פלוני נ' מגן דוד אדום בישראל

תביעה בגין רשלנות רפואית.

האירוע ותמצית טענות הצדדים

1.התובע, כבן 67 שנים, עבד כמדריך טיולים וכנהג אוטובוס.

ביום 11.03.19 בסביבות השעה 17:30, בעת ששהה במסעדת "קפה קפה", בסמוך לתחנת הדלק בצומת אלמוג, החל התובע לחוש כאבים בחזה. אמבולנס "לבן" של מגן דוד אדום היה במקום ולאחר שעובדי המקום קראו לצוות האמבולנס להגיע, הגיעו אנשי הצוות, העניקו לו טיפול רפואי ראשוני של 300 מ"ג אספירין. במהלך הטיפול, הפינוי והנסיעה באמבולנס ה"לבן", ישב התובע בספסל באמבולנס. התובע פונה לניידת טיפול נמרץ שהייתה בצומת מצפה יריחו. התובע ירד בכוחות עצמו מהאמבולנס הלבן ועבר לניידת הטיפול הנמרץ. במהלך הפינוי בניידת הטיפול נמרץ (להלן: האמבולנס), התובע איבד הכרתו וטופל על ידי צוות ניידת הטיפול הנמרץ שביצע בו החייאה ופינה אותו לבית החולים.

2.הטענה במוקד התביעה היא שצוות האמבולנס התרשל בטיפול בכך שלתובע נגרם שבר בכתף.

לטענת הנתבעת, החבלה נגרמה במהלך ההחייאה, ללא קשר לטיפול שניתן, מאחר שהשבר נגרם באופן ספונטני במהלך פרכוס. נטען שיש בקבלת התביעה משום אפקט מצנן, שכן החייאה היא פעולה שדורשת חדות ואגרסיביות ויש להיזהר בהטלת חבות, שיכולה להוביל להעדר טיפול מתאים בהחייאה.

התובע מנגד טען שהנתבעת לא הוכיחה שהנזק נגרם כתוצאה מהטיפול שהעניקה לו וכי המומחים שמונו, אף שללו את הטענה שהנכות נגרמה עקב פרכוס ולא עקב טיפול לא מתאים.

סקירת עדויות צוות הנתבעת שטיפל בתובע

3.נהג מד"א טיפול נמרץ, מר עקיבא פולק (להלן: הנהג), העיד שכאשר הוא חבר לאמבולנס הלבן הוא ראה את התובע מחוץ לאמבולנס ו"נראה רע". הנהג ביקש מהתובע לעלות לניידת, שם בוצעה הערכה רפואית ונמצא שהתובע בהכרה מלאה, ללא סימני מצוקה נשימתית חריפה וללא קיפוח המודינמי. בבדיקת א.ק.ג. "הבנו כי התובע סובל מאירוע לבבי". התובע היה מנוטר, יציב ועם וריד פתוח והנהג החל בנסיעה. באותה תקופה, בית החולים הסמוך, הדסה הר הצופים, לא נהג לקבל חולים לביצוע צינתורי חירום ולכן התקשרה אשת הצוות, אביטל, לבית החולים שערי צדק, על מנת שייערך לטפל בתובע. "במהלך הנסיעה, חלה התדרדרות במצבו של התובע. אביטל דיווחה לי שהוא עושה הפרעת קצב קטלנית VF ושהיא הולכת לתת לו שוק חשמלי ונכנסת להחייאה...אני זוכר שראיתי .. מבעד למראה שבניידת את התובע פתאום עושה תנועות לא רצוניות כמעין פרכוס ושמעתי קול פיצוח אשר מיד לאחריו אביטל השכיבה את התובע על המיטה שבניידת ונתנה לו שוק חשמלי ועיסויים עד שהתובע שב להכרה. אני זוכר שמיד לאחר שמיעת קול הפיצוח שאלתי את אביטל מה זה היה והיא אמרה לי שאין לה מושג...לאחר מתן השוק החשמלי והעיסויים התובע שב להכרה הוא התלונן על כאבים בחזה ובכתף".

אביטל גינזבורג, פרמדיקית בהכשרה בעת האירוע (להלן: הפרמדיקית), העידה שהיא לא זוכרת האם המשפט "קול של פיצוח" נרשם על ידי עורך הדין, אף שהסכימה עם ההגדרה: "לא זוכרת אם אמרתי 'קול של פיצוח' או 'קליק' או 'קנאק" (ע' 19 ש' 5-8). היא העידה שעשתה 3 בדיקות אק"ג לתובע, אחת מהן כשהגיע לניידת (ע' 19 ש' 30-33). הפרמדיקית העידה בהגינותה שהיא לא זוכרת אם הנהג שאל מה הקול שהיה (ע' 23 ש' 1-3). היא העידה שהתובע לא נחבל בדרך וכי ייתכן שהייתה טעות במה שרשמו אנשי חדר המיון "לא אמרנו שהוא נחבל הוא לא נחבל" (ע' 23 ש' 9)... "כשמגיע חולה כל כך דחוף עם אוטם אחרי דום לב יכול להיות שמשהו התפספס או שהם לא הבינו אותנו כמו שצריך" (ע' 23 ש' 17-18)..."לא זוכרת את המילים הספציפיות שבהם השתמשנו, סיפרנו להם שהוא עשה תנועות בלתי רצוניות עם הידיים ושמענו קנק" (ע' 23 ש' 22-23) . לפרמדיקית לא היה הסבר של ממש מדוע נרשם במסמכי בית החולים "חבלה בכתף". חרף זאת היא טענה שהם אמרו לצוות בית החולים שהתובע סובל מכאבים.

גם המתנדב יאיר גרסטל (להלן: המתנדב), העיד שלא נשאלה באמבולנס השאלה מה היה הקול שנשמע (ע' 30 ש' 20-22) וגם הוא העיד בתצהירו על קול של פיצוח.

למעשה, אנשי צוות האמבולנס העידו כולם על קול דומה שנשמע. עם זאת, נתגלעה סתירה של ממש בכל הקשור לשאלה האם שאל הנהג מה היה הקול שנשמע בסמוך לקול שנשמע.

ברישום של אנשי צוות האמבולנס אין זכר וחצי זכר לטענות על פרכוסים או על פיצוח.

למותר לציין שמצופה היה שעניין זה יפורט ברישום ובאי הרישום קמה חזקה לחובת הנתבעת. גם העובדה שזכרם של הכאבים בכתף ימין לא בא זכרם ברישום אומר דרשני.

הנכות הרפואית וההסדר הדיוני

4.ביום 14.03.22 הודיעו הצדדים כי בשים לב לפערים בין קביעות המומחים מטעמם, הן ביחס לשאלת הקשר הסיבתי – החבות והן בשאלת שיעור הנכות האורתופדית של התובע "מתבקש בית המשפט למנות מומחים מטעמו לבחינת שתי השאלות הללו".

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו במועד ההוכחות ייחקרו המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט בלבד וכי אין בהסכמה לוויתור על חקירות מומחי הצדדים, משום ויתור על חוות הדעת מטעמם ועוד.

5.המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר שרגא רוזנר קבע כי לתובע נגרמה נכות בשיעור של 25 אחוזי נכות, בגין הגבלת תנועה שנותרה בכתף ימין בעקבות הפריקה האחורית בכתף והשבר בזרוע שהצריך החזרה פתוחה וניתוח. בנוסף נקבעה נכות זמנית בשיעור 100 אחוזי נכות, לתקופה של שלושה חודשים ובשיעור של 50 אחוזי נכות, למשך חודש נוסף.

ד"ר רוזנר קבע בחוות דעתו שמומחיותו היא בתחום האורתופדי וכי הוא אינו יכול להביע דעתו האם הפריקה והשבר נגרמו עקב פרכוסים או עקב חבלה וסבר שיש מקום בעניין זה למנות מומחים בתחום הקרדיולוגיה או הנוירולוגיה.

בהתחשב בהחלטת המינוי על המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה ולנוכח חוות דעתו לפיה אינו יכול להביע דעתו האם הפריקה והשבר נגרמו עקב פרכוסים או עקב חבלה, קבעתי בהחלטה מיום 22.03.23 כי יש מקום למנות מומחה נוסף, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי – החבות (ראו והשוו: רע"א 3639/22 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (01.08.22); רע"א 7459/22 שירותי בריאות כללית נ' פלוני (05.12.22)).

חבות?

6.המומחה הרפואי הנוסף מטעם בית המשפט בתחום הקרדיולוגיה, פרופ' דוד רוט, קבע בחוות דעתו כי מבין שתי האפשרויות להסבר השבר בכתף, האפשרות הסבירה יותר היא חבלה תאונתית במהלך ההעברה לחדר המיון. זאת, בשל תיעוד אובייקטיבי בזמן אמת, כפי שנכתב ע"י הצוות הרפואי של בית החולים מפי אנשי מד"א. מסקנת המומחה נסמכת גם על העדר תיעוד של פרכוס ברשומת מד"א בזמן אמת. המומחה גם עמד על כך שאירוע דום הלב היה במהלך הנסיעה וככל שההחייאה בוצעה תוך כדי נסיעה, הדבר העלה מאד את הסיכון לגרימת חבלה לתובע ולצוות שביצע את ההחייאה.

7.בהתחשב בשיקולים של ערבות הדדית, מוסר, קדושת החיים והצלתם ובעקרונות המתחייבים והמצופים בחיי החברה הישראלית, נדרש לעודד את חובת ההצלה ולעודד את הציבור ואת הנתבעת להושיט עזרה לאדם הנמצא באירוע רפואי בסכנה חמורה ומיידית לחייו, כאשר לאל- ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו, כקבוע בסעיף 1 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998 (ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 47) (לא תעמוד על דם רעך), התשנ"ה- 1995, הצ"ח 2398 (ד' ניסן תשנ"ה)).

לנוכח העיקרון החשוב דלעיל, עליו אין עוררין, סבירות מעשה ההצלה במצב חירום אינה נמדדת באמת מידה של נחיצות או תועלת. המבחן הוא, האם, בנסיבות המקרה, פעל המציל כפי שאדם סביר היה פועל אילו היה נתון באותו מצב. עמד על כך כב' השופט צבי ברנזון: "סכנה קוראת להצלה, ואם אדם הרואה את הסכנה נענה לקריאה וחש לעזרת האדם הנתון בה וזקוק לעזרה או להגנה, הרי הוא עושה מעשה שניתן לצפות לו באופן סביר שיבוא כתוצאה הכרחית מהמעשה הרשלני שיצר את הסכנה, והנזק שנגרם לו גם הוא תוצאה הכרחית ממנו. אדם האשם ביצירת מצב של סכנה, נושא באחריות כלפי כל מי שחש להציל את האדם הנתון באותה סכנה, ובלבד שנסיון ההצלה לא יהיה בנסיבות המקרה מעשה נמהר ופוחז שאי אפשר היה לצפותו מאדם סביר במצב שכזה" (ע"א 290/63 יוסף נחום ו"דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ' דוד ישראלי, פ"ד יז 2657, 2661).

הנתבעת היא גוף העוסק ברפואה דחופה וחשיבותה היא במתן טיפול מהיר וטוב, תוך החשת המטופל לבית החולים הקרוב. מטרות הנתבעת הן גם לקיים לטובת כלל התושבים שירותי עזרה ראשונה, כקבוע בסעיף 3(ב) לחוק מגן דוד אדום, התש"י-1950. מצופה איפה שעובדי הנתבעת ייסעו בזהירות ובמהירות ולעתים אף במהירות גבוהה מאד, תוך מתן טיפול מתאים וממילא, לא בכל מקרה נדרש שהאמבולנס יעצור בשולי הדרך וייתן טיפול מתאים.

מכאן שיש להביא בחשבון את מאפייניה המיוחדים של הנתבעת בעת בחינת אחריותה (ראו והשוו: ע"א 1423/19עזבון המנוחה פלונית נ' שירותי בריאות כללית(22.06.20)).

עם זאת, אין בזכויותיה הרבות של הנתבעת בהצלת חיים כדי להעניק לה חסינות מוחלטת בכל פעולה שתעשה, גם בהתחשב בכך שזה תפקידה, כפי שעמד פרופ' רוט: "אתה מתאר לי מצב של השומרוני הטוב מוגן. אבל כאן מדובר בצוות מד"א שזאת עבודתו וזאת פרנסתו ולא מצופה ממנו ..."(ע' 10 ש' 8-9).

יש לבחון האם התרשלה הנתבעת במתן הטיפול לתובע אם לאו.

8.ב"כ הנתבעת טען בסיכומים שהיה מקום למנות מומחה בתחום הרפואה הדחופה ומאחר שהתובע לא הגיש חוות דעת בתחום זה, יש מקום לדחות התביעה.

בעניין זה סמך ב"כ הנתבעת על האמור בפסק דינו של כב' סגן הנשיא השופט אמיר דהאן, לפיו: "משקל עדותם של שני המומחים מושפע רבות מכך שהם אינם מומחים ומנוסים בתחום הנכון כאשר השאלה העומדת בפני בית־ המשפט היא רף הזהירות הנדרש מרופא ברפואה דחופה המתפקד במרכז לרפואת דחופה המצוי בקהילה. מרכז שכזה הוא מרכז יחודי ("פילטר" כלשונו של ד"ר רסין) והוא מתפקד בתווך שבין רופא בקהילה לבין חדר מיון של מרכז רפואי. משכך, תחום ההתמחות והניסיון הנכון והמדויק יותר, העשוי לשקף בנאמנות את הפרקטיקה המקובלת, הינו תחום הרפואה הדחופה (מומחיות מוכרת לפי תקנה 54 לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), התשל"ג–1973)). תחום זה מוכר בישראל להתמחות משנת 1996" (ת"א 36651-11-18 פלוניות נ' טרם (29.10.21) פסקה 80).

אין הנדון דומה לראיה.

בפסק הדין של כב' סגן הנשיא השופט דהאן נדונה שאלת רף הזהירות הנדרש מרופא בתחום הרפואה הדחופה. כך גם בפסק דין נוסף שניתן לאחרונה נדונה השאלה האם חלה חובה על צוות ניידת טיפול נמרץ שמוזעק למתן עזרה ראשונה לאדם שנפטר - להחיותו, שעה שהרופאה בצוות מוצאת שהוא כבר מת וקובעת את מותו (ת"א 78785-12-20 פלונים נ' מגן דוד אדום (14.07.25)).

בענייננו, השאלה אינה רק שאלה של התנהלות צוות רפואה דחופה אלא שאלה של פעולות החייאה שננקטות לא רק על ידי צוות רפואה דחופה ומכאן שהשאלה אינה תחומה לתחום הרפואה הדחופה בלבד.

מסקנה זו מתבקשת גם מעדות המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, דר' רוזנר שהעיד שבחינת השאלה האם הגורם לשבר היה אירוע לבבי או לא יכולה להיבחן גם ע"י מומחה בתחום הקרדיולוגיה (ע' 3 ש' 13).

התובע תמך תביעתו בחוות דעת של רופא בתחום האורתופדיה ד"ר אורי אופנהיים, אשר עמד בחוות דעתו על כך שבתיק הרפואי לא תוארה תופעה פרכוסית וכי אין בסיס רפואי לקביעה שהשבר נקבע בעקבות אירוע פרכוסי. ד"ר אופנהיים עמד על השוני בין פרכוס אפילפטי העשוי להביא לפריקות ולעתים רחוקות לפריקות עם שברים של הכתף, להבדיל מהתקף שמקורו בעילפון המתאפיין בתנועות

א-סינכרוניות קטנות, שאינן מגייסות כוח שרירי רב לתנועה.

אמנם, התובע לא הגיש חוות דעת בתחום הקרדיולוגיה או רפואת החירום, אך התובע הניח תשתית ראייתית מספקת לטענתו בדבר התרשלות הנתבעת, כמפורט בחוות הדעת מטעמו.

כפועל יוצא הגיעו הצדדים להסדר לפיו ימונה מומחה מטעם בית המשפט גם לעניין שאלת החבות.

כאמור לעיל, בהחלטה מיום 22.03.23 מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הקרדיולוגיה. לאחר שהמומחה הודיע שלא יוכל לתת חוות דעת מטעמו, הוריתי ביום 29.03.23 לצדדים להודיע שמו של מומחה מוסכם. הנתבעת לא עמדה על כך שימונה מומחה בתחום הרפואה הדחופה בשלב זה ואכמ"ל.

מאחר שמינוי המומחה פרופ' רוט נדרש לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, מאחר שהמומחה פרופ' רוט עמד בחוות דעתו ובעדותו על המאפיינים המיוחדים של ההחייאה ומאחר שפרופ' רוט בקי בתחום זה, לא נדרש מינוי מומחה נוסף בענייננו בתחום הרפואה הדחופה ויש לדחות את טענות הנתבעת בכל הקשור לתחום המינוי הנכון.

9.נקודת המוצא לדיון היא שאנשי מד"א טיפלו בתובע בצורה טובה, ביצעו בו החייאה, הצילו את חייו והעבירו אותו לטיפול רפואי. עם זאת, יש לבחון האם אנשי הנתבעת התרשלו בכך שבמהלך ההחייאה או הנסיעה נגרמה לתובע נכות בכתף.

בעניין זה, כפי שעמד המומחה פרופ' רוט, נכתב ב"רחל בתך הקטנה" בטופס הקבלה למיון כי התובע הופנה ליחידת לב בבית החולים שערי צדק, אך מאחר שלתובע היה VF הוא הופנה לבית החולים הקרוב הדסה הר הצופים, כי התובע קיבל באמבולנס שוק חשמלי ופרוקור, התעורר והגיע למיון עירני "עדיין מתלונן על כאבים בחזה וכאבים בכתף ימין שלדברי צוות מד"א כנראה שחולה נחבל בדרך למיון" (הדגשה לא במקור - מ"ב).

המומחה הרפואי פרופ' רוט העיד שהוא 24 שנים קרדיולוג, ראה אין ספור החייאות והשתתף בהחייאות רבות, כי הוא ראה פרכוסים ולא ראה אף פעם "פגיעה גרמית משמעותית כתוצאה מפרכוס כזה" (ע' 7 ש' 19) ..."איך אירוע לבבי יגרום לפגיעה גרמית צריך להיות פה משהו או חבלה כתוצאה מהחייאה שעשו החייאה אינטנסיבית וגרמו לפגיעות כתוצאה מעיסויים נלהבים מדי ולפעמים שוברים צלעות בעיסויים כאלה ואת זה ראיתי. סתם אירוע לבבי לא יגרום..." (ע' 7 ש' 22-24).

פרופ' רוט אישר ששבירת צלע לא מצדיקה תביעה כי "היא קשורה לעיסוי לב ולא ניתן לשלוט בעיסוי לב במאה אחוז" (ע' 8 ש' 15-16). אלא שבענייננו לא עסקינן בשבירת צלע.

המומחה נשאל האם בהנחה שעדויות אנשי מד"א נכונות יש בכך הסבר לשבר והשיב כי "אם אלה העובדות אז הכל נהדר אז מד"א לא אשמים". עם זאת, העיד המומחה שהדבר לא עולה מהרשומות הרפואיות שנכתבו בזמן אמת ומחובת התיעוד המוטלת על אנשי הצוות הרפואי (ע' 8 ש' 25-26). המומחה העיד שהיה מקום לשלול אחריות מהנתבעת, אם היה מוכח שצוות מד"א מסר לצוות בית החולים שהיה אירוע במהלך האירוע הלבבי (ע' 9 ש' 33). הוא אישר שתנועות לא רצוניות בזמן אפוקסיה מוחית קורות, אך הן לא גורמות לפגיעה גרמית משמעותית וכי אפילפסיה יכולה לגרום לכך, מאחר שבאפילפסיה יש התכווצויות חזקות (ע' 9 ש' 1-23). הוא הסביר שבאפוקסיה מוחית, ההתכווצות קצרה, חלשה עם שרירים פחותים שפועלים ולא צפויה בה פגיעה גרמית. המומחה אף הפנה לספרות בעניין (ע' 11 ש' 20-24). פרופ' רוט סבר שסביר שהשבר "קרה במהלך החייאה. יכול להיות בעיסויים הוא נדחף ונחבל בכתף משהו קרה שם כשהוא היה מחוסר הכרה" (ע' 10 ש' 3-4).

פרופ' רוט העיד שעיין במאמרים שהגישה הנתבעת וכי אין בהם לשנות מהמסקנה, גם מאחר שמאמרים 4-5 מתייחסים לאפילפסיה (ע' 9 ש' 8).

חוות דעתו של פרופ' רוט ועדותו לא נסתרו אפוא.

10.בענייננו מתבקשת המסקנה לפיה הנכות שנגרמה לתובע נגרמה עקב התרשלות הנתבעת.

ראשית, חוות דעתו של פרופ' רוט ועדותו, שלא נסתרו, כמפורט לעיל, מלמדת על התרשלות הנתבעת, שכן מסתברת יותר האפשרות שהנכות האורתופדית שנגרמה לתובע נגרמה עקב התרשלות הנתבעת וכי הנזק שנגרם לתובע לא היה מעשה הכרחי של מעשה ההצלה ולא היה תוצאה הכרחית ממנו.

שנית, בתעודת חדר המיון ובמסמכי בית החולים נכתב מפי צוות הנתבעת כי התובע נחבל בדרך למיון והדבר מלמד, כאלף עדים, על התרשלות הנתבעת.

כידוע, במקור המסמכים הרפואיים ובתוכנם יש כדי להוכיח עקביות נפגע בגרסתו ויש בהם כדי לחזק מהימנותו, אך אין בהם כדי לשמש סיוע (ראו: ע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48, 55; ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בן ארי ואח' פ"ד נו (4) 689).

כך נפסק גם כי לגרסה הנמסרת מפי נפגע לרופא המטפל, בזמן אמת ובסמוך לנסיבות האירוע, יש משקל רב. יוטעם כי הגרסה שנמסרת בזמן אמת היא גרסה ספונטנית, קודם שניתנת שהות להתייעץ או לרקום גרסה (ראו: ע"א (תל אביב) 3013/99 פרץ רימונד נ' פרץ גבריאל ואח' (04.12.01)).

יוטעם שאין מדובר רק ברישום אוטומטי של העתק - הדבק, אלא גם במסמך שנכתב בכתב יד על ידי ד"ר מתן המלי.

הרישומים הרפואיים מתעדים דברים שנמסרו ע"י צוות האמבולנס לצוות בית החולים המטפל. ההנחה בעניין זה היא שיימסרו עובדות נכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון ומכאן החשיבות לרישומים הרפואיים הסמוכים למועד התאונה. הנתבעת לא העידה מי מאנשי בית החולים שערכו את הרישום ולא סתרה את האמור ברישום שנעשה במהלך רגיל. יוטעם שהאירוע היה חריג, שכן באותה עת, כאמור בבית החולים הדסה הר הצופים לא נערכו צנתורים דחופים ומטבע הדברים, קיימת סבירות של ממש, שהצוות הרפואי יזכור את האירוע ודברים שנמסרו לו.

שלישית, בדו"ח מד"א אין כל זכר לפרכוסים נטענים, לקול ה"פיצוח" שנשמע לטענת אנשי הצוות בתצהיריהם, לכאבים בכתף ולחבלה. כאמור, התובע היה מחוסר הכרה בזמן האירוע והמידע על האירוע היה מצוי בחזקת אנשי הנתבעת.

לנוכח האמור ומאחר שקיים רישום חסר, שכן הרישום היה אמור לכלול, על פניו, עובדות השנויות במחלוקת, אשר יכולות היו להתבהר מתוך הרישום, אילו היה נרשם כנדרש, יש בכך כדי להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעת (ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (07.02.05)).

אף לא ניתן כל הסבר משכנע מדוע דברים אלה לא נרשמו בדו"ח מד"א.

רביעית, בעדויות עדי הנתבעת נמצאו סתירות.

כך, כאמור לעיל, לא זכרה הפרמדיקית האם הנהג שאל מה היה הקול שהיה, גם המתנדב העיד שלא נשאלה באמבולנס השאלה מה היה הקול שנשמע, בעוד שהנהג העיד אחרת.

נמצאה סתירה גם באשר למצבו של התובע בעת שנשמע הקול הנטען. הפרמדיקית העידה שהדבר היה כאשר התובע ישב והיא החלה להשכיב את המיטה (ע' 22) ואילו המתנדב העיד שהתובע כבר שכב (ע' 30 ש' 14).

כך נמצאה סתירה באשר ליד שהרים התובע. המתנדב העיד: "היתה הרמה של יד ימין ונשמע קול השבר" (ע' 30 ש' 10), הפרמדיקית העידה שהתובע הרים את יד שמאל ( ע' 22 ש' 1) והנהג העיד שהתובע עשה תנועות עם שתי הידיים (ע' 27 ש' 21).

בתצהירה העידה הפרמדיקית שהעיסויים ניתנו לתובע לאחר קול הפיצוח שנשמע ואילו המתנדב העיד שהדבר היה תוך כדי העיסויים (ע' 30 ש' 12).

יש בסתירות האמורות כדי להחליש את גרסת הנתבעת ולהחליש את הגנתה אל מול גרסת התובע.

חמישית, התובע העיד, שבבוקר למחרת האירוע, הוא התעורר ואורתופד מסר לו "שבמהלך האירוע נשבר כתף ועושים ניתוח לא בהר הצופים אלא בעין כרם.

ש. איך נשבר הכתף מה אמר לך.

ת. לא אמרו לי. רק אמר לי שזה היה במהלך האירוע..." (ע' 15 ש' 4-6). הנתבעת סומכת יהבה על כך ועל מסמך של דר' ספרן מיום 16.06.19 לפיו התובע נבדק 3 חודשים אחרי השבר שנגרם "כתוצאה מאי אירוע לבבי" (נספח 34 לכתב התביעה).

הנתבעת לא העידה את דר' ספרן שטיפל בתובע וניתח אותו.

המומחה דר' רוזנר נשאל על המסמך האמור והשיב שד"ר ספרן לא היה בהחייאה (ע' 4 ש' 15) וכי האמור במסמך משקף ככל הנראה דברים שנאמרו מפה לאוזן (ע' 4 ש' 28-30). מכאן שאין במסמך האמור כדי להועיל לנתבעת ואין בו כדי לסתור את האמור בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט.

הנזק

הפסדי שכר בעבר

11.כאמור, התובע, כבן 67 שנים.

התובע טען כי מסוף שנת 2017 ועד למועד התאונה לא עבד, מאחר שטיפל בבתו שנולדה. קודם לכן עבד התובע בשנים 2016-2017 כנהג אגד וממוצע שכרו היה 14,556 ₪.

התובע העיד שביום האירוע עבד כנהג מחליף ללא שכר וכי עבד כך פעם- פעמיים כאשר החליף נהג (ע' 13 ש' 25-27).

התובע טען שיצא לחופשת מחלה ממושכת ורק בחודש ספטמבר 2020 שב לעבוד כנהג שכיר בשכר חודשי של 11,129 ₪, המהווה ירידה בשכרו.

במכלול נסיבות העניין, בהתחשב בשיעור הנכות הזמנית ומשכה, בשיעור הנכות הצמיתה ואופייה, מאחר שחלק מחופשת המחלה קשור גם לנכות הלבבית ממנה סבל התובע, ללא קשר לאחריות הנתבעת, מאחר שהתובע הודה שלא עבד תקופה ארוכה קודם לאירוע ובכך שהתובע חזר לעבודה לאחר האירוע, יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר.

הפסדי השתכרות לעתיד

12.התובע הגיע לגיל פרישה. אמנם התובע העיד שבכוונתנו לעבוד כמורה דרך ויש לו רישיון לכך. עם זאת, מאחר שהתובע היה שכיר ובהעדר ראיות משמעותיות לכך שהתובע עבד או יעבוד כעצמאי מעבר לגיל הפרישה, מתבקשת המסקנה כי לא נסתרה החזקה לפיה לא יעבוד התובע מעבר לגיל הפרישה (ראו למשל: ע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר אי די אי לבטוח בע"מ פ"ד נה(2)511).

על כן אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

נזק לא ממוני

13.במכלול הנסיבות, בהתחשב בגילו של התובע, בניתוח שעבר, בשיעור הנכות הרפואית בתחום האורתופדיה ובכך שהצוות שטיפל בו הציל את חייו, פוסק פיצוי בסך של 75,000 ₪ בגין הכאב והסבל.

עזרה וסיעוד

14.בתו של התובע העידה שבמהלך ששת החודשים שלאחר האירוע, עבר אביה להתגורר עמה בשל מגבלותיו. במהלך התקופה האמורה היא ביצעה עבורו פעולות יומיומיות ובכלל זאת - הכנת מזון, כביסה, ניקיון, קנייה ועזרה עם מקלחת וכי אחיה הקטן עזר לאביה להתקלח.

בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית בתחום האורתופדיה, בתקופת הנכות הזמנית ובשיעורה, בכך שהנכות גורמת להגבלת תנועה ממשית וכפועל יוצא נדרשת עזרה, בהתחשב בעדות התובע שהיה עצמאי עובר לאירוע ושהוא נזקק לאחר האירוע לעזרת קרוב חורגת מהנדרש ולנוכח עדות בתו כמפורט, פוסק פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד.

הוצאות

15.התובע העיד כי נזקק לטיפולים ונסיעות מוגברות לצורך טיפולים רפואיים ויזדקק להוצאות כאלה בעתיד. התובע צירף מספר קבלות.

בהתחשב בשיעור הנכות, בצורך בטיפולים בעבר ובעתיד, בעדותו של התובע ובקבלות שצורפו, פוסק פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הוצאות.

ניכויים

16.הנתבעת טענה כי האירוע היה תאונת עבודה ועל כן יש מקום לנכות ניכוי רעיוני את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהיו יכולים להשתלם לתובע.

התובע עבד יום אחד בהתנדבות, לטענתו וללא שכר. ממילא, התובע לא בוטח בביטוח לאומי על ידי המעסיק. ב"כ התובע הפנה לפסיקה לפיה התקף לב אינו מוכר כאירוע חריג וכי התובע שתה קפה בבית קפה קודם שחש רע.

בתי הדין לעבודה עמדו על כך שעל מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, נדרש להוכיח קרות אירוע חריג, הקשור לעבודה, כי היה דחק נפשי בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן וכי המאורע החיצוני האובייקטיבי בעבודה גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 9465-07-20משה פישר - המוסד לביטוח לאומי(05.08.21)).

כאמור, אין כל אינדיקציה לאירוע חריג וממילא לא הונחה תשתית לכך שהאירוע היה מוכר כתאונת עבודה.

מאחר שהנתבעת אינה המעביד, מאחר שהתובע לא היה מבוטח במוסד לביטוח לאומי ולנוכח האמור לעיל לעניין סיכויי התובע לזכות בגמלה, אין מקום לנכות ניכוי רעיוני.

סוף דבר

17.הנתבעת הצילה את חייו של התובע, אך עקב התרשלותה נגרם לתובע נזק ועל כן קמה חובתה לפצותו.

מחייב הנתבעת לפצות התובע פיצוי בסך 155,000 ₪ (40,000 ₪ הפסדי שכר בעבר; 75,000 ₪ נזק לא ממוני; 30,000 ₪ עזרה וסיעוד; 10,000 ₪ הוצאות).

מחייב הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, ג' אב תשפ"ה, 28 יולי 2025, בהעדר הצדדים.