אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' אלביט מערכות ל"א וסיגינט- אלישרא בע"מ ואח'

פלוני נ' אלביט מערכות ל"א וסיגינט- אלישרא בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 24/10/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
38727-04-13
02/10/2019
בפני סגנית הנשיא:
אפרת אור-אליאס

- נגד -
התובע:
פלוני
הנתבעות:
1. אלביט מערכות ל"א וסיגינט - אלישרא בע"מ
2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
 

 

מבוא

 

האם לתובע נגרמו נזקי גוף בזמן עבודתו אצל הנתבעת 1 ואם כן האם הנתבעות חבות בפיצויו ומהו סכום הפיצוי.

 

אלו השאלות העומדות לפניי.

 

פרק ראשון: תמצית התובענה וטענות הצדדים

  1. התובע יליד 1958, טכנאי מערכות קרקע בהכשרתו המקצועית, הועסק בחברת "אלישרא מערכות אלקטרוניות בע"מ", מיום 29.8.2004 ועד להפסקת עבודתו ביום 31.1.2007. העסקת התובע הייתה ביחידה לביום מערכות לחימה (להלן: "יחידת הבימ"ה" או "היחידה").

     

  2. הנתבעת 1, "אלביט מערכות ל"א וסיגינט – אלישרא בע"מ" (להלן: "הנתבעת") התמזגה עם "אלישרא מערכות אלקטרוניות בע"מ", ועל כן נתבעה במקומה (בעקבות תיקון כתב התביעה). אלישרא בוטחה על ידי "מגדל חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "מגדל") בפוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי, ומכאן שהתביעה גם כנגד מגדל.

     

    טענות התובע

  3. בכתב תביעתו טען התובע, כי משנת 1976 ועד 2004 הועסק בצה"ל בתפקיד מנהל עבודה במערכות כח. עבודה זו כללה אחריות על תחנת כח, גנרטורים ומיזוג אוויר. העבודה לא הייתה כרוכה ביציאה לשטח. לטענת התובע, כל השנים בהן עבד בצה"ל בתפקיד זה לא סבל מכל בעיה רפואית בגבו.

     

  4. התובע טען, כי עם תחילת עבודתו אצל הנתבעת בשנת 2004, נבדק במכון רפואי מטעמה ונמצא כי אין לו כל מניעה רפואית לעבוד אצלה, ומשכך החל בעבודתו. התובע עבד חמישה ימים בשבוע. יום עבודה נמשך 12 שעות בממוצע. אופי עבודת התובע כלל הרמה חוזרת ונשנית של משאות כבדים, ישיבה במשך שעות מרובות בכפיפה וסיבוב הצוואר.

     

  5. לטענת התובע, עבודתו התבצעה בשטחי אש צה"ליים, אליהם נדרשה נסיעה ממושכת, של שעות ארוכות, בדרכים משובשות ומסולעות, אשר גרמו לטלטול גופו. שם, בשטח, נדרש התובע להרמת ציוד דמה כבד של טילים, טנקים מדומים, וכיוצא בזה, שמשקלם הוא בין 50 ל-150 קילוגרמים.

     

  6. עוד נטען, כי עבודת התובע כללה תיקון של 20 עד 70 גנרטורים בממוצע ביום, והדבר כרוך בהרמת הגנרטורים שמשקלם 80 עד 100 קילוגרם, וכן פריקה והעמסה של ציוד נוסף. התובע נדרש לעבודה זו באופן ידני, מונוטוני, מחזורי וקבוע, כאשר רק בחלק מהמקרים נעזר בעובד נוסף.

     

  7. התובע ציין עוד כי עבודת תחזוקת הגנרטורים הרבים הייתה כרוכה בישיבה כפופה על הרצפה שנמשכה, לעתים, מספר שעות. בנוסף, בחודש דצמבר 2004 עבד התובע במחנה רמון, ושם נאלץ לבצע את עבודת ההרמה והפריקה באופן ידני, וזאת משום שלא הייתה במקום מלגזה שבה יכל להסתייע.

     

  8. בעקבות האמור, נטען, חש התובע כאבים בגב ונגרמו לו נזקי גוף.

     

  9. מעבר לתנאי העבודה המתוארים לעיל, טען התובע לשני אירועים ממוקדים, אשר גם בהם, לטענתו, נגרמו לו נזקי גוף. הראשון נטען שהתרחש ביום 23.4.2006, כאשר התובע ועובד נוסף הרימו חביות שמן על משטח משאית. הפעולה דרשה הרמה של חביות במשקל של כ-180 קילוגרמים כל אחת באמצעות הידיים, וללא אמצעי עזר, מהקרקע אל משטח המשאית שהיה בגובה של כמטר וחצי. התובע טען, כי במהלך העמסת אחת החביות עזב לפתע העובד השני את אחיזתו בחבית, וזו נפלה על התובע על משקלה הרב (להלן: "התאונה הראשונה" או "האירוע הראשון").

     

    התובע חש כאבים עצומים לאורך כל עמוד השדרה, ופנה באמצעות אחד העובדים למרפאה במצפה רמון הסמוכה למקום העבודה. רופא שבדק את התובע המליץ על מנוחה למשך שלושה שבועות. עם זאת, התובע שב לעבודתו ביום למחרת, אך עסק בעבודות שינוע (נהיגה על כלי עבודה) שלא כללו הרמת משאות. לאחר מספר ימים, נטען, הוחזר התובע לעבודתו השגרתית.

     

  10. התובע הוסיף כי ביום 28.8.2006 התרחשה תאונה נוספת. התובע עסק בהעברת גנרטורים ממקום למקום עם עובד נוסף, וללא כל אמצעי עזר. הדבר היה כרוך בסחיבת גנרטור עד למלגזה במרחק של כחמישה מטרים, העמסתו על המלגזה, נסיעה של 50 מטרים במלגזה, פריקת הגנרטור במקום והובלתו לעמדה חדשה המרוחקת כ-10 מטרים ממקום עצירת המלגזה. כך, נטען, כל גנרטור וגנרטור.

     

    בשעה 16:00, נטען, הושאר התובע לבדו, היות והעובד הנוסף עמו עבד ביום זה, סיים את יום עבודתו ועזב את המקום. התובע המשיך לעבוד לבדו ובשעה 17:30 לערך חש כאבים עזים בגבו. התובע התקשה להתרומם וחש כאב רב. התובע פסק מעבודתו ופנה למרפאה, שם הורה לו הרופא על חופשת מחלה ממושכת (להלן: "התאונה השנייה" או "האירוע השני").

     

  11. התובע טען לאחר ארבעה חודשי אי-כושר והיעדרות מעבודה, שב לעבודה משרדית בלבד. ביום 28.2.2007, כך לטענת התובע, החליט מנהל היחידה, מר איציק פלד (להלן: "פלד") לפטר את התובע בטענה של ארגון מחדש, אך לטענת התובע הדבר נבע ממצבו הרפואי.

     

  12. בעקבות תנאי העבודה אצל הנתבעת, נטען, נגרמו לתובע פציעות וכאבי צוואר וגב. התובע אובחן כסובל מפגיעות אורתופדיות ונוירולוגיות הקשורות לעבודתו.

     

  13. התובע תמך טענותיו בחוות דעת מומחה רפואי, ד"ר גד ולן (חוות דעת מיום 31.1.2008) אשר ייחס לו 44% נכות אורתופדית צמיתה בגין מצבו. ד"ר ולן קשר את נכות התובע לעבודתו אצל הנתבעת.

     

  14. בנוסף, טען התובע, כי מגדל ביטחה אותו בביטוח אובדן כושר עבודה. בהינתן האמור, נבדק התובע על ידי מומחה מטעמה ביום 19.7.2007. בחוות דעת המומחה, ד"ר רם כהן, מיום 8.8.2007, קבע המומחה כי התובע אינו כשיר לעבודה הכרוכה במאמץ גופני, כולל הרמת משקל כבד או כיפופי גב מרובים, ומכאן שאינו כשיר לשוב לעבודתו "כטכנאי אחזקה".

     

  15. התובע ייחס לנתבעת הפרת חובות זהירות כלפיו והפרת חובות חקוקות, הן ביחס לסביבת העבודה בכללותה, והן ביחס לשתי התאונות.

     

    טענות הנתבעות

  16. הנתבעות הכחישו את התיאור שבכתב התביעה. לטענת הנתבעות התובע ניהל הליך נוסף בו טען לקשר סיבתי בין סביבת העבודה ובין הפגימות הגופניות להן הוא טוען בכתב תביעתו זה ותביעתו נדחתה. משפלוגתה זו הוכרעה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע [ב"ל (אזורי ב"ש) 3026/08 טויטו - המוסד לביטוח לאומי (8.11.2009)], התובע אינו רשאי לטעון בניגוד לקביעות בית הדין.

     

  17. בהקשר זה אציין כבר עתה, כי הנתבעות הגישו בתיק שלפניי בקשה לסילוק על הסף המבוססת על טענתן זו. בהחלטת כבוד השופטת עינת רביד, נקבע מהטעמים שהובאו בהחלטה, ושאינני מוצאת לנכון לחזור עליהם בפסק הדין, כי לא מתקיים מעשה בית דין (החלטה מיום 11.5.2014), ומכאן שהתובע אינו קבול לקביעות בית הדין בניהול תובענתו.

     

  18. הנתבעות הרחיבו וטענו עוד, ביחס לתאונה הראשונה, כי התובענה הוגשה יום לפני ההתיישנות, וביחס לתאונה השנייה, כי היא הוגשה בשיהוי ניכר. בכך, נטען, הסב התובע לנתבעות נזק ראייתי בדמות קושי להתחקות אחר הנסיבות וגביית גרסאות עדים רלוונטיים.

     

    אציין, כי הנתבעות לא עמדו על טענתן זו בסיכומיהם, וגם הציגו עדויות מפורטות ביותר וראיות רבות באשר לעובדות הרלוונטיות, ומכאן שאני דוחה טענה זו.

     

  19. הנתבעות הכחישו כי התובע נדרש לשאת משאות כבדים או כי עבודתו בוצעה בכפיפה או סיבוב של הצוואר. בנוסף, הוכחשה טענת התובע כי הנסיעה לנקודות בשטח נמשכו שעות ובדרכים משובשות.

     

  20. עוד טענו הנתבעות, כי לרשות התובע עמדו מספר מלגזות, וכי טענותיו בהקשר זה אינן נכונות. הנתבעות טענו, כי היה מדובר על עבודת צוות, ולא הייתה כל מניעה להיעזר באנשי הצוות האחרים לכל מטלה או משימה שהתובע נדרש לבצע.

     

  21. בנוסף נטען, כי התובע קיבל הדרכה והנחיות לגבי אופן וצורת ביצוע המטלות כך שהן תבוצענה בבטחה; כי התובע עבר בהצלה קורס נאמני בטיחות; כי במקום העבודה בוצעו סקרי בטיחות יזומים; וכי התובע הוא עובד מנוסה מקצועי וותיק בסוג עבודה בה נדרש לעבוד.

     

  22. הנתבעות הכחישו חבותן וכפרו באחריותן לתאונות, ואף טענו כי האחריות להתרחשותן רובצת על התובע עצמו, בין היתר משום שלרשות התובע הועמדו כל כלי העבודה הנדרשים לביצוע העבודות הנדרשות.

     

  23. הנתבעות גם טענו, כי התובע מפריז בנזקיו, וכי כושרו לעבוד באותו היקף לא נפגע כתוצאה מהאירועים או תנאי העבודה.

     

    פרק שני: המומחים

  24. כאמור, התובע תמך את תביעתו בחוות דעת ד"ר ולן, כמפורט לעיל.

     

  25. הנתבעות הסתמכו על חוותו דעת ד"ר גד ביאליק (מיום 14.9.2014). ד"ר ביאליק בדק את התובע, עיין בחומר רפואי וקבע בחוות דעתו, כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה רפואית או תפקודית הקשורה לעבודתו אצל הנתבעת.

     

  26. משקיבל התובע את חוות דעתו של ד"ר ביאליק, ביקש להגיש חוות דעת משלימה, וזו אכן הוגשה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 12.2.2015. בחוות דעתו של ד"ר נחשון רנד (חוות דעת מיום 25.11.2015) קובע האחרון, לאחר שבדק את התובע, כי יש לייחס את מלוא הנכות בצוואר לפגיעה התאונתית, ואת מלוא הפגיעה המותנית לפגיעה המתמשכת במהלך עבודת התובע אצל הנתבעת. בהינתן מסקנתו זו, קבע המומחה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 49.46%.

     

  27. בהינתן פערים אלה בין חוות דעת המומחים, מינה בית המשפט את ד"ר שייניס דימיטרי כמומחה רפואי מטעמו. בחוות דעתו של ד"ר שייניס מיום 6.11.2015 קבע המומחה, לאחר שבדק את התובע ועיין במסמכים הרפואיים (לרבות חוות דעת המומחים מטעם הצדדים), כי לתובע 30% נכות צמיתה עקב בעיות בעמוד השדרה הצווארי, "שחלקם נגרמו באירוע הנדון", בהתאם לפרט 37 (5) (ג) שבחלק א' שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת").

     

    המומחה לא קבע מה החלק המיוחס לאירועים המתוארים בכתב התביעה, חרף קביעתו שרק חלק מהנכות מיוחסת להם. בנוסף ציין המומחה, כי אינו מוצא בעיה בעמוד השדרה המותני אצל התובע, הגורמת לנכות.

     

  28. הנתבעות שלחו למומחה שאלות הבהרה (מכתב ב"כ הנתבעת מיום 28.8.2015), וזה הגיש חוות דעת משלימה מיום 18.2.2016. בחוות דעת זו, קבע ד"ר שייניס, כי עקב הבעיות בעמוד השדרה הצווארי, "שחלקם נגרמו באירוע הנדון כאן", נותרה לתובע נכות צמיתה של 21% בהתאם לפרט 37 (5) (ג) שבתוספת, כאשר 70% קשורים לפגיעת התובע בזמן עבודתו, ו-30% לשינויים ניווניים הקשורים לגיל התובע. היינו 14.7% נובעים מהתאונה.

     

    בנוסף, קבע המומחה, כי עקב בעיות נוירולוגיות וחולשה בגפיים קיימת לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בהתאם לפרט 31 (2) (א) שבתוספת.

     

  29. אם כן, ד"ר שייניס ייחס בחוות דעתו זו נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 23.23% לתובע, כאשר נכות זו נגרמה לתובע, לדעת המומחה, בתאונה הראשונה (23.4.2006) וגם בעבודתו במשך תקופה ממושכת אצל הנתבעת (סעיף 6 לחוות הדעת מיום 18.2.2016).

     

    המומחה שב על קביעתו, כי לא קיימת בעיה בעמוד השדרה המותני הגורמת לנכות, והמליץ להפנות התובע לבדיקה נוספת של נוירולוג לשלילת מחלת נוירולוגית המערבת את מערכת העצבים המרכזית.

     

  30. ד"ר שייניס קבע עוד, כי קיים קשר סיבתי בין האירוע שארע ביום 23.4.2006 וכן לעבודתו אצל הנתבעת ובין הנכות שנקבעה בחוות דעתו (סעיף 7 לפרק מסקנות).

     

  31. המומחה הוזמן להיחקר על חוות דעתו בהתאם להסכמת הצדדים. בדיון שנערך ביום 14.9.2016 התברר, כי חומר רפואי שנשלח על ידי הנתבעות לא עמד בפני המומחה בעת עריכת חוות דעתו, וכי חוות דעתו התייחסה לאירוע אחד בלבד, זה מיום 23.4.20006. בהינתן האמור, הוריתי למומחה להשלים את חוות דעתו, תוך התייחסות לכל החומרים הרפואיים וביחס לשתי התאונות הנטענות בכתב התביעה.

     

  32. ד"ר שייניס הגיש חוות דעת משלימה שנייה ביום 13.11.2016. מסקנתו של ד"ר שייניס הייתה, לאחר שבדק את התובע שוב, כי התובע סובל ממיאלופטיה בעמוד שדרה צווארי שהחמירה בתקופה האחרונה. עוד קבע, כי התובע סבל מכאבים ובליטות דיסקים בעמוד שדרה צווארי ומותני מספר שנים לפני האירועים מושא התובענה, אך אין ספק, לגישתו, כי הרמת המשקל גרמה להחמרת מצבו.

     

    בהינתן האמור, קבע ד"ר שייניס, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% בהתאם לפרט 29 (6) (ג) שבתוספת [במקור צוין סעיף 29 (6) (III), סעיף שלא קיים באופן מספור זה, אך המומחה הסביר כי מדובר על טעות במספר] עקב בעיות בעמוד השדרה וסימנים נירולוגיים.

     

    ד"ר שייניס ייחס מחצית מהנכות האמורה למצבו הקודם של התובע (שינויים דגנרטיביים הקשורים לגילו), ומחצית לאירועי הרמת משקל אצל הנתבעת (להלן: "חוות הדעת השלישית").

     

  33. משכך, בהתאם לחוות הדעת השלישית עומדת נכותו של התובע על שיעור של 15% עקב בעיות בעמוד השדרה וסימנים נוירולוגיים.

     

    פרק שלישי: דיון והכרעה

     

    סימן ראשון - סביבת העבודה של התובע

  34. יחידת הבימ"ה בה הועסק התובע נועדה לספק לכוחות האוויר של צה"ל הדמיות מערכות לחימה של האויב, והיא החלה פעילותה בחודש דצמבר2004 (סעיף 2 לתצהיר יצחק פלד, מנהל היחידה (להלן: "פלד"), מיום 4.9.2018). עיקרן ביצירת הדמיה של כוחות קרקעיים בשטחי אש צה"ליים באזורים שונים של הארץ, כאשר לענייניו רלוונטי אזור הנגב. הבסיס ממנו פעלה היחידה הוא בסיס רמון. שם פעלה היחידה לתחזוקת והכנת הציוד, שבהמשך הובל על ידי רכבים לנקודות פעילות נחוצות בהתאם לצורכי הצבא ופריסתו שם (תצהיר התובע מיום 20.2.2018; סעיפים 7 ו-8; תצהיר יצחק פלד, סעיפים 2 עד 6).

     

  35. הצדדים התדיינו בשאלה, האם תפקידו של התובע כלל פריקת או נשיאה של ציוד כבד בשטח, או רק הכנת הציוד והעמסתו על רכבים ועגלות בבסיס [בין אם בידיו (כטענת התובע) ובין אם באמצעות ציוד עזר (כטענת הנתבעות)], כאשר הפריסה בנקודות הפעילות נעשתה על ידי גורמים אחרים מחוץ ליחידה.

     

  36. עם זאת, אין מחלוקת, כי בזמנים הרלוונטיים, אנשי היחידה, ובפרט זה התובע, הועסקו בשטח בתחזוקת הציוד או תיקוני פגמים ופגיעות בו, אף שלפי שיטת הנתבעות לא עסקו בהעמסתו או פריקתו על הרכבים והעגלות.

     

    משקל הציוד

  37. הצדדים נחלקו בשאלה מה היה משקלו המדויק של הציוד, מה היו ההנחיות לטיפול בו, והאם ההנחיות נאכפו בפועל.

     

  38. בכתב התביעה טען התובע כי משקל הגנרטורים היה בין 80 ל-100 קילוגרמים (סעיף 9 לכתב התביעה). בנוסף טען, כי משקל ציוד הדמה היה בין 50 ל-150 קילוגרמים. בכל הנוגע למשקל החביות, אשר שימשו את היחידה לשינוע שמן ופרפין, טען כי זה היה כ-180 קילוגרמים (סעיף 10 לכתב התביעה).

     

  39. בתצהירו הצהיר על מנעד משקלים דומה: בין 50 ל-180 קילוגרמים (סעיף 12 לתצהיר). התובע צירף לתצהירו טבלה נושאת הכותרת "טבלת חישוב כושר העמסה של הגרר" (להלן: "טבלת המשקלים" או "הטבלה"). טבלה זו נערכה על ידי עובד אחר – מר שלומי זאווי (להלן: "זאווי") – אשר זומן להעיד על ידי התובע. זאווי אישר, כי את הטבלה הוא ערך (עמוד 50 לפרוטוקול, שורה 8), על בסיס מפרטים של הציוד שהוא ראה במו עיניו, והוא ריכז אותם בטבלה זו (עמוד 51, שורות 16-18).

     

  40. עיון בטבלת המשקלים מלמד, כי גנרטור שוקל 100 קילוגרמים, וכי ציוד דמה שוקל בין 30 קילוגרמים (מדמה טיל) ל-182 קילוגרמים (מדמה מכ"מ 5).

     

  41. לעניין זה זימן התובע לעדות גם את מר תמיר טל (להלן: "טל") שעבד לצדו ביחידה. בתצהירו מיום 23.3.2018 הצהיר, כי גנרטורים שקלו 120 קילוגרמים, וחביות שמן עד 180 קילוגרמים. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל מאין המשקלים בהם נקב – ציין, כי "החברה שקלה". מר טל הסביר, כי אנשי היחידה הלכו למקום בו שוקלים משאיות ושילמו על שירות שקילת הפריטים עמם עבדו, לאחר האירוע שארע לתובע (עמוד 58, שורות 18-24). הגם שהמשקלים אינם זהים, יש בעדות זו כדי ללמד על סדרי הגודל של המשקלים המדוברים.

     

  42. עד נוסף שזימן התובע, מר גיא יולדשב, שאף הוא עבד לצידו ביחידה (להלן: "יולדשב"). יולדשב הצהיר כי משקלם של המדמים היה בין 75 ל-180 קילוגרמים, משקל הגנרטורים היה 120 קילוגרמים ומשקל חבית שמן פרפין 200 קילוגרמים. עדות זו תומכת בראיות אחרות מטעם התובע בדבר משקלי הציוד.

     

  43. פלד, עד הנתבעות, הצהיר בתצהירו כי משקל הגנרטורים נע בין 70 ל-90 קילוגרמים (סעיפים 24 ו-32 לתצהיר). כאשר נשאל פלד באיזה אופן עדותו זו מתיישבת עם העדות שמסר בהליך שניהל התובע בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שם העיד כי הגנרטור שוקל לפחות 100 קילוגרמים, ציין כי הדבר תלוי בסוג הגנרטור ובשאלה האם הם מתודלק או לאו (עמוד 80, שורות 14-18).

     

  44. בניגוד לתובע, אשר הגיש ראיות בנוגע למשקלי הציודים – הנתבעת לא עשתה כן. כל אשר עשתה היא להציג את עדות פלד, אשר גם לשיטתו גנרטור בודד יכל לשקול 70 עד 90 קילוגרמים ולהגיע גם למעל 100 קילוגרמים אם הוא מתודלק. אם כן, עדות זו מתיישבת היטב עם טבלת המשקלים, בה צוין כי גנרטור שוקל 100 קילוגרמים.

     

  45. זאווי זומן על ידי התובע למתן לאחר שסירב לחתום על תצהיר. בפתח עדותו ביקשה ב"כ התובע כי זאווי יוכרז כעד עוין. הבקשה נדחתה, תוך שנקבע כי בקשה זו תבחן, ככל שיהיה בכך צורך, במהלך חקירתו. בסופו של דבר לא הועלתה בקשה זו בשנית.

     

  46. על פי עדות זאווי, כאמור, את משקל הגנרטורים הוא העתיק ממפרט, כאשר לגבי גנרטור צוין כי מדובר על 100 קילוגרמים (עמוד 46, שורה 12). הנתבעות לא סתרו עדותו או את טבלת המשקלים שהוצגה, ובשים לב לעדויות נוספות של המעורבים – כולל זו של מר פלד עצמו – ניתן לקבוע, כי משקל הגנרטור היה כ-100 קילוגרמים.

     

  47. בכל הנוגע למשקל הציוד האחר, ביחוד המדמים, תצהירו של פלד שותק. הנתבעת רכשה את הציוד בו עשתה שימוש ואשר טופל על ידי עובדיה, ובכלל זה התובע. עם זאת, היא לא השכילה להביא את המפרטים שידגימו את משקל הפריטים. מכאן, שיש לאמץ את האמור בטבלת המשקלים שהוכנה על ידי זאווי גם ביחס למשקל הפריטים האחרים. בהתאם, משקל המתנפחים ששונעו אף הם על ידי עובדי היחידה היה בין 30 עד כ- 180 קילוגרמים (וראו עדות זאווי בעמוד 46, שורה 12).

     

    כמות העובדים

  48. התובע הצהיר בתצהירו, כי תחילה כללה היחידה 9 אנשים בלבד (סעיף 11 לתצהיר). עובדה זו אושרה בתצהירו של פלד (סעיף 3 לתצהיר). עם זאת, פלד הצהיר, כי לאחר התרגיל הראשון בו השתתפה היחידה (שהתקיים ביום 23.1.2005) הגיעו למסקנה, כי יש להיעזר בקבלני משנה בעת ההעמסה וההערכות ליציאה לתרגיל (סעיף 7 לתצהיר). משמע, לשיטת פלד, גם בעת העמסת הציוד ביחידה עצמה (במחנה רמון), נעזרה היחידה באנשים נוספים.

     

  49. לעדות זו של פלד יש תמיכה בתצהיר התובע. כך, לפי גרסת התובע, ביום האירוע הראשון (23.4.2006) הוא עסק בהעברת גנרטורים ביחידה עצמה בין נקודה אחת לנקודה אחרת, כאשר יחד עמו עמל על המשימה עובד בשם יזהר כץ (סעיף 20 לתצהיר). אין מחלוקת, כי כץ לא היה עובד של הנתבעת והועסק על ידי חברת כח אדם.

     

  50. הנתבעות הגישו בקובץ הראיות מטעמן רישומים בדבר הדרכות שעברו עובדי היחידה, אשר מהן ניתן ללמוד על כמות כח האדם שפעל ביחידה. כך, למשל, בהדרכות בנושא ריענון נהלי יחידה שנערכה על ידי פלד ביום 26.12.2005 השתתפו 9 עובדים, כולל פלד עצמו. מספר דומה של משתתפים תועד באותו יום בהדרכה נוספת בנושא ועדת בטיחות יחידתית. בתיעוד מיום 7.2.2006 כמות המשתתפים הייתה 13, כולל פלד עצמו, וההדרכה עסקה במספר נושאים (בין היתר בטיחות באש, בטיחות בהובלת חומרים מסוכנים). לא כל העובדים המצוינים שם הם עובדי הנתבעת וחלקם עובדי חברות כח אדם.

     

  51. קיימות עדויות חד משמעיות, כי צוות היחידה היה מצומצם ביחס לעבודה שנדרשה ממנו. כך, בחקירתו הנגדית של פלד ציין זה, כי תחילה הצוות הטכני של היחידה מנה 4-5 אנשים בלבד (עמוד 73, שורות 5-7). בנוסף התובע הגיש תיעוד בקובץ ראיותיו אשר מאשש טענתו זו:

     

    1. ביום 23.6.2005 נשלחה הודעת דוא"ל, אשר במסגרתה ביקש מר שלמה פריגת, מנהל מבצעים ותפעול בנתבעת, להודות לחברי היחידה על עבודתם המאומצת, תוך ציון מפורש שהדבר הושג חרף כך "שכח האדם המצומצם שלנו חסר".

       

    2. הודעת דוא"ל ברוח דומה, שלח פלד עצמו ביום 8.8.2006. שם הודה על פעילות מוצלחת עם סיום תרגיל רחב היקף, וציין מפורשות כי העבודה בשעות בלתי שגרתיות הייתה "סביב השעון, עבודה במקביל על הכנת משימות נוספות ועם כוח אדם מצומצם ביותר" (ההדגשות אינן במקור – א. א. א.).

       

  52. ביום 11.1.2006 נערך לתובע ראיון אישי על ידי פלד. שם נרשם, מפי התובע, כי לטעמו של התובע מתכנני הפרויקט (פעילות היחידה) לא תכננו מספיק טוב את התמורה שהעובדים מקבלים בעד עבודתם, כי מדובר על שעות בלתי שגרתיות, שהות רבה בשטח, וחלוקת העבודה בין מספר עובדים מצומצם. בראיון עלו סוגיות נוספות, וביחס לחלקן מצא לנכון פלד לציין הערות כגון שהוא פועל לקידום הסוגיה (למשל – בעיית ההסעות ביחידה), עם זאת לא מצא לציין דבר לגבי טענת התובע בראיון זה ביחס לכח האדם המצומצם מאוד שביחידה.

     

  53. בהינתן האמור, אין לקבל את עדותו של פלד, כי כח האדם המצומצם היה רק בתחילת פעילות היחידה בשטח (עמוד 73, שורות 17-19). ההסברים שניתן בחקירתו הנגדית להודעות הדוא"ל מיום 23.6.2005 ומיום 8.8.2006 אינן מספקים. לעמדתו של פלד, היה מדובר על סיטואציות של תרגילי חייל גדולים במיוחד (עמוד 74 לפרוטוקול, שורות 4-10), משמע חריגים. עם זאת, הנתבעות, וגם לא פלד, לא השכילו להציג מסמכים אשר יתמכו בטענות אלה, לרבות תכניות עבודה שתאששנה את הטענות, על אף שאלה קיימות, לגרסת פלד (עמוד 74, שורות 28-29).

     

  54. בנוסף, פלד נשאל כבר בנוגע להיקף הסיוע שהוענק – בתוך היחידה – על ידי כח אדם חיצוני, שאינו מעובדי החברה בדיון בבית הדין האזורי לעבודה. ביום 21.4.2009 העיד שם, כי כלל אינו זוכר מתי היחידה נעזרה בכח אדם חיצוני (עמוד 21, שורות 7-10, ב-ת/8).

     

  55. בהינתן האמור יש לקבוע, כי כח האדם ביחידה היה מצומצם ולא היה בו די. בנוסף, אף שהצוות תוגבר מפעם לפעם על ידי עובדים מחברות כח אדם, רוב המעמסה הוטלה על עובדי הנתבעת עצמה, ובכלל זה התובע.

     

  56. בנוסף יש לקבוע, כי הגם שמדובר על ציוד כבר במיוחד לא הוקצה כח אדם מספק לצורך הרמתו, הדיפתו וטיפול בו. כך, הגנרטורים הועברו ממקום למקום על ידי שני עובדים, או לכל היותר ארבעה בחלק מהמקרים. בשים לב למשקל כל גנרטור הרי שעל כל עובד הוטל לשאת או להדוף משקל בין 25 עד 50 קילוגרמים; באופן דומה, חלק מציוד הדמה שוקל עד 180 קילוגרמים, והרמתו – גם אם לפרקי זמן קצרים, אך חוזרים ונשים – משמעה הטלת משקל שבין 45 קילוגרמים (לפי שיטת הנתבעת, אשר טענה כי הדבר נעשה באמצעות 4 עובדים) ועד 90 קילוגרמים (לפי שיטת התובע, אשר טען כי לרוב הדבר נעשה בסיוע של עובד אחד נוסף בלבד).

     

    אופי עבודת תחזוקת הגנרטורים

  57. התובע הצהיר, כי העבודה בבסיס, בניגוד לשטח, כללה תחזוקת הציוד, בייחוד גנרטורים.

     

  58. אין מחלוקת בין הצדדים כי עבודת התחזוקה דרשה בדיקה של הגנרטורים, ניקיונם ותחזוקתם. האמור בוצע עד לרכישת ציוד עזר – בימת הרמה אשר הרימה את הגנרטור לגובה פני העובד ואפשרה לעבוד עם הגנרטור ללא כיפוף (סעיף 16 לתצהיר התובע).

     

  59. פלד מציין בתצהירו, כי תחזוקת הגנרטורים הייתה קלה יחסית וכללה ניקוי אבק, בדיקת שמן, תדלוק וחיזוק ברגים, והדבר נעשה ברכינה ובכיפוף (סעיף 36 לתצהיר). עדות דומה נתן פלד בחקירתו הנגדית, בה הדגים, לבקשת בית המשפט, את אופן "עמידתו" של העובד בעת הטיפול בגנרטור שבוצעה בכריעה (עמוד 78, שורות 30-31).

     

    בנוסף, עדות פלד בבית הדין האזורי לעבודה, אף היא מאשרת עדות זו, אף כי שם הייתה נחרצת יותר מעדותו בבית משפט זה: "בפועל, מה שבוצע זה הגנרטורים היו מונחים על משטח של בטון והעובד היה צריך לשבת בכפיפה ולטפל בגנרטורים" (עמוד 14 ל-ת/8, שורות 10-11). בהמשך עדותו בבית הדין האזורי לעבודה ציין, כי בתחילת עבודת היחידה הגנרטורים טופלו על משטח כורכר (עמוד 20, שורה 24, ב-ת/8). כאשר נשאל על איזה תקופה מדובר, הרחיב כי מדובר על ינואר 2005, ויכול להיות גם 2006 (שם, שורה 26). באשר למנח העובד נשאל פעם נוספת:

     

    "ש. אני מבין שתיקון גנרטור מצריך עבודה מגוונת, אתה מסכים איתי שהטיפול בגנרטורים למרות השוני באופי התיקון הוא בישיבה שפופה".

     

    ופלד עונה: "רוב הפעילות שהייתה בטיפול בגנרטורים הייתה במצב הזה" (שם, שורות 27-29).

     

  60. עדות על העבודה עם הגנרטורים על דרך כורכר אושרה גם בתצהירו של טל, אשר הצהיר כי "הגנרטורים היו בגובה של 50 ס"מ כך שהעבודה בוצע על משטח כורכר כאשר אנחנו מכופפים במשך מספר שעות על מנת לבצע את עבודה. עליי לציין שלא היה עמדה לבצע העבודה והיא נעשתה על המשטח תחת כיפת השמיים בשטח ובגשם, רק בחודש 8/06 הקומה עמדה לטיפול בגנרטורים..."

     

  61. אם כן, ניתן ללמוד כי העבודה על גנרטורים, לכל הפחות עד להגעת בימת ההרמה, בוצעה באמצעות כיפוף וכריעה של העובד תוך שהעובד (ובכלל זה התובע) רוכן ויורד נמוך ככל האפשר אל עבר הגנרטור לצורך הטיפול בו ותחזוקתו.

     

  62. בימת הרמה עמדה לרשות עובדי היחידה, ובהם התובע, רק מיום 3.6.2006 (נספח יב לתצהיר פלד), וגם אז נרכשה רק אחת, כפי שעולה מתיעוד שצורף לקובץ ראיות הנתבעת.

     

    אופן העמסת הציוד בשטח היחידה

  63. כזכור טענתה המרכזית של הנתבעת הייתה, כי לרשות העובדים והתובע בפרט הועמד ציוד הרמה ושינוע, ומפאת כך לא נדרשה הפעלה שיטתית של כח הגוף. יש לדחות טענה זו.

     

  64. התובע הצהיר (סעיף 15 לתצהיר), כי גם בשלב שלאחר הגעת המלגזה לעבודה, היה ציוד רב מאוד, אשר נדרשו הוא והעובדים האחרים להעמיס על רכבים לשם שינועו.

     

  65. כך לדוגמה, את חביות השמן והפרפין – לא היה ניתן להרים ממש, מפאת משקלן הרב (כ-200 ק"ג), והעברתן ממקום למקום בוצעה על ידי גלגולן לקרבת הרכב, גלגול החבית על בימת הרמה (רמפה של הרכב), הרמת הבימה עד לגובה הרכב, ואז שוב גלגול החבית בתוך הרכב (עמוד 49, שורות 5-7). בפעמים אחרות, כאשר נדרשה העמסת חבית על גבי עגלה (נגררת), אשר המלגזה אינה מגיעה עליה, היה צריך לגלגל את החבית ידנית (עדות יולדשב בעמוד 55, שורות 3-4).

     

  66. פלד עצמו תיאר באופן דומה את צורת העמסת החבית על הרכב. לשיטתו, השתמשו במלגזה על מנת לשנעה עד לרכב. שם זו הועמדה על בימת ההרמה (הרמפה של הרכב), החבית הועלתה לגובה פנים הרכב ושם נדחפה לתוך פנים הרכב, זאת עד למקום עמידתה הסופי. לפני האירוע, העיד, העובדים גם גלגלו את החביות עד למקום עמידתן ברכב (עמוד 78, שורות 3-8), במקום לדוחפן (פרקטיקה שהייתה קיימת לפני האירוע הראשון).

     

  67. ציוד כבד אחר גם הועמס על ידי העובדים, חלקית לפחות בידיים. זאווי העיד, כי גנרטורים הועמסו על ידי מלגזה, כאשר מזלג המלגזה יורד לרצפה, שם מועמסים הגנרטורים, ולאחר שהם משונעים על גבי המלגזה, העובדים היו מורידים את הציוד, ובדוגמתו – הגנרטורים, על ידי דחיפתו לפנים תא המטען. כאשר היה די באורך המזלג – הרי שמדובר על עבודה "קלה" יותר, אך לעתים המזלג לא הגיע עד עומק תא המטען, שאז נדרשה דחיפה ידנית של הציוד עד לסוף תא המטען (עמוד 49, שורות 26-32).

     

  68. זוואי העיד, כי ציוד העזר הגיע רק לאחר תחילת פעילות היחידה, היינו ביום 31.1.2005 (מלגזה) וביום 3.6.2016 (משטח ההרמה – בימת ההרמה). בהתחלה העמסת ופירקת הציוד בוצעו בידיים (עמוד 46, שורה 21).

     

  69. בעדות זו תומכת עדותו של יולדשב, אשר ציין כי "חבק חביות" הובא ליחידה רק בשלבים מאוחרים יותר (עמוד 55, שורות 5-6). פתרון זה אפשר העמסת חביות באמצעות שימוש במלגזה בסיוע החבק. טל העיד, כי רוב הציוד הגיע למקום לאחר התאונה שהתרחשה לתובע (עמוד 57, שורות 28-30).

     

  70. בתצהיר של פלד מצוין, כי לרשות הצוות עמד ציוד עזר, כגון מלגזה, מנוף קל ובימת הרמה. לתצהירו צירף הצעת מחיר למלגזה (מיום 15.11.2004), אשר נרכשה ביום 31.1.2005 (נספחים ב' וג' לתצהיר פלד). כמו כן, צורפה חשבונית מס מיום 3.6.2006 לפיה נרכש משטח הרמה 300 ק"ג (נספח יב לתצהיר פלד), 22 חודשים לאחר תחילת עבודת התובע אצל הנתבעת.

     

  71. בנוגע לחבק חביות קיים תיעוד, אשר שופך אור על מועד רכישתו.

     

    בהודעת דוא"ל אלקטרוני של מר פלד מיום 15.10.2006 מציין האחרון על אודות רכישת "חבק ייעודי תקני להובלת חבית עם מלגזה. כך שהביעה נפתרה. נכתוב הוראות ונפעיל בהתאם" (חלק מנספח 6 לתצהיר התובע). הודעה זו באה במענה להודעה אחרת, אשר נשלחה על ידי פלד ביום 27.9.2006 שם העלה שאלה שהופנתה למר שגיב ברוך מה היא הדרך לשינוע חביות, תוך שהוא מציין:

     

    "ברוך: מה ההוראות לשינוע חביות ולא בידיים? היכן יש הוראות כאלה? אם 4 אנשים דוחפים חבית על משטח מבלי להרים אותה או לא מגלגלים אותה בהטיה זה לא מספיק?... (חלק מנספח 6 לתצהיר התובע).

     

  72. העדרו של ציוד מתאים עולה גם מתחקיר האירוע שעשה פלד ביחס לתאונה הראשונה שהתרחשה בחודש אפריל 2006 (נספח 9 לתצהיר התובע). בהודעת דוא"ל מיום 20.9.2006 של פלד למר שגיב ברוך נרשם, בין היתר, כי "אין לנו מנופים, אין לנו ציוד הרמה, אנו לא מרימים חפצים עם מנופים. יש לנו רצועות הרמה שפעם בחצי שנה עוברות בדיקת בודק מוסמך. במהלך שנת 2007 נרכוש מנוף קטן ומנוף ..." (כך במקור – א. א. א.).

     

  73. בשים לב למועד משלוח ההודעה, וכי מדובר על תיעוד של המצב הנתון ביחידה בזמן אמת בספטמבר 2006, לאחר התרחשות שני האירועים הממוקדים להם טוען התובע, יש לאמץ את עדות התובע, כי במרבית הזמן לא היה ציוד מתאים, בוודאי לפני ספטמבר 2006, וכי העבודה כללה גם שימוש בכח פיזי של העובדים עצמם. הדבר מוצא ביטוי מפורש גם בהודעת הדוא"ל הנ"ל של פלד:

     

    "לעניין העברת חביות: הנוהג הוא כי ההעברה מתבצעת באמצעות כלי מכני המתאים להרמת החבית – מלגזה למשל. אולם במקומות בהם לא מגיעה מלגזה יש לדחוף את החבית בידיים אבל לא להרים אותה. לא כתוב נוהל בעניין" (נספח 9 האמור) (ההדגשות אינן במקור – א. א. א.).

     

  74. בשים לב לעדויות העדים האחרים, ובשים לב לתיעוד החסר מתצהיר פלד, ניתן לקבוע, כי ציוד העזר לא עמד לרשות העובדים כל עת שהועסקו שם. חלקו (מלגזה) נרכש בתחילת 2005 ולא היה ניתן לעשות בו שימוש לכל ההרמות הנדרשות (למשל: במלגזה לא היה ניתן להשתמש בחורף, שכן לא היה ניתן להסיעה בבוץ: עמוד 30, שורות 30-31). חלקו האחר נרכש אך בשלב מאוחר יותר. עד אשר זה הגיע, וככל שלא הספיק, ביצעו העובדים את העבודה בידיהם.

     

    הנסיעות מהיחידה לשטח

  75. בתצהיר פירט התובע, כי ההגעה לנקודה שבה היה צריך לפרוק את הציוד מהרכבים (בסמוך לאזורי האש או בהם) הייתה כרוכה בנסיעה ארוכה במיוחד של שעות רבות בטלטולי גוף ובאזורים קשים מאוד לנסיעה, בין היתר משום הקרקע הסלעית (סעיף 17 לתצהיר התובע).

     

  76. עדות דומה נתן גם בחקירתו הנגדית, שם ציין כי הנסיעה הייתה בערוצי נחל עם סלעים מרובים וטלטולים בלתי פוסקים (עמוד 36 שורות 8-11).

     

  77. בשאלת אורך הנסיעות גם טל ציין בתצהירו כי מדובר היה בנסיעות שארכו מספר שעות בתנאי שטח קשים המלווים ברטט ובטלטולים רבים. עדות דומה ניתנה גם בתצהיר יולדשב.

     

  78. פלד תיאר באופן שונה את אופי, תדירות ואורך הנסיעות. בתצהירו ציין, כי רק לעתים רחוקות נדרשה השתתפות עובדי היחידה בנסיעות לנקודות הפריקה בשטח, והיה מדובר על נסיעה של שעה וחצי עד שעתיים, אשר מרביתה בדרך סלולה רגילה, ורק לקראת הכניסה לשטח אש, היה הרכב יורד לדרך עפר, נוסע במהירות נמוכה של 30-40 קמ"ש לכל היותר, ומבלי שהיו שם סלעים, אלא אבנים (סעיף 18 לתצהיר).

     

  79. פלד, בעדותו בחקירה הנגדית, עמד אומנם על כך שהיו דרכי עפר עם אבנים (בניגוד ל-"סלעים" שבתצהיר התובע), אך ציין, כי נסיעה במהירות של 30-40 קמ"ש אינה תואמת את תנאיי השטח, וכי בוודאי נסיעה במהירות כזו עשויה להביא לטלטולים רבים מאוד של הגוף (עמוד 80, שורות 28-32). עוד ציין פלד בחקירתו, כי אורכי הנסיעות בשטח עפר נעו בין 20 דקות ובין 55 דקות לכל היותר (עמוד 81, שורות 6-11).

     

  80. אין מחלוקת בין העדים, כי נסיעות כאלה אכן התקיימו, וכי לכל הפחות חלק מהנסיעה בוצע בשטח עפר, ערוצי נחל וכיוצא בזה, אשר יש בהם אבנים והדרך אינה סלולה. תמיכה באופי דרך העפר, משלב הירידה מהכביש הסלול ועד להגעה לנקודת הפריקה בשטח, ניתן למצוא גם בהודעת התובע למוסד לביטוח לאומי (הודעה מיום 27.7.2008. נספח כ"ח לתצהיר פלד). שם נרשם, כי "...הנסיעה בשטח סלעי ומדברי במשך מס' שעות גורם לטלטול של הגוף, זה יומיים בשבוע שהייתי נוסע לשטח פורקים מקימים ובסוף השבוע בפירוק הציוד" (כך במקור – א. א. א.).

     

  81. הינה כי כן, יש לאמץ את עדות התובע, אשר נתמכת בתיעוד נוסף ובעדויות עובדים אחרים כמתואר לעיל, כי נסיעה בדרך עפר הייתה מטלטלת, כתוצאה מנסיעה בערוצי נחל ובכלל זה התקלות הרכב באבנים בגדלים שונים (גם אם לשיטת הנתבעת, אין מדובר על "סלעים").

     

  82. גם בסוגיית תדירות הנסיעות לשטח ראיתי לנכון לאמץ את גרסת התובע. אופי פעילות היחידה, אשר הייתה לא פעם בסד זמנים צפוף וקשה, חייבה גם את צוות היחידה להצטרף לפעילות בשטח, כפי שהעיד פלד שהצטרף לנסיעות כאלה אף בעצמו: "...אני אומר זאת מידיעה אישית שכן אני עצמי נסעתי עם הצוותים לשטח המון וחוויתי זאת בעצמי... " (סעיף 18 לתצהיר פלד). עדות דומה בעניין תדירות היציאה לשטח, נתן פלד גם בבית הדין האזורי לעבודה, שם ענה לשאלת תדירות יציאת התובע לשטח בשבוע או בחודש: "בממוצע יצא לו לצאת פעם עד פעמיים בשבוע" (עמוד 15, שורות 11-12 ב-ת/8. עדותו של זוואי בעניין זה, בעמוד 52, שורות 12-13).

     

  83. הינה כי כן, יש לאמץ את גרסת התובע גם בדבר תדירות היציאה לשטח.

     

    פריקת הציוד בשטח ותחזוקתו שם

  84. באופן דומה, בניגוד לטענת הנתבעת, כי הציוד בשטח פורק כולו (או מרביתו) על ידי צוותי פריסה שאינם אנשי היחידה, מהראיות עולה, כי בחלק לא מבוטל של הזמן, הציוד בנקודות התרגילים בשטח פורק גם על ידי צוותי עובדי היחידה, ובכלל זה התובע.

     

  85. הדבר עולה מתצהיר התובע ומעדות זאווי (עמוד 46, שורות 24-25). זוואי מציין מפורשות, כי כל ההרמה והפריקה בשטח הייתה בידיים ללא ציוד עזר (עמוד 47, שורות 9-10). כך למשל, בחקירתו הנגדית נשאל זוואי מפורשות – איך ניתן לשנע חבית השוקלת 200 קילוגרמים, וזה השיב: "בזהירות" (עמוד 49, שורות 11-16). זאווי ציין כי בשטח היו צוותי פריסה, אך לא היה בהם די, ולמעשה כולם השתתפו בפריקת הציוד במקום. יחד עם זאת יחסית לעבודת ההרמה והפריקה שנדרשה ביחידה עצמה, ההרמה בשטח שנדרשה מעובדי היחידה הייתה מצומצמת יותר (וראו גם בעמוד 51, שורות 1-8; עמוד 52, שורה 9).

     

    תצהיר טל אף הוא תומך בגרסה זו.

     

  86. עולה אפוא, שהציוד שהיה צריך לפרוק בשטח נפרק ידנית, חלקית בידי עובדים "פורסים" ששכרה הנתבעת מקבלני משנה, וחלקית על ידי עובדי היחידה. זוואי העיד, כי "בשטח האש הכל נעשה בידיים" (עמוד 44, שורה 6), אף שבשלב מאוחר יותר סייג עצמו בכך שניתן להוריד חביות באמצעות שימוש בבימת ההרמה של הרכב (רמפה) (עמוד 49, שורות 11-12).

     

  87. בסוגיית תחזוקת הציוד בשטח, הרי שאין מחלוקת בין העדים, לרבות פלד, כי זו הוטלה על אנשי היחידה בלבד וזאת בניגוד לטענת הנתבעת כי העבודה בשטח בוצעה על ידי צוותי פריסה בלבד (עדות זאווי, עמוד 47, שורה 6). פלד עצמו ציין בתצהירו, כי השהייה בשטח עבור עובדי היחידה לקחה כ-4-5 שעות כדי לתת מענה לציוד שדרש תחזוקה (סיפא סעיף 18 לתצהיר פלד).

     

    סימן שני – האירועים הרלוונטיים

  88. בסיכום חלק זה דומה, כי אף שמטלת פריקת הציוד והעמסתו בשטח לא הוטלה בלעדית על עובדי היחידה, והתובע בפרט, הרי שצוות היחידה השתתף באופן תדיר הן ביציאה לשטח, הן בפריקת והעמסת הציוד עצמו, והן בתחזוקת הציוד שם.

     

  89. עתה, לפני ניתוחה של המסגרת הנורמטיבית ויישומה על עובדות המקרה, ינותחו האירועים הנקודתיים אשר התובע מפרט בכתב תביעתו ובראיותיו.

     

  90. כפי שפורט לעיל, מעבר לטענות התובע באשר לתנאיי ואופי העסקתו אצל הנתבעת במכלול, הרי שמובאים בכתב התביעה שני אירועים ספציפיים, שלטענתו גרמו לנזקי גוף המחייבים פיצוים.

     

    האירוע הראשון

  91. בתצהיר התובע מתואר האירוע הראשון כך: ביום 23.4.2006 במסגרת הכנות לתרגיל היה על עובדי היחידה להעביר חביות שמן פרפין אל שטחי האש. התובע יחד עם עובד נוסף, יזהר כץ, העבירו את החביות אל משטח משאית לשם שינועם לשטח האש. על התובע ומר כץ היה להרים מהקרקע חביות במשקל של כ-180 קילוגרמים, ללא אמצעי עזר, אל משטח המשאית אשר היה בגובה של כמטר וחצי. בשל המשקל הכבד היה עליהם להטות ולגלגל בעמידה את החבית. לפתע, עזב מר כץ את אחיזתו והחבית – על כל משקלה – עמדה ליפול על התובע. על מנת למנוע את נפילת החבית על רגלי התובע, נאלץ התובע להתכופף מטה ולתפוס את מלוא משקל החבית בידיו (סעיפים 19 ו-20 לתצהיר התובע).

     

  92. בחקירתו הנגדית בנוגע לאירוע הראשון, תיקן התובע מעט את האמור בתצהירו. בעדות זו ציין, כי בניגוד לשגרה – בה מועמסות החביות באמצעות סיוע של מלגזה – במקרה זה היה צורך להעמיסן בידיים, עם שימוש מצומצם יחסית באמצעי סיוע אחרים. התובע מציין, כי לאחר גלגול החבית, על הצד ובהטיה, מועלית החבית על בימת ההרמה שברכב (רמפה), ואז באמצעות הטיה מכניסים החבית לתוך הרכב. בשלב זה, שחרר העובד הנוסף את אחיזתו בחבית, והחבית נפלה עליו (עמוד 34, שורות 1-5).

     

  93. חרף העובדה כי לאירוע היה עד בלתי-אמצעי, מר יזהר כץ, התובע לא זימנו למתן עדות. לתובע לא היה הסבר מספק מדוע הדבר לא נעשה (עמוד 35, שורות 1-10). פרט למר כץ לא היו עדי ראיה נוספים לאירוע.

     

  94. אם כן, מדובר על עדות ישירה יחידה של בעל דין באשר ארע, והיא טעונה הנמקה מיוחדת ככל שיראה בית השפט לנכון לקבלה [סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971].

     

  95. בחינת הראיות לאירוע הראשון כנטען על ידי התובע אכן מעלה, כי לצד עדות התובע עצמו, קיימות ראיות משניות המבססות את גרסתו לעצם ואופן התרחשות האירוע.

     

  96. ראשית, קיים תיעוד בזמן אמת בסמוך לאחר האירוע הראשון. כך, בביקור התובע בקופת חולים ביום 27.4.2006 נרשמה מפיו התלונה הבאה: "בשבוע האחרון התקפים נימול באופן רצוף בכף יד ימין בכל האצבעות. ללא השפעה בתזוזות הצוואר או הרגליים. לאחר הרמת משקל כבד בעבודתו ועזיבה פתאומית של שותפו למשא" (נספח תיעוד רפואי של התובע בקובץ ראיות הנתבעות).

     

  97. כמו כן, לתצהיר פלד צורף מסמך סיכום "פעילות בתחום הבטיחות והגהות ביחידת בימ"ה לרבעון השני 2006 – ועדת בטיחות יחידית" מיום 9.7.2006 המסכם את כינוס ועדת הבטיחות של היחידה (שהתקיים ביום 6.6.2006). שם נרשם תחת נושא "סקירת אירועי בטיחות ברבעון השני" בנוגע לאירוע הראשון הנטען על ידי התובע: "... בעת גלגול חבית עמוסת דס"ל על ידי שני אנשים עזב אחד מהם את החבית והיא נפלה. עובד שני ניסה אינסטינקטיבית לבלום את נפילת החבית וכתוצאה מכך חש בשריריו מספר ימים. במקרה זה עזב העובד את החבית ללא אזהרה מוקדמת" (נספח יג' לתצהיר פלד).

     

  98. לבסוף, פלד ביצע תחקיר אירוע נפילת החבית אשר סוכם, תוך ציון לקחים לעתיד, במכתב מיום 6.7.2006 (נספח יד' לתצהיר פלד). שם, חרף התהיות שמעלה פלד בעניין הדיווח המאוחר שמסר התובע על התרחשות האירוע, על כך שלא פנה למוסד לביטוח לאומי בזמן אמת וכיוצא בזה, אין תהיות על עצם התרחשות האירוע, תיאורו ותוצאותיו. שם גם מובאת עדות מר כץ, תוך שנרשם: "בבדיקה מול עובד חברת טיול אחר שעזב את החבית הוא אמר כי הוא פחד שהחבית תיפול ולכן נבהל ועזב אותה".

     

  99. מכאן עולה, שלא רק שהנתבעת והעובדים הבכירים מטעמה, ובכלל זה פלד, לא פקפקו בזמן אמת על אודות עצם התרחשות האירוע ואופן התרחשותו, אלא שהאירוע נחקר ותועד במסמכים של הנתבעת ואף הוסקו מסקנות בעקבותיו.

     

  100. המסקנה העובדתית לכן היא כטענת התובע: התובע יחד עם חברו לעבודה העמיס חבית מלאה וכבדה על רכב. בשלב כלשהו העובד הנוסף עזב את החבית כתוצאה מבהלה שאחזה בו, ומלוא משקל החבית הוטל על התובע.

     

    האירוע השני

  101. האירוע הממוקד הנוסף המתואר על ידי התובע התרחש, לטענתו, ביום 28.8.2006. התובע מציין בתצהירו, כי ביום זה הוא ומנהל היחידה, פלד, עסקו ביחידה בהעברה של כמות גדולה מאוד של גנרטורים מעמדה ישנה לעמדה חדשה. העברת הגנרטורים בוצעה באופן הבא: הרמת הגנרטור וסחיבתו בידיים עד למלגזה והעמסתו עליה; נסיעת של כ-50 מטרים עם המלגזה כאשר הגנרטור עליה ופריקתו של הגנרטור – בידיים – מהמלגזה תוך גלגול של כ-20 מטרים נוספים עד לעמדה החדשה. כך, ציין, כל גנרטור בנפרד (סעיפים 26-27 לתצהיר התובע).

     

  102. בשעה 16:00 לערך, סיים פלד את עבודתו והתובע נשאר במקום לבדו. עדות דומה למכלול התיאור של יום זה נתן התובע גם בחקירתו הנגדית (עמוד 35, שורות 18-22).

     

  103. גרסת פלד לאירוע שונה. פלד מציין בתצהירו (סעיף 32), כי התובע אך נהג במלגזה, כאשר סחיבת הגנרטורים, למרחקים קצרים ביותר, והעמדתם כך שניתן יהיה להעמיסם על המלגזה בוצעו על ידי פלד דווקא. הדבר נעשה באופן זה, לטעמו של פלד, משום שהתובע חזר מחופשת מחלה אך זמן קצר לפני כן, והוא ביקש למנוע ממנו הרמת משאות כבדים.

     

    בכל מקרה, ציין פלד, משקל הגנרטורים אינו כפי שמציין התובע, אך שאלה זו הוכרעה כאמור בפרק קודם.

     

  104. פלד מפרט עוד, כי בשעה 16:00 לערך, הורה לתובע להפסיק את העבודה ולעזוב את השטח, תוך הבהרה כי הפעילות תמשך ביום ראשון (האירוע הנטען התרחש ביום חמישי).

     

  105. התובע הכחיש את עדות פלד על כך שהאחרון הורה לו לעזוב את המקום העבודה (עמוד 35, שורות 23-30). התובע ציין עוד בעדותו, כי לאירוע היה עד נוסף, וזאת לאחר עזיבתו של פלד את המקום, הוא זאווי.

     

  106. לתצהיר התובע צורף מכתב (ללא תאריך. עמוד 29 לנספחי תצהיר התובע). המכתב נכתב על ידי זאווי (שאישר בעדותו את כתיבתו: עמוד 51, שורות 25-28). מהמכתב עולה, כי התובע המשיך בעבודה לאחר עזיבת פלד את המקום. בעדותו ציין זאווי, כי הוא אינו זוכר האם רשם את המשפט "וש' ( - התובע – א. א. א.) המשיך את העבודה" המופיע במכתב, לאחר שהוא ופלד עזבו את המקום (שם, שורות 29-30). ייתכן, ציין, כי התובע נשאר במקום משום שהוא גר אותה עת בבסיס עצמו (שם, שורה 31; עמוד 52, שורות 1-4).

     

  107. לאירוע השני קיימות מספר עדויות משניות, שמקורן בתובע. האחת היא בהודעת התובע למוסד לביטוח הלאומי (מיום 26.12.2006), שם מסר, כי ביום האירוע השני הוא ופלד ביצעו העברת גנרטורים ממקום אחד לשני. פלד, ציין, נזקק לעזור לתובע בעצמו משום ששני עובדים נוספים היו בחופש. התובע ציין אומנם, בניגוד לתצהירו ועדותו, כי פלד היה במקום רק עד השעה 15:00, שעה שבתצהיר נרשם שהיה במקום עד השעה 16:00. על פי הודעה זו, המשיך התובע לעבוד לבדו על העברת הגנרטורים עד השעה 18:00. בסוף היום, ציין, הרגיש כאבים עזבים בגב, אך קיווה שהכאבים יעברו. הדבר לא הסתייע, ביום למחרת נאלץ ללכת לרופא.

     

  108. בדומה, תמיכה בעדות התובע כי יום למחרת ניגש לקופת חולים עקב כאבים, נמצאת ברישום ביקור ביום 29.8.2006 (נספח תיק רפואי לתצהיר פלד), שם נרשם כי אומנם חזר לעבודתו, אך מתלונן על כאבים בברך ימין וגב תחתון, וכי טרם הוזמן לרופא תעסוקתי. שם גם נרשם באופן מפורש כי מדובר על תאונת עבודה שהתרחשה ביום 28.8.2006.

     

  109. יש לציין, כי המוסד לביטוח לאומי לא הכיר באירוע מיום 28.8.2006 כתאונת עבודה, בניגוד לאירוע הראשון שהוכר ככזה (נספח כח לתצהיר פלד).

     

  110. בהינתן האמור לעיל, ביחס לאירוע השני, יש לקבוע, כי התובע לא עמד בנטל להוכחתו. התיעוד היחיד התומך בעצם התרחשות האירוע ואופי ההתרחשות – הוא פניה לרופא יום למחרת. שם לא נרשם מה בדיוק ארע, אלא כי התובע סובל מכאבים בברך וגב תחתון. זאת בניגוד לתיעוד המדויק (מפי התובע עצמו) ביחס לאירוע הראשון. עדותו של זוואי אף היא לא שפכה אור על האירוע, שכן ציין כי לא יודע במדויק האם התובע אכן נשאר במקום לאחר לכתו של פלד, ואם נשאר – האם הדבר לא נבע כתוצאה מהעובדה כי התגורר במקום אותה עת, ולא משום שהמשיך לעבוד.

     

  111. בנוסף, עדות התובע אינה מתיישבת עם עדותו של פלד לאופן העבודה של השניים ביום זה. לפי עדותו של התובע הוא גם עסק בהעמסת הגנרטורים. לפי עדותו של פלד – רק הוא עשה כן, וכל מה שעשה התובע הוא נהיגה על המלגזה. נוכח כך שאין תיעוד בזמן אמת על אופן התרחשות האירוע, וכי גם פניות התובע למוסד לביטוח לאומי – נעשו בדיעבד, ולאחר זמן רב, הרי שיש לקבוע כאמור, כי התובע לא עמד בנטל הוכחתו של האירוע השני כנטען.

     

  112. אציין, כי בהודעת דוא"ל בו מפורט תחקיר האירוע שעשה פלד ביחס לאירוע הממוקד שהתרחש בחודש אפריל 2006, מיום 20.9.2006 (נספח 9 לתצהיר התובע), אין כל התייחסות לאירוע שארע לטענת התובע בחודש אוגוסט 2006. ויש לזכור, מדובר על הודעה שנשלחה בחודש ספטמבר 2006, כחודש לאחר האירוע השני הנטען.

     

  113. מעבר לצורך ולהשלמת התמונה בלבד אציין, כי אף אם היה מקום לקבל את גרסת התובע לעצם התרחשות האירוע, הרי שלא ניתן לייחס בגינו אחריות לנתבעת. העברת גנרטורים באופן המתואר על ידי התובע אינה מקימה אחריות כלפי הנתבעת, שכן לא הוכח שהנתבעת דרשה מהתובע להמשיך ולעבוד לבדו מעבר לשעות העבודה, וככל שאכן עשה כן (וכאמור, אינני מקבלת גרסה עובדתית זו) הרי שפעל על דעת עצמו ומכאן שאין לנתבעת אחריות.

     

  114. לסיכום חלק זה אציין, כי התובע הוכיח את מרבית טענותיו ביחס לתנאיי העבודה; למשקלי הפריטים שטופלו בידיו; לנסיעות בשטח ולאופי העבודה שם. בנוסף, הוכיח התובע את האירוע הממוקד הראשון שהתרחש בחודש אפריל 2006, אך כשל בהוכחת האירוע מחודש אוגוסט 2006.

     

    סימן שלישי - המסגרת הנורמטיבית

  115. בהינתן קביעות עובדתיות אלה, יש לבחון האם יש בטענות התובע והעובדות שהוכחו על ידו, כדי להקים חבות של הנתבעות.

     

  116. כבר עתה אציין, כי חרף טענות התובע לעניין הפרות של הוראות חקוקות, הדבר לא פורט ולא הוכח. גם ביחס לטענות התובע בדבר הפרות הוראות חקוקות העוסקות בהרמת משקלים, הרי שהתובע לא הוכיח איזה הוראות הופרו, והאם הוראות אלה כוללות משקלים מדויקים. ואכן, כפי שיפורט בהמשך, עיון בחקיקה הרלוונטית מראה, כי אין הוראה חד משמעית הקובעת את המשקלים המותרים להרמה.

     

    חרף האמור, הפסיקה ניתחה את אופי העבודה והמשקלים הסבירים להרמה בידיים וללא ציוד עזר – באמצעות סטנדרט התנהגות סביר שבעוולת הרשלנות.

     

    חובת המעסיק כלפי עובדיו – כללי

  117. ההלכה הנוהגת היא, כי מעסיק חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה(2) 593, 597 (1991)], שכן בידיו הידע לסיכונים אפשריים במקום העובדה. בנוסף, בידי המעסיק הכלים למנוע התממשותם של סיכונים אלה [ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (31.8.2011)].

     

  118. היקף החובה המוטלת על המעסיק רחבה יותר מהיקף החובה המוטלת על יחסי קרבה אחרים, והיא כוללת הנהגת שיטת עבודה המתאימה לאופייה של העבדה. כמו כן, על המעסיק לוודאי כי שיטות עבודה אלה נאכפות:

     

    "נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובה זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל האמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה" (פרשת יאסין, לעיל).

     

  119. היקף אמצעי הזהירות – ובכלל זה אמצעיים פיזיים של ממש, כגון כלים או מכשירים אשר יביאו את ביצועה הנכון אך גם הבטוח של העבודה המוטלת על העובד – נקבע על יסוד אופי העבודה ומידת הסכנה התמונה לעובד ממנה [כ"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225, 229 (1993)].

     

    חובת המעסיק – נשיאת משקלים

  120. כאמור, אין בחקיקה הוראה מפורשת הקובעת את סבירות או השיעור המקסימאלי של משקלים, אשר יש להקפיד עליהם בעת עבודת עובד.

     

  121. בסיכומיה, הפנתה ב"כ התובע להוראות ונוהלי ביטוח של משרד העבודה ביחס למשקלים המקסימאליים המותרים להרמה. אלא שעיון בהם אינו עונה על השאלה העומדת על הפרק.

     

  122. סעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 מאפשר לשר לקבוע משקלים מקסימליים המותרים להרמה בזמן עבודת עובד, אשר יכול שיהיו תלויים בתדירות ואופי העבודה. תקנות כאלה לא נקבעו חרף הסמכות הנתונה לשר.

     

  123. באופן דומה, לא נקבעו משקלים בתקן רשמי ישראלי, וככל שקיים תקן אחר, אשר לדעת התובע עשוי להצביע על סטנדרט התנהגות ראוי וסביר גם ביחס לעבודתו אצל הנתבעת, הרי שזה לא הוכח.

     

  124. בהינתן מסגרת חקיקתית זו, ניתחה הפסיקה את סבירות המשקלים המותרים להרמה בהתחשב בנסיבות העניין של כל תובענה ותובענה, תוך קביעה, כי משקלים מסוימים אכן יהיו בלתי סבירים להרמה, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

     

  125. בחינת סבירות משקל כלשהו היא גם פועל יוצא של אמצעי הבטיחות והעזר העומדים לרשות העובד, ובכלל זה הסתייעות בעובדים נוספים לשם נשיאת הפריטים הכבדים, טלטולם ושינועם ממקום למקום ותדירות המשימות. מכאן גם נקודת המוצא, כי ככל שהמשקל כבד יותר – כך אמצעי העזר והסיוע הנדרשים לעובד יהיו רבים יותר. ככל שמדובר על משקלים נמוכים יותר, אשר אין בהם ייחוד מסוים בהשוואה לנסיבות החיים בשגרה, ייטה בית המשפט להכיר בחובות מופחתות ביחס אליהם, עד שייתכן שייקבע שאין כלל רשלנות של המעסיק. כך לדוגמה, בפרשת מצא [ע"א 2162/90 מצא נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ (9.2.1993)], קבע בית המשפט העליון, כי הרמת משקל של 10 קילוגרמים אינה דורשת כל התייחסות מיוחדת של המעסיק, ובכלל זה אין צורך במתן הדרכה או ציוד מיוחדים.

     

  126. לעומת זאת, הרמת וטלטול פריטים שמשקלם משמעותי יותר אכן יוצרים סיכון מיוחד, ועל המעסיק להיות ער לסיכון זה ולנקוט באמצעים למיגורו. בעניין זה, גישת בתי המשפט מבוססת על פסיקה ענפה, אשר די להביא מספר דוגמאות על מנת לגבש עמדה סדורה בדבר משקלים סבירים ובלתי-סבירים להרמה:

     

    1. בפרשת אורנים [ע"א (מחוזי חי') 4758/98 אורנים נ' מדינת ישראל (16.3.2000)] נקבע, כי הרמת מטען של 30 קילוגרמים ללא ציוד עזר – יוצרת תנאיי עבודה בלתי נאותים, ומדובר על רשלנות את המעסיק כלפי עובדו. קביעה דומה ביחס למטען במשקל זהה ניתנה גם בפרשת טיטו [ע"א (מחוזי ת"א) 2257/01 אבו חצרה נ' טיטו (21.3.2004)].

       

    2. פסיקות בתי משפט השלום אף הן הכירו במשקלים מסוימים כבלתי סבירים להרמה, ללא אמצעי עזר או סיוע. כך, בפרשת כהן [ת"א (שלום ת"א) 72307/06 כהן נ' פיינמרקט בע"מ (10.1.2013)] דובר על הרמת חבית חמוצים במשקל של 20 קילוגרמים. בית המשפט קבע, כי מדובר על משקל בלתי סביר להרמה מבלי שבידי העובד היו אמצעי עזר.

       

    3. בדומה, נקבע, כי הרמת שק מלט שמשקלו 20 קילוגרמים, וללא אמצעי עזר או סיוע, מקימה רשלנות מצד המעסיק (ת"א (שלום ת"א) 40788-12-15 פלוני נ' א. א. צנרת בע"מ (31.3.2019)].

       

  127. עולה אפוא, כי יש לבחון את אופי עבודת התובע בכלל, ובאירוע שהוכח בפרט, ביחס לנסיבות בהן בוצעה העבודה, האמצעים שעמדו לעזרתו (ובכלל זה – סיוע של עובדים אחרים), והאמצעים שנקטה, ככל שנקטה, הנתבעת למיגור הסיכונים שנגרמים כתוצאה מכך.

     

    סימן רביעי - מהכלל אל הפרט

  128. אקדים מאוחר למוקדם ואציין, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע. כתוצאה מהפרת חובה זו, נגרמו לתובע נזקים אשר יש קשר סיבתי – כפי שיפורט בהמשך – בינם ובין הפרת החובה.

     

    הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע

  129. כפי שתואר בחלק העובדתי בהרחבה, כללה עבודת התובע הרמת וטלטול של פריטים בעלי משקל כבר מאוד. בחלק מהזמן נעזר התובע בעובדים נוספים, אשר יחד חלקו את עול המשקל הכבד. בחלק מהזמן הסתייע התובע באמצעי סיוע טכניים, ובעיקר המלגזה ובמת ההרמה (רמפה) של הרכבים שעליהם הועמס הציוד הרב.

     

  130. בחלק אחר של הזמן, לא היה הסיוע הנדרש לתובע.

     

  131. מהראיות למדים, כי שיטת העבודה שנוצרה ביחידה בנוגע להעמסת חביות כבדות מאוד, אשר בוצעה על ידי שני אנשים [או 4 לשיטת הנתבעת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהודעת דוא"ל של פלד מיום 20.9.2006 (נספח 8 לתצהיר התובע)] – אינה הולמת את סטנדרט ההתנהגות ההולם של מעסיק.

     

  132. גם אם מקבלים את טענת הנתבעת, כי לא היה צורך להרים את החביות ממש, הרי שגם פעולת דחיפה, הדיפה או גלגול של חבית שמשקלה 200 קילוגרמים – משמעה הטלת משקל כבר מאוד על "כתפי" העובד, אף אם מדובר על ארבעה עובדים.

     

  133. בנוגע לגנרטורים, הרי שאין ספק שאף בחלק מהזמן היה צורך להרים ממש פיזית בידיים, וגם אם עסקו בכך שני עובדים במקבלים, הרי שהמשקל שהועמס על כל עובד היה כ-50 קילוגרמים, דבר שאינו סביר בעליל. כך, כאשר לא היה ניתן להשתמש במלגזה (למשל בחורף, שכן היא אינה מסוגל לנסוע בבוץ. או בשטח – שם לא הייתה מלגזה כלל) עסק התובע, יחד עם עובדים אחרים, בהרמת משקלים גבוהים במיוחד.

     

  134. גם רכינה או קריעה של עובד במשך שעות אחדות לשם תחזוקת גנרטורים אינה סבירה, וכאמור, התובע נדרש לכך פרק זמן לא קצר.

     

  135. במסקנות אלה תומכת התנהגות הנתבעת עצמה בשלבים מאוחרים יותר, אשר שינתה את שיטות העבודה. כך לדוגמה, הטיפול בגנרטורים נעשה בשלבים מאוחרים יותר באמצעות הרמת הגנרטור על בימת הרמה, כאשר העובד יכול לשבת מול הבימה או לעמוד, אך לא נדרשת עוד רכינתו אל עבר הגנרטור.

     

  136. בניגוד לטענת הנתבעת, הנהלים פותחו תוך "כדי עבודה". מסקנה זו נלמדת ממספר דוגמאות.

     

  137. כך, הודעת דוא"ל של פלד מיום 20.9.2006 (נספח 8 לתצהיר התובע), שהוזכרה קודם – נרשם מפורשות כי לא קיים נוהל כתוב בעניין שינוע חביות.

     

    בהודעה זו צוין גם, כי מרבית הליקויים ביחידה לא תוקנו מאז סיורו המשותף של פלד עם ברוך: "נכון ליום כתיבת סיכום ישיבת הבטיחות היחידתית, אכן לא בוצעו מרבית המטלות מהסיור המשותף שלנו...". והדבר מדבר בעד עצמו.

     

  138. באותו הקשר של שינוע חביות, בהודעת דוא"ל של פלד מיום 27.9.2006 (שהיא המשך להתכתבות בהודעת הדוא"ל מיום 20.9.2006) שב ומציין פלד תהייתו: "מה ההוראות לשינוע חביות ולא בידיים? היכן יש הוראות כאלה? אם 4 אנשים דוחפים חבית על משטח מבלי להרים או לא מגלגלים אותה בהטיה זה לא מספיק? מה הכלי המכאני שקיים? זה לא חוכמה להגיד לא – אם אתה אומר לא אז תן פתרון למה ואיך כן..." (נספח 6 לתצהיר התובע).

     

  139. קניית אמצעי העזר החלקיים והפעלתם ביחידה הייתה בדיעבד ולאחר תחילת הפעילות. בהקשר לחביות, למשל, נעשתה בשלבים מאוחרים.

     

  140. כך, גם קיומו של מחסור בכח אדם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעדויות התובע וחבריו לעבודה, וכפי שהדבר בא לידי בתיעוד בזמן אמת של מנהלי היחידה, ובפרט זה פלד עצמו (עדות פלד, בעמוד 77, שורות 16-17).

     

  141. העדויות מלמדות גם על העדר הדרכה מספקת ואי-אכיפה של הנהלים שכן נקבעו. כך, למשל, עולה מהתיעוד הדרכות שצורף לתצהיר פלד: ביום 2.8.2006 התקיימה הדרכה של שעה וחצי על בטיחות באמצעי הרמה, מדחסים, השאת משאות בידיים וכיוצא בזה. כפי שניתן לראות, הדבר נעשה חודשים רבים, אם לא יותר מכך, לאחר שהיחידה החלה לפעול, ומספר חודשים לאחר האירוע הראשון.

     

    התובע התייחס להדרכה ספציפית זו, בציינו כי לא רק שהכללים שהודרכו בה לא נאכפו, אלא שההדרכות האחרות היו בנושא טלטול ולא דווקא הרמה (עמוד 32, שורות 31-32; עמוד 33, שורות 1-2).

     

  142. גם פלד התייחס למינון ההדרכות, ובפרט זה הדרכות בנושא הרמת משקל (עמוד 77, שורות 8-9). אלא שחרף האמור, וחרף תיעוד רב שמצא לנכון לצרף לתצהירו בנושאים שונים, תיעוד על הדרכות נוספות בנושא משקלים לא צורף. והדבר אומר דרשני.

     

    בנוסף, כפי שפורט לעיל, בכך גם תומכות עדויות המעורבים עצמם, ובכלל זה פלד.

     

  143. זאת ועוד, מראיות הנתבעת עולה כי היא סברה בזמן אמת שהרמת משקל מעל 23 קילוגרמים אינה סבירה ואינה תקינה, וכי יש לפעול למניעת עבודה הכוללת מטלה שכזו. לתצהירו של פלד צורף מכתב המעיד על תוכן הדרכתו ד"ר אליעזר איל-ביקלס (מכתב מיום 7.8.2006, ביחס לתוכן ההדרכה שבוצעה ביום 2.8.2006. נספח ט' לתצהיר פלד). שם מציין ד"ר ביקלס, כי העובדים הודרכו להרים ציוד בעזרת בימת הרמה; וכי המשקל המקסימאלי המותר להרמה, טלטול ונשיאה בידיים הוא 23 קילוגרמים לאדם בודד, וזאת בהתאם לגודל המטען, מיקומו ומיקום ההנחה שלו, צורת האחיזה וצורת תנוחת הגוף של האדם המרים.

     

    בהערת אגב אציין, כי בעדות התובע ציין כי כאשר הפנה את תשומת לבו של פלד, כי מגבלת ההרמה של 23 קילוגרמים אינה מבוצעת, לא ידע פלד על מגבלה שכזו (עמוד 33, שורה 10). פלד עצמו העיד בבית הדין האזורי לעבודה, כי אדם בודד – להערכתו – אינו אמור להרים מעל 25 קילוגרמים (עמוד 22, שורות 18-23 ב-ת/8).

     

  144. הינה כי כן, המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא, כי הנתבעת יצרה סביבת עבודה לא בטוחה ואף פוגענית. בתוך סביבה זו נדרשו העובדים, ובפרט התובע, להרים ציודים במשקלים גבוהים במיוחד.

     

  145. גם אם אניח כטענת הנתבעת, כי הדבר נעשה באמצעות סיוע של עובדים נוספים, עדיין אין מדובר על משקלים סבירים: שינוע הגנרטורים ממקום למקום ביחידה עצמה תוך שימוש באמצעי חלקי בלבד אשר הקל על המלאכה (מלגזה); גלגולה של חבית במשקל 200 קילוגרמים, גם אם הדבר בוצע על ידי שני עובדים (או אף ארבעה, כפי שעולה מהודעת הדוא"ל של פלד מיום 27.9.2006), או דחיפתה או הדיפתה עד למיקומה הסופי על הרכב.

     

  146. כך גם, ביצוע עבודות תחזוקה בכריעה משך שעות לא מבוטלות ועל מספר רב של גנרטורים (בין אם מקבלים את טענת התובע כי מדבר על 70 גנרטורים בפרק זמן קצוב, ובין אם מקבלים את טענת הנתבעת כי מדובר על עשרות בודדות), תוך שהאמצעי לטיפול בהם ללא צורך בכריעה (בימת הרמה) – הגיעו מאוחר מדי, בוודאי ביחס לתובע.

     

  147. אשר על כן אני קובעת, כי הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובע. חובה זו הופרה במישורים רבים, ועל כן התרשלה הנתבעת כלפי התובע.

     

    קשר סיבתי

  148. התובע העיד, כי לפני תחילת עבודתו אצל הנתבעת לא סבל מליקויים בגבו (סעיף 3 לתצהיר). כן לטענתו, לפני תחילת העבודה נבדק במכון רפואי לבקשת הנתבעת ונמצא כשיר לעבוד אצל הנתבעת (סעיף 5 לתצהיר התובע).

     

  149. עיון בתיעוד הרפואי של התובע (קובץ מוצגי הנתבעות) מלמד, כי תלונות התובע בקשר לכאבי גב גברו, גם אם לא החלו, לאחר תחילת עבודתו אצל הנתבעת (31.8.2004; סעיף 6 לתצהיר התובע). כך למשל קיימת פניית תובע מיום 26.5.2005 בה מצוין כי חש כאבים בגב. פניה דומה הייתה ביום 13.3.2006, גם מצוין כי קיימים כאבים בגב תחתון. זאת ועוד, ביום 20.3.2006 נרשמה שוב תלונות של התובע על כאבים בגב תחתון אשר החמירו, וכן כאבים בצוואר ואזור השכמות. עוד נרשם מפורשות, כי התובע "עובד בעבודה פיזית, מורים דברים מאוד כבדים נרדמות רדמות רגליים ימים עד קרסול, שמאלית עד הברך" (כך במקור – א. א. א.). תיעוד דומה קיים ביום האירוע הראשון עצמו (23.4.2006) וגם לאחריו (ביום 27.4.2006).

     

  150. אכן, לצד תיעוד רב על אודות מצבו הרפואי של התובע עובר לאירועים מושא התובענה, ובפרט קשיים וכאבים בחלקים שונים של הגב, עבודת התובע אצל הנתבעת החמירה את מצבו. מסקנה זו נלמדת הן מאופי עבודת התובע עצמו, והן מהקשר הסיבתי שמוצא מומחה בית המשפט, ד"ר שייניס, בחוות דעתו. שם נרשם: "אין צל של ספק שאירוע הרמת המשקל הכבד מאוד (הוא האירוע הראשון – א. א. א.), גרם להחמרת מצבו והתעוררות בעיות קיימות שגורמות כעת לכאבים עזים סבל רב וירידה בתפקוד" (סעיף י"ב לפרק סיכום ודיון בחוות דעתו של ד"ר שייניס מיום 13.11.2016).

     

  151. על עמדה זו עמד ד"ר שייניס גם בחקירתו הנגדית (עמוד 18, שורות 29-30). ד"ר שייניס ציין עוד בחקירתו הנגדית, כי חרף העובדה שהתובע סבל מבעיות גב משנת 2004 (בעיות ניווניות), לא היו רישומים על בעיות נוירולוגיות. מכאן גם המסקנה, כי הבעיות הנוירולוגיות בגב התובע התפתחו בגלל עבודתו, במיוחד בשים לב לעובדה כי המומחה בדק את התובע פעמיים בפער של שנה (עמוד 19, שורות 1-6; שורות 11-12).

     

    ד"ר שייניס קובע מפורשות, כי התאונה (האירוע הראשון) היא שגרמה להחמרה במצבו (עמוד 25, שורות 28-29), ובצורה מסוגיית מעט – שעבודתו הפיזית אצל הנתבעת אף היא גרמה להחמרה במצבו (עמוד 26, שורות 21-22; שורות 26-28).

     

  152. מהאמור עולה כי קיימות די ראיות על מנת לבסס קשר סיבתי עובדתי בין אופן עבודתו של התובע בכלל, והאירוע הראשון בפרט, ובין הנזק שנגרם.

     

  153. בהעדר טענה לעניין זה, ולמעלה מן הצורך אציין, כי אין ספק בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי, שהרי מתקיימת זיקה בין ההתנהגות העוולתית של הנתבעת ובין הנזק שנגרם לתובע.

     

    סימן חמישי - אשם תורם

  154. בטיעוניה טענה הנתבעת כי יש להשית על התובע אשם תורם. הן באופן כללי, על כך שלא הקפיד על הנהלים, והן באירועים עצמם. כך למשל, עלתה טענה, כי אופן הרמת החבית היה בניגוד לנהלים. בנוסף, ביחס לאירוע השני – נטען, כי היה על התובע לעזוב את המקום ולא להמשיך עבודתו על שינוע הגנרטורים בעצמו. משום שנקבע, כי התובע לא הוכיח את האירוע השני, הרי שאין צורך לבחון אשם תורם ביחס אליו.

     

  155. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות, הן ביחס לתנאי העבודה במכלול והן ביחס לאירוע הראשון – הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את טענות הנתבעת לעניין.

     

  156. בנוגע לקיומם של נהלים לשינוע חביות – הרי שהראיות מלמדות שנהלים אלה לא היו קיימים הלכה למעשה, בוודאי שבתקופת עבודת התובע. הדבר נכון גם ביחס לשינוע של פריטים כבדים אחרים, כמו הגנרטורים.

     

  157. באשר לאופי עבודת התובע בתחזוקת הגנרטורים, הראיות מלמדות – כי העבודה בכפיפה הייתה "דרך המלך" מבחינת הנתבעת.

     

  158. די באמור על מנת לדחות את טענות הנתבעות לאשם תורם ביחס לתובע.

     

  159. מעבר לכך, ייחוס אשם תורם במערכת יחסים של עובד-מעסיק לא יתקבל בנקל: "קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (פרשת שירזיאן, לעיל, בעמוד 232).

     

  160. משאילו פני הדברים, תוך שהנתבעות לא ביססו אף לא ברמה העובדתית את הטענה (קרי: מה היה על התובע לעשות באופן שונה), הרי שאין לייחס לתובע כל אשם תורם.

     

    סימן שישי - הנכות הרפואית

  161. ד"ר שייניס קבע בחוות דעתו השלישית כי התובע סובל ממיאלופטיה בעמוד שדרה צווארי שהחמירה בין הבדיקות שהתקיימו על ידו. עוד קבע, כי התובע סבל מכאבים ובליטות דיסקים בעמוד שדרה צווארי ומותני מספר שנים לפני האירועים מושא התובענה, אך אין ספק כי הרמת המשקל גרמה להחמרת מצבו. בהינתן האמור, קבע ד"ר שייניס, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% בהתאם לפרט 29 (6) (ג) שבתוספת, כאשר מחצית מהנכות האמורה – יוחסה על ידי המומחה למצבו הרפואי הקודם של התובע.

     

  162. באשר לקשיים המסוימים שהעלתה עבודת המומחה ומידת שיתוף הפעולה של התובע עם המומחה – יש לקבוע כי אלה יושרו והוסברו בחקירתו הנגדית.

     

  163. ראשית, בחוות דעתו השלישית בדק המומחה את מכלול המסמכים הרפואיים שהועברו לעיונו, והיה מודע לעובדה כי התובע טוען לשני אירועים נקודתיים. כן היה מודע לטענה, כי לתובע עבר רפואי, גם בתחום כאב הגב, ומשכך קבע מחצית מהנכות שבחוות דעתו – לעברו זה.

     

  164. שנית, הנתבעות חלקו על הפריט שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי שעל יסודו קבע ד"ר שייניס את הנכות. לטענת הנתבעות, היה מקום לקבוע את נכות התובע על יסוד פרט שונה בתוספת מזה שנקבע בחוות דעתו השלישית של ד"ר שייניס. על אודות כך העיד ד"ר ביאליק.

     

  165. ד"ר ביאליק העיד לפניי ובעדותו סבר כי התובע כשל במבחן האמינות (עמוד 63, שורות 7-8; עמוד 64, שורות 8-10). בנוסף העיד, כי לתחלואת התובע אין קשר לסביבת העבודה אצל הנתבעת (עמוד 64, שורות 17-24), וכי לפי מיטב הבנתו קשר זה גם לא מבוסס בספרות המקצועית עליה הסתמך ד"ר שייניס (שם, שם). עוד ציין ד"ר ביאליק, כי סעיף הליקוי שצוין בחוות דעתו השלישית של ד"ר שייניס שגוי לטעמו, ודווקא בחוות הדעת הראשונה של ד"ר שייניס צוין הסעיף הנכון (פרט 35 (ג) לתוספת: עמוד 64, שורות 13-14).

     

  166. עיינתי היטב בעדותו של ד"ר שייניס מחד, וד"ר ביאליק מאידך, ואיני רואה לסטות מההלכה המאמצת את חוות דעתו של מומחה בית המשפט ומעדיפה אותה על פני מומחה מטעם הצדדים באותו תחום מומחיות.

     

  167. כפי שציינתי, ד"ר שייניס בדק את התובע פעמיים, בפער של שנה. לרשותו עמד מלוא התיעוד ואף חוות דעת הצדדים עצמם. הדבר מחזק את מסקנתו הוא, שכן התובע נבדק פעמיים על ידי אותו מומחה ובפער זמן לא בלתי-מבוטל.

     

  168. באשר לסוגיית מידת שיתוף הפעולה של התובע עם ד"ר שייניס – הרי שהדבר בא לידי ביטוי בקביעת המומחה עצמו מחד, ובהעדר ייחוס נכות נטענת נוספת של התובע מאידך. ד"ר שייניס היה מודע היטב לסימנים שהוא זיהה אותם כסימנים לא אותנטיים בבדיקת התובע. כך, למשל, כאשר תנועת צוואר התובע הייתה אפס – העיד ד"ר שייניס, כי הדבר לא ייתכן (עמוד 17, שורות 26-32; עמוד 22, שורות 2-4).

     

  169. המומחה ייחס לתובע הגזמה והאדרה של פגיעותיו (עמוד 22, שורה 7), כאשר הוא אינו מוצא ממצאים אובייקטיביים אשר יסבירו את האופן שבו נהג התובע להחזיק צווארו (שם, שורות 7-8; עמוד 26, שורה 17). בנוסף, בחוות דעתו הראשונה – לא נחשף המומחה למלוא התיעוד הרפואי של התובע, ועל כן תיקן את חוות דעת בהתאם לאחר שזה כן נחשף בפניו (עמוד 25, שורות 7-9).

     

    על יסוד זה, בין היתר, לא ייחס ד"ר שייניס לתובע כל נכות בגין הצוואר בגין עבודתו אצל הנתבעת (עמוד 18, שורות 11-14).

     

  170. המומחה מציין עוד בעדותו, כי בסיטואציות בהן יש סימנים אובייקטיביים (הסבר קליני לתלונה) – הרי שאין מקום להתייחסות לסימנים המעידים על חוסר שיתוף פעולה של הנבדק ("סימני ודל" – Waddell's signs. עמוד 20, שורות 14-16; שורות 20-21). עוד פירט המומחה, כי בדק את מלוא קבוצות השרירים, ובכלל זה כתף, אמה וזרוע (עמוד 22, שורות 27-30), ומסקנתו, אם כן, מבוססת על בדיקת המכלול.

     

  171. משאילו פני הדברים, ומשהמומחה ראה לנכון לנטרל סימנים של הגזמה (עמוד 25, שורות 17-19), הפרזה וחוסר שיתוף פעולה מלא של התובע, הרי שיש לאמץ את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר שייניס, ולקבוע, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% בהתאם לפרט 29 (6) (ג) שבתוספת, כאשר מחציתה מיוחסת לעבודת התובע אצל הנתבעת.

     

  172. בהקשר זה אציין, כי חרף המחלוקת שבין ד"ר ביאליק (עמוד 64, שורות 13-14) ובין ד"ר שייניס, לעניין סעיף הליקוי שיש לייחס לתובע, לא ראיתי גם בהקשר זה לסטות מההלכה ולאמץ את קביעות ד"ר שייניס גם ביחס לסעיף הליקוי שבתוספת. ד"ר שייניס הסביר, כי הליקוי מיוחס למכלול מכאובי התובע, ובכלל זה ליקויים נוירולוגיים, ואני מקבלת הסבר זה.

     

    סימן שביעי - הנכות התפקודית

  173. התובע טען, כי התוצאה מהפגיעות בעבודות אצל הנתבעת, יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 30%, כאשר זו קשורה במלואה לתנאיי העסקת התובע אצל הנתבעת. אין ביכולתי לקבל טענה זו.

     

  174. כותרת פסקה (6) בפרט 29 שבתוספת היא "פגיעה מפושטת בעצבים היקפיים או בשרירים (פולינוירופתיה, מיופתיה)", תוך שהמומחה מציין בעדותו, כי מדובר על מגבלה שאינה גורמת בדרך כלל לכאבים, אלא תפקודיות של חולשה בגפיים ועבודה עדינה בגפיים. בתור דוגמה מביא המומחה פעולות כמו רכיסת כפתורים או קשירת שרוכים (עמוד 26, שורות 10-11).

     

  175. כאמור, התובע בוטח אצל מגדל גם בביטוח כושר עבודה. על בסיס כך, מומחה מטעם מגדל בדק את התובע ביום 19.7.2007. מומחה מגדל קבע, כי התובע אינו כשיר לעבודה הכרוכה במאמץ פיזי, לרבות הרמת משקל כבד או כיפופי גב מרובים, וזאת החל מיוני 2007. אכן, אין מדובר על חוות דעת מומחה ביחס לתובענה זו, אך מדובר על ראיה שמקורה במגדל עצמה.

     

  176. מהראיות שהוצגו לפניי עולה, כי מאז סיום עבודת התובע אצל הנתבעת בחודש פברואר 2007, עבד התובע בעבודה משרדית ועבודה לא פיזית במהותה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וחברת ש. ע. ל. בע"מ (מחלקת השגחה על בחינות, מכללת ספיר)) (בסך הכל כ-7 חודשים אצל שני מעסיקים אלה).

     

  177. משנת 2009 עבד התובע בחברת "א. ל. ד. איכות הסביבה בע"מ" (להלן: "חברת אלד") (סעיף 57 לתצהיר התובע), שם לצד תפקיד ניהולי הועסק גם בעבודה פיזית.

     

  178. עבודת התובע בחברת אלד מתוארת במכתב חברת אלד, שצורף לתיק המוצגים המשלים של הנתבעות. שם נרשם תיאור אופי עבודת התובע (מכתב מיום 9.9.2012) כך: טיפול במשאבות, פירוק, הרכבה והעמסה של חלקי חילוף על משאית; עליה על סולמות לתיקון מגובים ומסועים; עבודה בתנאי סביבה קשים וקורסיביים; עבודה בשמש ובבורות ביוב. כן נרשם, כי העבודה כללה ניהול של חמישה עובדים.

     

    אציין, כי מכתב זה צורף על ידי התובע בתמיכה לתביעתו למגדל לשם קבלת תגמולים ביטוח מכח פוליסת אובדן כושר עבודה אצלה.

     

  179. התובע הועסק אצל מעסיק זה מיום 17.5.2009 ועד יום 25.10.2012 (אישור העסקה מיום 11.12.2012 צורף לתיק המוצגים המשלים מטעם הנתבעות).

     

  180. בחקירתו הנגדית, תיאר התובע את אופי העבודה בחברת אלד כניהול צוות עובדים שעסק בעבודה המתוארת במכתב ולא ביצוע עבודה זו בעצמו. זאת, חרף האמור במכתב המייחס לתובע, על פני הדברים, את ביצוע העבודות האמורות לצד הניהול (עמוד 40, שורות 29-32; עמוד 41, שורת 1-3). התובע הכחיש את ביצוע העבודות הפיזיות כפי שנרשמו במכתב המעסיק, אך אישר כי ניהל את הצוות ביצע את המטלות הפיזיות המתוארות במכתב מיום 9.9.2012.

     

  181. איני מקבלת את טענת התובע. המכתב מורה מפורשות את אשר הוא מורה, והתובע תמך בו לקבלת תגמולים בגין אובדן כושר עבודה. אף שהתובע טען, כי האמור שם הוא תיאור כללי של אופי העבודה, הרי שמהכתובים למדים, כי החתום על המכתב, מייחס לתובע ביצוען של מטלות פיזיות משמעותיות של פירוק, הרכב והעמסה על משאיות, ולא רק ניהול צוות עובדים.

     

  182. ביום 24.7.2012, בזמן עבודת התובע בחברת אלד, ארעה לו תאונת עבודה, שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

     

    התובע החליק בעת שעלה על סולם ונגרמה לו, לדבריו, "מתיחה ביד" (עמוד 40, שורות 4-8; טופס תביעה לקבלת תגמולי ביטוח אובדן כושר עבודה נספח לקובץ המוצגים המשלים של הנתבעות).

     

    הגם שלדברי התובע לא קיבל על כך פיצויים מהמוסד לביטוח הלאומי, הביא הדבר להפחתת כושרו לעבוד ובעקבות כך קיבל תשלום בגין אובדן כושר עובדה ממגדל (שם, שורות 20-25). מספר חודשים לאחר תאונת העבודה, הפסיק התובע את עבודתו בחברת אלד ומאז, כך לטענתו, איננו עובד.

     

  183. שכר התובע בחברת אלד הסתכם בכ-8,605 ₪ (חודש טיפוסי בו לא שולמו בונוסים או דמי הבראה), שהם 8,905 ₪ בערכים ריאליים. שכר זה משקף כ-65% משכרו אצל הנתבעת (שעומד על סך 13,357 ₪ בערכים ריאליים).

     

  184. שכר התובע אצל הנתבעת נלמד מטופסי 106 אשר צורפו לתצהירו. אין בהם פירוט על תשלומים נוספים, כגון שעות נוספות (שעל ביצוען העיד התובע) או הטבות אחרות. משהתובע לא צירף תלושי שכר לא ניתן לדעת מהם מרכיבי שכרו ומהיכן הפערים שבין השכר הקבוע בחוזה העסקתו (9,000 ₪, שהם 11,188 ₪ בערכים ריאליים), לבין השכר בפועל. יכול שכתוצאה משעות נוספות שעבד, כפי שנטען ולא הוכח, ויכול שמתנאים נוספים אותם קיבל כדוגמת הוצאות או תוספות שונות שאינן קשורות ליכולת התפקוד שלו כי אם לזהות ואופי המעסיק דווקא.

     

  185. בנוסף, התרשמתי מהתובע כמי שמנסה להאדיר נזקיו. מהאדרה זו התרשם גם מומחה בית המשפט.

     

  186. בעניין זה ראוי לציין את אשר ציינתי בפרוטוקול הדיון ביום 3.4.2019, שם תיארתי את התנהגות התובע והאופן שבו ירד ועלה במדרגות אולם בית המשפט (עמוד 44, שורות 20-27): כאשר נכנס לאולם בית המשפט לא נצפו אצל התובע כל תנועות בצוואר. במהלך העדות ולאורכה החל התובע להזיז את צווארו, אם כי לא באופן חופשי לגמרי.

     

  187. מהאמור עולה כי גם לאחר עבודת התובע אצל הנתבעת חזר, בחלוף כשנתיים וחצי, לעבוד בעבודה פיזית. האמור תואם את חוות דעת ד"ר שייניס באשר לקושי התפקודי המתואר כתוצאה ממצבו הרפואי של התובע. שיעור שכר התובע אמנם ירד מעבר לשיעור נכותו הרפואית, אולם, כאמור לא שוכנעתי כי האמור הוא תולדה של הירידה בתפקודו. התובע הפסיק לעבוד לאחר שארעה לו תאונת עבודה בשנת 2012 ומשכך אינני קושרת בין הפסקת העבודה לבין תקופת עבודתו אצל הנתבעת.

     

    בנוסף, גם אני, כמו ד"ר שייניס, התרשמתי כי התובע מנסה להאדיר את נזקיו וכי אין התאמה בין התפקוד הנראה לעין והמתואר על ידו, לבין מצבו הרפואי בעקבות עבודתו אצל הנתבעת.

     

  188. בהינתן כל האמור, סבורתני כי יש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית של התובע כשיעור הנכות לנכות הרפואית כפי שנקבעה על ידי ד"ר שייניס, היינו 15%.

     

    סימן שמיני - ראשי נזק

     

    בסיס השכר

  189. בהסכם ההעסקה בין התובע ובין הנתבעת נקבע שכר התובע על סך 9,000 ₪ ברוטו (הסכם ההעסקה צורף לקובץ הראיות המשלים מטעם הנתבעת, וחרף משיכת תצהירו של מר דב ולדמן, עד נוסף מטעם הנתבעת, הוסכם כי ההסכם ישמש כראיה בתובענה: עמוד 69, שורה 16. להלן: "ההסכם" או "הסכם ההעסקה"). בערכים ריאליים עומד סכום זה על סך 11,188 ₪.

     

  190. עיון בטופס 106 עבור שנת המס 2005 מלמד, כי התובע השתכר שכר שנתי של 133,425 ₪, ועיון בטופס 106 עבור שנת המס 2006 מלמד, כי התובע השתכר שכר שנתי של 111,628 ₪ (בגין חודשים ינואר עד אוקטובר 2006). שכרו הממוצע של התובע בשנת 2005 עמד אפוא על סך 11,118 ₪ (בערכים ריאליים 13,766 ₪), ובשנת 2006 על סך 11,162 ₪ (בערכים ריאליים 13,357 ₪). על כן, בממוצע בשנות עבודה אלה השתכר התובע סך של 13,561 ₪ בחודש בערכים ריאליים. זהו שכרו החודשי לצורך חישוב הנזק.

     

    הפסדי שכר בעבר

  191. התובע הועסק אצל הנתבעת מיום 31.8.2004 ועד לסוף חודש פברואר 2007 לאחר שפוטר.

     

  192. ביחס לתקופה שלאחר האירוע הראשון ועד האירוע השני התובע העיד כי לא נגרמו לו הפסדי שכר (עמוד 37, שורות 18-20).

     

  193. ביום 29.8.2006 יצא התובע לחופשת מחלה שנמשכה כ-4 חודשים (סעיף 33 לתצהיר התובע). ביום 15.10.2006 על פי בדיקת רופא תעסוקתי (ד"ר ריטה ברנבלט) נקבע כי התובע אינו מסוגל להמשיך בעבודתו.

     

  194. התובע לא צירף תלושי שכר בגין התקופה בה שהה בחופשת מחלה. צורפו טפסי 106 לשנים 2006 ו-2007 מהם ניתן ללמוד כי התובע לא עבד בחודשים 11-12/2006 ולא קיבל בגינם שכר. בחודשים 1-2/2007 נרשם כי התובע עבד ושולמה לו משכורת בסך של 21,966 ₪ (בגין חודשיים). סכום זה שווה לסך 26,749 ₪ בערכים ריאליים.

     

  195. על כן, עד לסיום עבודת התובע אצל הנתבעת, לא שולם לתובע שכר בגין חודשים נובמבר-דצמבר 2006. כן שולם שכר חלקי בגין החודשים ינואר-פברואר 2007. בהינתן האמור ובהינתן בסיס שכר התובע, זכאי התובע לפיצוי בסך של 27,495 ₪ בגין חודשים אוקטובר 2006 עד פברואר 2007, ובתוספת ריבית אמצע התקופה (6/2013), זכאי התובע לסכום של 29,325 ₪.

     

  196. התובע העיד, כי לאחר עזיבת עבודתו אצל הנתבעת, לא הצליח להשתלב במעגל העבודה והיה באי-כושר עבודה זמני למשך שנה וחצי (עמוד 40, שורות 21-25).

     

    בשנת 2008 החל התובע לעבוד בלשכת המרכזית לסטטיסטיקה והשתכר סך כולל של 24,101 ₪ עבור שלושה חודשי עבודה (אוקטובר-דצמבר 2008, כאשר בחודש אוקטובר 2008 הועסק שישה ימי עבודה בלבד).

     

    בין החודשים פברואר 2009 עד מרץ 2009 הועסק התובע בעבודה זמנית נוספת במכללת ספיר (לפי תלושי שכר חלקיים שצורפו, השתכר התובע בסך כולל של 3,165 ₪), ובחודש אפריל 2009 עבד התובע במרכז הארצי לבחינות ולהערכה בשכר כולל של 443 ₪.

     

    במאי 2009 החל עבודתו בחברת אלד וזאת עד חודש יולי 2012 (בפועל המעסיקה האמורה הנפיקה תלושים עד חודש אוקטובר 2012 לשם תשלומים הפרשים להם היה זכאי התובע, כגון פדיון ימי חופש).

     

  197. בשים לב לאמור, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסדי עבר מתום עבודתו אצל הנתבעת (2/2007) ועד היום על בסיס שכר של 13,561 ₪ במכפלת אחוז הנכות התפקודית שנקבע כקשורה לאירועים במהלך עבודתו אצל הנתבעת (15%). אעיר, כי התובע אכן היה בתקופת אי-כושר ארוכה יחסית בתום עבודתו אצל הנתבעת, עם זאת לאור שיעור הנכות התפקודית שנקבעה על כן לא ראיתי לנכון לפסוק לזכותו את מלוא סכום שכרו בגין תקופה זו, כנטען על ידו.

     

  198. הסך האמור מסתכם ב- 307,157 ₪ (15% כפול 13,561 ₪ כפול 151 חודשים) ובתוספת ריבית מאמצע תקופה (6/2013) סך של 333,974 ₪.

     

  199. סה"כ הפסדי עבר: 363,299 ₪.

     

    הפסדי השתכרות בעתיד

  200. בהתחשב בגיל התובע, שיעור שכרו, נכותו התפקודית, גיל פרישה 67 ומקדם היוון (3% ריבית) הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד עומד על סך של 118,432 ₪.

     

     

    זכויות נלוות וזכויות פנסיוניות

  201. התובע ציין בתצהירו, כי עזיבת מקום עבודת הנתבעת גרמה לו להפסד נוסף של זכויות נוספות בסכום שהוערך על ידו בסך 5,000 ₪ (סעיף 54 לתצהיר). לאמור לא הובאה כל אסמכתא (כגון תלושי שכר), וגם הסכם ההעסקה אינו מפרט את האמור. על כן, רכיבים אלה לא הוכחו.

     

  202. התובע זכאי לזכויות פנסיוניות שעל המעסיק היה להפריש בגין הסכומים בעבר ובעתיד בשיעור של 12.5%.

     

  203. בהתחשב באמור, זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 60,216 ₪.

     

    עזרת צד שלישי עבר ועתיד

  204. התובע טען כי עקב מגבלותיו הוא משתמש בשירותים ועזרה של בעלי מקצוע וכן סיוע של בני משפחה. לאמור לא צורפה כל קבלה או אסמכתא בכתב.

     

  205. התובע העיד בעניין זה את בנו. הבן הצהיר כי נוהג להגיע לאביו מדי פעם על מנת לסייע לו בצרכים שוטפים כמו רכישת מצרכים, כביסה וניקיון הבית (סעיף 8 לתצהיר), וזאת חרף העובדה שהוא מתגורר בבאר שבע והתובע במצפה רמון.

     

  206. בחקירתו הנגדית ציין הבן, כי הוא נוהג להגיע לאביו פעם בשבועיים לערך (עמוד 60, שורות 20-21). עם זאת ציין, כי את הכביסה מבצע התובע גם אצל אמו שגרה ביפו (עמוד 60, שורות 28-30).

     

  207. מעבר לאמור לא הוצגו ראיות כלשהן.

     

  208. בשים לב לראיות שהובאו, לאופי הפגיעה, לתחלואים הנוספים של התובע שאינם תולדה של עבודתו אצל הנתבעת ושיעור הנכות התפקודית, ראיתי לפסוק סכום גלובאלי בגין עזר צד שלישי עבר ועתיד סכום של 20,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות וניידות עבר ועתיד

  209. התובע העריך כי הוצאותיו החודשיות מסתכמות בסכום של 3,000 ₪ בגין שירותים ותרופות שאינם ממומנות על ידי סל הבריאות. בין היתר ציין, כי נדרש לרכוש קנאביס רפואי בסכום של 370 ₪ בחודש (סעיפים 61 ו-62 לתצהיר).

     

  210. לתצהירו צירף התובע קבלות בסכום כולל של 5,513 ₪, מתוכן סל של 3,510 ₪ בגין רכישת קנאביס. בשאר הקבלות מדובר על פי רוב בהשתתפות עצמית המשולמת לקופת חולים, וכן טיפולי כירופרקטיקה אותם קיבל התובע בשנת 2015.

     

  211. כפי שצוין מעלה, מומחה בית המשפט ציין בעדותו, כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובע בתובענה זו אינה גורמת לכאבים לרוב. על כן, אין לייחס את רכישת הקנאביס לתחלואי התובע שהם תולדה מעבודתו אצל הנתבעת.

     

  212. מיעוט הקבלות, אחוז הנכות הרפואית והתפקודית של התובע, והזמן הרב שעבר מאז האירועים ועד היום מלמדים כי הוצאות התובע (שאינן מכוסות על ידי קופת חולים או המוסד לביטוח לאומי) אינן גבוהות.

     

  213. עם זאת, אין להתעלם מכך שהתובע גר בישוב מרוחק יחסית, כאשר שירותים מסוימים להם הוא נדרש (אף אם אלה ממומנים על ידי קופת החולים) מסופקים בבאר שבע או באשדוד (לדוגמה קבלה של קופת חולים כללית מיום 7.6.2015 בה ניתנו לתובע טיפולי כירופרקטיקה. חלק מנספח 15 לתצהיר התובע).

     

  214. בהינתן האמור, הרי שראיתי לפסוק סכום גלובאלי בראש נזק הוצאות רפואיות וניידות בגין עבר ועתיד סך של 15,000 ₪.

     

    כאב וסבל

  215. בקביעת שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה נלקחו בחשבון, מעבר לשיעור הנכות הרפואית, גם ההשלכות התפקודיות של הנכות הרפואית, עוצמת הכאב כפי שצוינה על ידי ד"ר שייניס, גיל התובע, התחלואים הנוספים מהם הוא סובל ללא קשר לעבודתו אצל הנתבעת ולהאדרת הנזקים על ידו.

     

  216. בהתחשב בכלל האמור מצאתי לנכון להעמיד את שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 80,000 ₪.

     

    ניכויים

  217. הנתבעות הגישו אישור בגינן יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובע בסכום של 78,002 ₪ (מענק חד פעמי ששולם ביום 23.11.2017 בגין פגיעה בעבודה מיום 23.4.2006. חלק מנספח כ"ח לקובץ מוצגי הנתבעות). שוויו הריאלי של סכום זה, נכון לעת זו, הוא 78,544 ₪, ויש לנכות סכום זה מהפיצוי לו זכאי התובע.

     

  218. התובע טען, כי אין לנכות סכום זה משום שההליכים שנקט המוסד לביטוח לאומי יחייבוהו להשיבו. עם זאת, לא צורף כל אישור על כך (לא על ההליכים להשבת הסכום ולא אישור להשבתו בפועל), והטענה לא הוכחה. על כן, טענתו זו נדחית.

     

    סה"כ

  219. להלן סיכום ראשי הנזק להם זכאי התובע:

    1. הפסדי שכר בעבר-363,299 ₪

    2. הפסדי השתכרות בעתיד-118,432 ₪

    3. זכויות נלוות וזכיות פנסיוניות-60,216 ₪

    4. הוצאות רפואיות וניידות עבר ועתיד -20,000 ₪

    5. עזרת צד שלישי עבר ועתיד-15,000 ₪

    6. כאב וסבל-80,000 ₪

       

    7. סה"כ-656,947 ₪

    8. ניכויי תשלום המוסד לביטוח לאומי-78,544 ₪ -

    9. סה"כ לאחר ניכויים-578,403

       

      סיכום

  220. בהתחשב בכלל האמור, הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובע סכום של 578,403 ₪.

     

  221. בנוסף תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, הוצאות בסכום של 10,000 ₪, חלקה הראשון של אגרת משפט (699 ₪), ושכ"ט עו"ד התובע בסכום של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ.

    בפסיקת סכום ההוצאות התחשבתי בכך שהתובע נדרש להגיש חוות דעת מומחים לשם ביסוס תביעתו; במחצית שכ"ט מומחה בית המשפט בו נשא התובע בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 12.7.2015; בשאלת ההוצאות שבהחלטת בית המשפט מיום 12.2.2015 הדוחה בקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבעות; ובמקום מגורי התובע והצורך בהגעתו לדיונים שהתקיימו בתובענה.

     

  222. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לנתבעות (פגרת סוכות אינה במניין), אחרת יישאו הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ