פלונית נ' פלוני

לפני תביעה כספית להחזר כספים שנתנה התובעת לנתבע.

תמצית העובדות הרלוונטיות

1. התובעת והנתבע ניהלו קשר רומנטי במשך כ- 12 שנים, הסיבה לסיום הקשר בין הצדדים נמצאת במחלוקת וכן טיב הקשר.

    

2. התובעת העבירה לנתבע כספים במספר הזדמנויות שונות, נתנה לו כרטיס אשראי, קנתה לו מכשיר טלפון נייד ואביזרים נלווים ושילמה עבור קו טלפון נייד שהיה בשימושו. התובעת טענה שמדובר בהלוואות כספיות שעל הנתבע להשיב לה עם סיום הקשר ביניהם. מנגד טען הנתבע שמדובר במתנות שאין מקום לבקשן בחזרה.

    

3. ביום 2.3.2025 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו התובעת והנתבע.

    

   תמצית טענות הצדדים

   טענות התובעת

    

   1. התובעת טענה שהנתבע ביקש ממנה סיוע בלקיחת הלוואה לצורך פתיחת חנות ורכישת רכב. כמו כן, הנתבע ביקש ממנה לשלם את התשלום שלו לחברת "פרטנר" ולרכוש עבורו מכשיר, אוזניות ועוד. מעבר לכך, הנתבע לקח מהתובעת את כרטיס האשראי שלה לשימושו האישי, לקח את משכורתה והשאיר לה כסף לסיגריות.

       

   2. לדברי התובעת, הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית עד לחודש יולי שנת 2021. עם זאת, בחודש ינואר 2021, הנתבע התארס עם בחורה אחרת, במקביל למערכת היחסים שניהל עם התובעת. יתרה מכך, התובעת גילתה שהנתבע מנהל מערכת יחסים נוספת עם בחורה המתגוררת בעיר כרמיאל.

       

   3. התובעת טענה שהיא ביקשה מהנתבע להחזיר לה את הכספים, סך 95,000 ₪ עבור ההוצאות שהוציאה עבורו והדגישה כי הוא לקח את המכשירים של "פרטנר", למרות שהיא המשיכה לשלם עליהם.

       

   4. התובעת ביקשה לציין שלאורך שנות מערכת היחסים בין הצדדים, הנתבע דרש ממנה לבקש ממנו אישור לכל פעולה שלה, ניתק את קשריה עם משפחתה וחברותיה, ניצל אותה ולקח ממנה כספים. כמו כן, התובעת הגישה נגד הנתבע תלונה במשטרה בשל אלימות.

       

   5. לאור כל האמור, ביקשה התובעת שביהמ"ש יחייב את הנתבע להשיב לה את הכספים שנטל ממנה.

       

      טענות הנתבע

       

   6. הנתבע אישר את קיומה של מערכת היחסים בינו לבין התובעת, אך טען שכל ההלוואות שנטלה התובעת היו עבור שימושה האישי ועקב חובותיה המצטברים. הנתבע מצדו התנגד לנטילת ההלוואות מחשש שלא תעמוד בפירעונן.

       

      בכל הנוגע למכשירי הטלפון, התובעת רכשה שני מכשירים ונתנה אחד מהם במתנה לנתבע. כמו כן, רכשה התובעת עבור הנתבע קו טלפון וניתקה אותו עם סיום הקשר בין הצדדים, קרי בחודש יולי 2021. הנתבע הדגיש שהצדדים נהגו להחליף ביניהם מתנות לאורך שנות מערכת היחסים ביניהם, בדומה לכל זוג.

       

   7. לדברי הנתבע, לאורך כל השנים בהן ניהלו הצדדים מערכת יחסים, הוא תמך בתובעת כלכלית, סייע לה בתשלום שכר הדירה ובפירעון ההלוואה והעביר לה כספים לשימושה האישי. מעבר לכך, תמך הנתבע בתובעת גם בכך שסייע לה להיגמל מסמים ואלכוהול. בסופו של דבר נפרדו הצדדים, מחמת בגידה של התובעת בנתבע.

       

   8. לאור כל האמור, ביקש הנתבע לדחות את טענותיה של התובעת.

       

      דיון והכרעה

       

   9. התובעת העמידה את תביעתה על סך 95,000 ₪. מדובר בסכום שלהשקפתה כולל את כל הכספים שהעבירה לנתבע ובכלל זה הלוואות שנטלה עבורו, מכשיר טלפון, אביזרים וקו טלפון. התובעת העידה שהיא לקחה הלוואה על סך 130,000 ₪ וממנה קיבל הנתבע 10,0000 ₪, 4000 ₪ ו-64,000 ₪. (ראו: תמליל דיון מיום 17.2.2025, עמ' 9, ש' 33-36)

       

   10. הנתבע אישר שקיבל מהתובעת 64,000 ₪, מכשיר טלפון נייד, אוזניות וקו טלפון לשימושו. (ראו: סעיף 15, 18 לתצהיר הנתבע)

        

   11. מעיון בהעברות ב"מזומן בזמן" מהתובעת לנתבע, עולה כי סכום ההעברות עומד על 109,898 ₪. (ראו: נספח לתצהיר התובעת) עם זאת, אין מחלוקת שאחותו של הנתבע העבירה לתובעת כספים, המחלוקת עניינה בסיבת העברת הכספים, נושא שידון בהמשך. אחותו של הנתבע העבירה לתובעת סכום של 14,000 ₪. (ראו: נספח לתצהיר התובעת) מכאן, שלכל הפחות הנתבע קיבל מהתובעת סכום של 95,000 ₪ ונותר לבחון האם מדובר בהלוואה או במתנה.

        

   12. הסיבה בעטייה קיימת מחלוקת בשאלת סיווג הכספים שקיבל הנתבע מהתובעת נובע מההבדל שבתיאור מערכת היחסים בין הצדדים והשלכות סיווג מערכת היחסים על נטל ההוכחה בשאלה האם הכספים שהועברו ככול שהועברו הם מתנה או הלוואה?:

        

       התובעת בכתב התביעה הגדירה את הצדדים, יותר מפעם אחת כחברים:

       

       וכן,

        

       ואף טענה כי מעולם לא ניהלו משק בית משותף וקיימו מפגשים מפעם לפעם:

       

       על יסוד דברים אלו טענה התובעת כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום :

       

       הנתבע מנגד טען בכתב ההגנה:

       

       ובהמשך טען :

       

       ואף טען :

       

       הנתבע לא התייחס לטענת הסמכות העניינית בכתב ההגנה.

        

       סיווג מערכת היחסים בין הצדדים והשלכת הסיווג על נטל ההוכחה

        

   13. במסגרת ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי (26.2.1954) נקבע כי מקום שעסקינן בטענת הגנה של "מתנה ולא הלוואה", כאשר אין מדובר ביחסי קרבה מיוחדים – נטל השכנוע מוטל על הנתבע. ראה גם רע"א 8068/16 שרה קטן נגד אילן כהן ואח'.

        

   14. "יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ([4] (1955) scanlon v. Scanlon), והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה." (ראו: ע"א 3829/91 וואלס נ' גת (10.2.1994); ע"א 34/88 רייס נ' אברמן ז"ל (22.1.1990))

   15. עם זאת, במסגרת רע"א 5237/12 סולימאן נ' גולן (28.8.2012)) נקבע כי לעיתים בחיים ישנן סיטואציות שאינן צפויות, של "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, י'). לפיכך, יש לבחון היטב כל מקרה לגופו לשם עיסוק מושכל בשאלת הנטל.

        

   16. ראשית לכל, יש להדגיש כעולה מהמובאות בכתבי הטענות הנ"ל כי שני הצדדים נמנעו מהגדרת מערכת היחסים ביניהם כידועים בציבור. שני הצדדים השתמשו במונח חברות לתאר את הקשר ביניהם לאורך השנים. כאן המקום אף להדגיש שבענייננו גם בחינת מערכת היחסים לגופה מעלה שלמרות שהצדדים ניהלו קשר במשך שנים, בפועל הם נפגשו פעמיים בחודש בלבד. (ראו: תמליל מיום 17.2.2025, עמ' 2, ש' 27) לדברי התובעת, המפגשים בין הצדדים התנהלו לרוב במתכונת קבועה במסגרתה הצדדים הלכו לאכול ובהמשך שכרו צימר. (ראו" שם, בעמ' 3, ש' 4) יש לציין כי הנתבע לא הביא כל ראייה כדי לסתור את דברי התובעת בעניין זה.

        

   17. זאת ועוד, התובעת התגוררה באזור הדרום ואילו התובע התגורר באזור הצפון ומדברי התובעת עולה שהוא כלל לא היה מעוניין שהיא תעבור להתגורר בסמוך אליו. (ראו: שם, בעמ' 2, ש' 31-32) הנתבע אף לא ידע לומר בדיוק היכן התגוררה התובעת באזור הדרום, כשנשאל על כך במסגרת דיון ההוכחות ודי בכך כדי לקבוע שלא היו בין הצדדים יחסי קרבה מיוחדים. (ראו: שם, בעמ' 38, ש' 2-6)

        

   18. יתרה מכך, לדברי הנתבע עצמו, הצדדים נפרדו בחודש יולי 2021 ושלושה חודשים לאחר מכן הוא התארס לאישה אחרת. (ראו: שם, בעמ' 28, ש' 10-18)

        

        

   19. מעבר לכך, הגם שהנתבע טען שהוחלפו מתנות הדדיות בין הצדדים, הנתבע לא הביא ולו בדל של הוכחה למתנות שהעביר לתובעת. (שם, בעמ' 41, ש' 14-31)

        

   20. לאור כל האמור, איני סבור שהוכח שבין הצדדים הייתה מערכת יחסים הכוללת קרבה מיוחדת ולכן הנטל הוא על הנתבע להוכיח שהכספים שקיבל היו מתנה ולא הלוואה.

        

       הנתבע לא הוכיח שהכספים הועברו לו במתנה מהתובעת

        

   21. למעשה, הנתבע לא הביא ולו בדל של הוכחה לפיה הכספים שהועברו לו מטעם התובעת היו מתנה ולא הלוואה. היה באפשרות הנתבע למשל להראות חילופי הודעות בינו לבין התובעת לפיהן הכספים ניתנו לו במתנה או לפחות להראות הודעות לפיהן הוא הפציר בה שלא לקחת את ההלוואות, שכן אין לה יכולת להחזירן. למותר לציין, שלנתבע הייתה האפשרות לסרב לקבל את הכספים שקיבל בפועל לאור טענתו שלא ראה עין בעין את לקיחת ההלוואות על ידי התובעת במיוחד בשים לב למצבה הכלכלי.

        

   22. יתרה מכך, היה באפשרות הנתבע למשל להביא לעדות את אחותו שתתמוך בטענתו לפיה הכספים שהעבירה לתובעת מחשבונה היו מתוך רצון של הנתבע לסייע לתובעת כלכלית. אולם, הנתבע בחר שלא להביא את אחותו למתן עדות וזאת ללא כל הסבר סביר ויש לזקוף זאת לחובתו. (ראו בעניין זה: ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים (8.1.1990))

        

   23. למעשה, בהעדר גרסה אחרת מטעם אחותו של הנתבע, העברת הכספים ממנה לתובעת דווקא מחזקת את הטענה שלפחות חלק מההלוואות שנטלה התובעת, נלקחו עבור הנתבע, מתוך כוונה שהנתבע ישיב את הכספים. שכן, מדובר בהעברה חודשית בסכום קבוע, 1030 ₪ שהמשיכה אף מספר חודשים לאחר שהנתבע טען שהצדדים נפרדו.

        

   24. מכאן, שמאפיני העברת הכספים מתיישבים יותר עם הטענה שמדובר בהחזר הלוואה לתובעת, מאשר עם הטענה שמדובר בסיוע כספי לתובעת. שכן, למה לנתבע להמשיך לסייע כספית לתובעת לאחר שזו בגדה בו לכאורה והצדדים נפרדו.

        

   25. לא מצאתי כל היגיון כלכלי בהתנהלות הנתבע אל מול התובעת, אם אכן כטענתו קיבל כספים במתנה מדוע נדרשה אחותו לסייע לתובעת להשיב את ההלוואה שהרי מדובר לכאורה במתנה.

        

   26. ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש. בין היתר לא מצאתי לנכון להכריע בשאלה האם מערכת היחסים בין הצדדים כללה אלימות מצד הנתבע כלפי התובעת או שהכספים הועברו לנתבע מרצונה הטוב. שכן, בין אם התובעת העבירה לנתבע את הכספים מרצונה החופשי ובין אם העבירה את הכספים מאחר שפחדה ממנו, על הנתבע להשיב את הכספים שכן, אין מדובר במתנה כטענתו.

        

   27. לאור כל האמור, אני קובע שהנתבע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח שהכספים שהועברו לו מהתובעת היו במתנה ולא בהלוואה.

        

   28. לפיכך, על הנתבע להשיב לתובעת סכום של 95,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

        

   29. בנסיבות תיק זה אני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט : החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.

        

       הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

        

       המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

        

       ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ו, 26 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.