו(1) 281, 307).

    כן נקבע מפי כבוד השופט ת' אור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989):

    "אמת, כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות, והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גבהו של ההפסד. השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (השווה ע"א 586/84, 587, 588 מכלוף ואח' נגד עירית תל אביב פסקי דין מ"ג (1) 137בעמ' 152 מול האות ב'). השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו". (ור' גם פסק דינו של כבוד השופט ת' אור בע"א 413/88 זוהיר באדר אחמד אלג'נזאראה נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ).

    וראו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה.

  47. במקרה דנן, לאור הראיות כמפורט לעיל, המגבלה של התובע היא קלה ולה השפעה מוגבלת על כושר השתכרותו, כפי שמוכח גם כתוצאה מהשתלבותו בעבודה החדשה ושכרו שעלה לשיעור של 10,000 ₪ ויותר. התובע גם העיד, כי הוא משמש כנהג חלוקה עם עובד נוסף, אף שהיקף העבודה קטן יותר מבעבר.

    עדות התובע, כי בשל המגבלה שהוא סובל כתוצאה מהתאונה, הוא מתקשה בביצוע עבודות בהיקף שביצע בעבר, היא סבירה, אולם יש לקחת בחשבון שמבחינה רפואית ותפקודית מדובר במגבלה קלה, שמאפשרת לתובע להמשיך ולעבוד באותו סוג עבודה ואף להשביח את שכרו. כמו כן, יש לקחת בחשבון אפשרות, כי התובע יאלץ חלילה לעזוב שוב את עבודתו ולהשתלב שוב בשוק העבודה, הכל בשים לב לכישוריו ולמגבלותיו.

    משכך, וכפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותו של התובע אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותו השפעה על יכולתו לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, ובכלל זה אם יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו הצעיר יחסית ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

    יש אף לזכור כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

    בנסיבות שהוכחו, לא ראוי, לא הוגן ואף לא מתיישב עם הפסיקה לשלול מן התובע פיצוי כלשהו בגין נכותו, או לפסוק לו פיצוי גלובלי מזערי כפי שמבקשת הנתבעת.

  48. בסיס השכר לקביעת הגריעה מכושר השתכרות התובע, הוא שכרו הנוכחי, ומשכך עומד על 10,358 ₪. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע, לעיסוקו ולמקצועו, לשנות העבודה שנותרו לו ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו לאור טיבה וטבעה ובהנחת עבודה עד גיל 67 (שכן המדובר בעובד שכיר) ולתחשיב האקטוארי מצאתי שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 120,000 (כאשר הפיצוי הוא בגבולות 50% מתחשיב אקטוארי, בתוספת פנסיה).

    עזרת הזולת, הוצאות רפואיות, נסיבות

  49. התובע טען בתצהירו, כי בשל התאונה נזקק במהלך תקופה ארוכה לעזרת זולת רבה ומקיפה שניתנה לו בעיקר על ידי אשתו ובני משפחתו וכן נגרמו לו הוצאות רבות בגין טיפולים רפואיים, תרופות ונסיעות. התובע הוסיף, כי כיום הוא מתקשה בביצוע פעולות שדורשות מאמץ פיזי, כך שהוא מוגבל בביצוע תיקונים וביצוע עבודות משק בית הכרוכות במאמץ והפעלת כוח על ידי ידו הימנית לרבות בקניות. בסיכומיו, עתר התובע לפיצוי בשיעור של 100,000 ₪ בראשי נזק אלה, במאוחד.

  50. הנתבעת עתרה לסך גלובלי של 5,000 ₪ בראשי נזק אלה. בטענה, כי מדובר בראשי נזק הטעונים הוכחה, מה גם שהתובע זכאי להחזר הוצאותיו, שעה שמדובר בתאונת עבודה.

  51. באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג' מסויימת בעבר, במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה היה מוגבל במידה ניכרת בפעולותיו.

    באשר לעתיד, גם אם אניח שהתובע סובל מכאבים בכתף בפעולות מסוימות, לא התרשמתי, כי הוא נזקק לעזרה ספציפית כלשהי והא הראיה שהתובע לא הביא כל עדות לתמיכה בטענותיו בעניין זה.

    לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    בנסיבות העניין אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך גלובלי של 5,000 ₪.

  52. הדברים האמורים, יפים בשינויים המחויבים גם לעניין ההוצאות הכלליות לרבות הוצאות נסיעה. התובע מטופל בקופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועיקר הוצאותיו מכוסות שם. התובע לא הציג קבלות, למעט דרישה לתשלום מבית החולים שיש להניח ששולמה על ידי המוסד לביטוח לאומי, וקבלות בודדות על רכישת תרופות במועדים סמוכים לתאונה בשיעורים של מאות שקלים. כן לא הוצגו קבלות בנוגע לטיפולים רפואיים עליהם נאלץ לשלם ואכן שילם מכיסו.

    על אף האמור, ניתן להניח, כי לאחר התאונה נזקק התובע לתרופות, לבדיקות רפואיות ואף קיבל טיפולים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה בגינם נגרמו לו הוצאות מסוימות. כן ניתן להניח כי נגרמו לו הוצאות נסיעות. בנסיבות העניין אני פוסקת סכום של 3,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין רכיב נזק זה.

    נזק לא ממוני

  53. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), יש לפסוק לתובע סכום המגיע לתקרת פיצוי של 10% נכות. בנסיבותיו של התובע ובהתאם לחישוב המשערכת, עומד הסכום על 17,248 ₪, ובמעוגל 17,250 ₪.

    ניכויים

  54. לתובע שולמו דמי פגיעה ומענק נכות אותם יש לנכות מן הפיצוי. בהתאם למסמכים שהוצגו שולמו לתובע הסכומים הבאים –

    5/7/12 – מענק חד פעמי – 24,553 ובצירוף ריבית והצמדה – 25,641 ₪.

    8/5/11 – דמי פגיעה בצירוף הפרשי הצמדה – 17,033 – ובצירוף ריבית והצמדה – 18,650 ₪.

    משכך, יש לנכות מן הפיצויים סך של – 44,291 ₪.

  55. את דמי האבטלה שקיבל התובע אין לנכות, שכן לא נפסק לתובע פיצוי מלא בתקופה זו.

    סוף דבר

     

  56. התביעה מתקבלת.

    סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

    אבדן שכר בעבר

    גריעה מכושר ההשתכרות

    76,076 ₪

    120,000 ₪

    נזק לא ממוני

    17,250

    עזרת צד ג' והוצאות

    8,000

    סה"כ פיצוי

    221,326

    ניכוי תגמולי המל"ל

    סה"כ פיצוי בניכוי תגמולי המל"ל

    44,291 ₪ -

    177,035 ₪.

     

  57. אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע, סכום של 177,035 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן אגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, ל' סיוון תשע"ה, 17 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ