1.ביום 16.02.16 הגיש התובע את התביעה שבפניי בהליך של סדר דין מקוצר. התביעה הינה על-סך של 10,237,655 ₪ ומתבססת על הסכם הלוואה הכולל 9 סעיפים מיום 27.11.05 (ראו נספח ב' לכתב התביעה, יכונה להלן "הסכם ההלוואה"). הסכם ההלוואה נכרת בין הנתבעת 1, חברה פרטית אשר התאגדה בגיברלטר, לבין התובע, כאשר הנתבע מס' 2 הוא ערב לחיובי הנתבעת 1. בהסכם ההלוואה נאמר כי התובע הלווה לנתבעת 1 סך של 1.2 מיליון דולר; שאת ההלוואה מתחייבת הנתבעת 1 להחזיר לתובע לא יאוחר מיום 27.11.10, בהצמדה לשער היציג של הדולר ובתוספת ריבית שנתית בשיעור של 8 אחוז. להבטחת חיובי הנתבעת 1 שבהסכם ההלוואה נרשמה לזכות התובע הערת אזהרה על 45 מתוך 100 חלקים בחלקה 809 בגוש 6235 (להלן: "החלקה" או "הנכס"). בכתב התביעה נטען כי סכום ההלוואה לא שולם, ולפיכך הוגשה התביעה כנגד שני הנתבעים גם יחד. כבר כאן אציין כי הנתבעת 1 היא הבעלים של 39% מהנכס, כאשר יתרת 61% נמצאים בבעלות חברת "אלגנייט".
2.הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהירו של הנתבע 2, במסגרת הבקשה הועלו שלל טענות מקדמיות וכן טענות לגופו של עניין. ביום 30.06.16 התקיים בפניי דיון בבקשת הרשות להגן, במהלכו נחקר הנתבע 2 על תצהירו (יכונה להלן: "תצהיר הבר"ל"). בתום הדיון ניתנה החלטתי, ראו עמ' 8 עד 10 לפרוטוקול הנ"ל. חזרתי בתמצית על טענות הצדדים וקבעתי כי קיימת הגנה בדוחק אך ורק בשני נושאים: האחד הינו טענת הנתבעים לפיה גובשה בין הצדדים הסכמה בעל-פה לדחיית מועד פירעון ההלוואה עד למועד מכירת הנכס; בדוחק רב יותר קבעתי כי יש לאפשר הגנה בעניין הקיזוזים של חברת "שי מדיקל". זה המקום לציין כי חברת "שי מדיקל" הוקמה לאחר מועד מתן ההלוואה ולאחר מועד סיום בניית הבניין על הנכס, כאשר תחילה התובע והנתבע 2 היו בעלים של 50 אחוז ממניות "שי מדיקל". ביום 11.02.15 נחתם הסכם העברת מניות "שי מדיקל" מהנתבע 2 לידיו של התובע (הסכם זה יכונה "הסכם העברת המניות", צורף כנספח ג' לתצהיר הבר"ל). כיום חברת "שי מדיקל" שוכרת את הבניין שהוקם על הנכס מבעליו, הנתבעת 1 ו"אלגנייט".
על טענות ההגנה ארחיב להלן בעת הכרעתי לגופו של עניין.
3.בהחלטתי מיום 30.06.16 קבעתי כאמור כי תינתן רשות להגן בשני הנושאים הללו. התניתי את מתן הרשות להגן ברישום עיקול זמני על מלוא סכום התביעה על זכויות הנתבעת 1 בנכס. קבעתי כי עניין ההוצאות ידון בסיום ההליך.
4.ביום 27.10.16 התקיים בפניי קדם משפט במהלכו הצהיר ב"כ הנתבעים בעמ' 11 שו' 27 עד 28, שמטעם הנתבעים יעיד הנתבע ועד נוסף "אולי אחיו של הנתבע, שהוא בעל המניות בנתבעת 1" (ראו עדות הנתבע בחקירה הראשונה מיום 30.06.16, עמ' 2 שו' 31). בתום ישיבת קדם המשפט ניתנו הוראותיי לסיום הליכים מקדמיים ולהגשת תצהירי עדות ראשית. נקבע מועד לישיבת הוכחות לאחר הגשת תצהירים. בטרם קיום ישיבת ההוכחות הגיש התובע את תצהירו וכן הודעה לפיה בחלוף המועד לא הוגשו תצהירים מטעם הנתבעים, ראו בקשה מס' 20 בתיק וכן החלטתי מיום 08.05.17, לפיה בהעדר תצהירי נתבעים יתקיים דיון ההוכחות על יסוד תצהירי תובע בלבד.
5.לדיון ההוכחות שהתקיים היום התייצב הנתבע ובא-כוחו נתן את הסבריו למחדל אי הגשת התצהירים. לפנים משורת הדין התרתי את הגשת תצהיר הבר"ל כתצהיר עדות ראשית וחקירתו של הנתבע צומצמה על-ידי ב"כ התובע לנושאים בהם מצא לנכון לחקור, שכן כאמור על תצהיר זה נחקר כבר ביום 30.06.16.
6.בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה כאשר כמצוות בית-משפט מתמקדים הם בשתי הסוגיות, והן האם הוכח כי נכרתה הסכמה לדחיית מועד תשלום ההלוואה, כנטען על-ידי הנתבע, וכן האם יש מקום לקזז מההלוואה סכומים כאלו ואחרים שלטענת הנתבעים "שי מדיקל" חבה לנתבעת 1. בעניין זה, בתמצית, טוענים הנתבעים שבמשך כ-3 שנים לא שילמה "שי מדיקל" את חלקה בדמי השכירות עבור שהותה בבניין שהוקם בנכס, זאת שעה שחלקה של השותפה השנייה בנכס, "אלגנייט", משולם ישירות לידי "אלגנייט"; עוד נטען ש"שי מדיקל" הפרה את הסכם העברת המניות, וראו סע' 8.1 להסכם זה, שם התחייבה "שי מדיקל" לשלם לנתבע 2, באמצעות מסעדת "המכבים" שברשותו, תשלום חודשי בסך 20,000 ₪ כולל מע"מ. בסע' 8.2 לאותו הסכם נכתב "התשלום שבסע' 8.1 לעיל יבוצע עד למכירת חלקה של פקסל בבניין ו/או מכירת מלוא המניות בחברת פקסל (ככל שתהיה מכירה) – והכל בלבד וכל עוד שהחברה שוכרת את מלוא הבניין". הנתבעים טוענים שסכומים אלו לא שולמו ויש לקזזם מסכום החוב. בנוסף ולחלופין נטען, כי סע' 8.2 מהווה הוכחה ניצחת לאותה הסכמה בעל-פה לפיה נדחה מועד ביצוע התשלום של ההלוואה עד למכירת חלקה של הנתבעת 1 בבניין.
7.בטרם אתייחס לגופן של שתי הטענות ברצוני להפנות שוב להחלטתי מיום 30.06.16, שם קבעתי שבעניין הקיזוזים "על הנתבעים יהיה להתגבר על משוכה גבוהה ביותר כפולה – האחת היא בעניין זהות הגורם החייב, שכן אין להתעלם מכך שמדובר באישיות משפטית שונה; והשנייה בדמות ההליך בשלום, שייתכן ומהווה השתק פלוגתא לגבי החוב".
8.עוד ברצוני להזכיר, שעניין מתן ההלוואה כלל וכלל אינו מוכחש (ראו אישורו של הנתבע בחקירה מיום 30.06.16, עמ' 4 שו' 4). בנוסף, אין בנמצא טענה לפיה ההלוואה הוחזרה, ההיפך הוא הנכון, הנתבע טען מספר פעמים כי בכוונתו לפעול להשבת ההלוואה ממכירת הנכס (ראו עמ' 4 שו' 20 עד 22). גם עניין הריבית אינו נתון יותר במחלוקת, שכן בהחלטתי מיום 30.06.16 דחיתי טענות אלו (ראו סע' 1 עד 2 להחלטה). אזכיר עוד את ההלכות בדבר נטלי ההוכחה, מקום שמתן הלוואה וסכומה אינו במחלוקת וקיימות טענות מדוע אין מקום להשיב את ההלוואה. לכאורה מדובר בטענות מסוג "הודאה והדחה", כשהנטל עובר לנתבע ויש מקום אף להפוך את סדרי הבאת הראיות. במקרה הנדון לא ניתנה החלטה שכזו והתובע הוא שפתח בהבאת ראיותיו. עם זאת, ברי כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבע, להוכיח קיומה של הסכמה שבעל-פה או קיזוזים כאלה ואחרים. עוד אזכיר, שטענות הנתבע בעניין עומדות בניגוד להסכם ההלוואה שבכתב, על כל המשתמע מכך.
9.עוד ברצוני להפנות לסע' 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, הקובע בסע' א' שבו כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע מועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם אין חיובים קצובים".
10.כשהוראות הדין וההלכות הללו ניצבות בפניי, אפנה לניתוח טענות ההגנה לגביהן ניתנה רשות להגן, וראשית אדרש לשאלת ההסכמה שבעל-פה בדבר דחיית מועד ההלוואה. שוב אין לי אלא להזכיר כי מדובר בטענה הסותרת מסמך בכתב, הוא הסכם ההלוואה. מסמך זה קובע במפורש שמדובר בהלוואה וקיים מועד להחזרה, 27.11.10.
11.בתצהיר הבר"ל וכן בדיון הראשון טען הנתבע באופן מפורש שאין בידו ראיה בכתב לעניין דחיית מועד התשלום "ראיה בכתב לא" (ראו עמ' 5 שו' 27). הנתבע טען כאמור להסכמה בעל-פה, ובין היתר ככל הנראה לצורך הוכחת טענה זו הודיע בא-כוחו בישיבת קדם המשפט כי גם האח יבוא לעדות. אזכיר כי האח לא הגיש תצהיר ואף הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ולא הוסיף מעבר לדברים שנאמרו בתצהיר התומך בבר"ל, למרות שבית-המשפט הביע את דעתו שמדובר בהגנה בדוחק גם בסוגיה זו.
12.התובע מצידו הכחיש בתצהיר העדות הראשית כי גובשה הסכמה בעל-פה, ראו סע' 13, שם כינה התובע הסכמות אלה "שקר מוחלט". והנה, בחקירת היום שינה הנתבע את גרסתו וטען כי יש בידו ראיה בכתב המעגנת את אותה הסכמה נטענת (ראו עמ' 29 שו' 27, עמ' 34 שו' 18). אניח לטובת הנתבע כי התכוון הוא בחקירתו להסכם העברת המניות, לסע' 8.2 שבו, כך טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו ואתייחס לטענה זו להלן.
13.ובכן, האם סע' 8.2 להסכם העברת המניות אכן מהווה הסכמה לדחיית מועד פירעון ההלוואה? דבר זה אינו מצוין במפורש בסע' 8.2 או בכל סעיף אחר בהסכם העברת המניות. כל שנאמר הוא שהתשלום לפי סע' 8.1, קרי העברת סך של 20 אלף ₪ לנתבע 2, יבוצע עד למכירת חלקה של הנתבעת 1 בבניין. יש לזכור כי התייחסות זו היא התחייבות של "שי מדיקל" ולא של התובע, ולפיכך גם אם מופרת התחייבות זו, אזי יש לייחס את ההפרה ל"שי מדיקל" ולא לתובע. בנוסף, ואם הכוונה הייתה לדחות גם את מועד תשלום ההלוואה, מה קל יותר מלציין זאת בהסכם העברת המניות? אין כל התייחסות להסכם ההלוואה, ההיפך הוא הנכון, בסע' 5.2 להסכם מצוין במפורש כדלקמן: "מובהר בזאת כי אין באמור בהסכם זה, בין במישרין ובין בעקיפין, כדי לפגוע ו/או לגרוע מזכותו של מי מבין הצדדים בהתאם להסכמים אחרים שלא במסגרת החברה, לרבות זכויות וחובות במסגרת חברת פקסל לימיטד...". מכאן, שבמפורש נקבע שהסדרים שגובשו במסגרת הסכם העברת המניות אין בהם לגרוע או לפגוע מחובות או זכויות שעומדים למי מהצדדים במסגרת הסכמים אחרים. משכך, וגם אם להסכמה כתובה זו התכוון הנתבע בעדותו, אזי במפורש נקבע שאין בה כדי לפגוע בהסכמים אחרים, ובכלל זה הסכם ההלוואה. עוד יש לתת את הדעת לאמור בסע' 3.3 להסכם העברת המניות, שם נקבע כי הנתבע 2 לא יהיה זכאי לשום תמורה נוספת מעבר לסכום שנקבע עבור העברת המניות (1 ₪). דבר זה לא נאמר לגבי התובע ולא קיימת כל הדדיות בסעיף.
14.מכאן שגם סע' 8.2 אינו יכול לסייע לנתבעים בהגנתם; כל הסכמה כתובה אחרת לא הוכחה; הסכמה שבעל-פה אף היא לא הוכחה, כאשר התובע מכחיש זאת במרץ ונטל השכנוע בנקודה זו מוטל על הנתבעים. אם צריך דבר מה נוסף, אזי בחנתי גם את סבירות ההסדר החדש לו טוענים הנתבעים. למעשה לשיטתם הסכים התובע לדחיית מועד פירעון ההלוואה "ללא מועד" – עד למכירת הנכס, כל זאת שהתובע כלל אינו הבעלים של הנכס ולכל היותר כיום הוא בעל המניות בחברה השוכרת את הנכס ("שי מדיקל"). אציין כי גם גרסה זו של הנתבעים שוכללה במהלך חקירת היום, כאשר הנתבע הודיע שפירעון ההלוואה ייעשה מתוך המכירה של הנכס, אולם רק בתנאי ש"שי מדיקל" תפנה את הנכס. לא מצאתי הסדר זה כהסדר בעל היגיון עסקי, ושומה על בית-משפט לבחון גם את סבירות ההסכמות הנטענות, עת שוקל הוא האם הן גובשו.
15.לא נעלמה עיני מטענת הנתבעים לפיה התובע השתהה בהגשת תביעתו ואין בנמצא ולו מסמך דרישה אחד במסגרתו נדרש פירעון ההלוואה. אכן, התביעה הוגשה כ-5.5 שנים לאחר המועד בו אמורה הייתה להיות מושבת ההלוואה. התובע נחקר בסוגיה זו והשיב תשובות כמו "ציפיתי לטובה" (עמ' 18 שו' 12), ו"בדיעבד זו הייתה טעות" (עמ' 18 שו' 15). עם זאת, שוכנעתי שאכן היה מדובר בפרויקט "מתגלגל" שהוביל להשקעות נוספות מצידו של התובע (ראו עמ' 19 שו' 1 עד 9) כמו גם הקמתה של חברת "שי מדיקל" (ראו עמ' 19 שו' 11). שוכנעתי שאכן הנתבע הבטיח השכם וערב כי יפרע את ההלוואה, ולמעשה עד היום מבטיח הנתבע כי כך יעשה (עמ' 34 שו' 5). באותה נשימה מצהיר הנתבע 2 כי אין לו כסף וכך גם לא לנתבעת 1 (ראו עמ' 29 שו' 16 ושו' 18).
16.עוד יש לזכור כי התביעה הוגשה כמעט שנתיים בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. גם הנתבע מצידו לא הציג כל דרישה או מסמך שהפנה לתובע במהלך תקופת היחסים המסחריים ביניהם, ואיני סבורה שעיתוי הגשת התובענה יכול לבסס את הטענה בדבר ההסכמה הנטענת לדחיית מועד תשלום ההלוואה.
17.נותרים אנו עם הטענה בדבר הקיזוזים של חברת "שי מדיקל". בעניין זה יש לזכור כי חברת "שי מדיקל" היא אישיות משפטית נפרדת ואיני יכולה להתעלם ממסך ההתאגדות החוצץ בינה ובין התובע. גם הנתבעים עצמם טוענים, אם בכלל, לחוב שכירות של חברת "שי מדיקל" כלפי הנתבעת 1, ואין חולק לעובדה שאין בנמצא כל טענה של חוב אישי של התובע כלפי מי מהנתבעים.
18.בנוסף, הזכרתי כבר לעיל את סע' 53 לחוק החוזים (חלק כללי). גם לשיטת הנתבעים חוב השכירות הוא לפחות של 3 שנים ואין בנמצא ולו מכתב דרישה אחד בעניין זה. תחילה טען הנתבע בחקירתו, בלהט, כי הוא אינו נוהג לתבוע "אני לא מגיש תביעות, לא הגשתי תביעות" (עמ' 27 שו' 10). עם זאת, הוצגו בפניי פרוטוקולים ומסמכים המעידים על כך כי הנתבעים מגישים גם מגישים תובענות, ראו המרצת פתיחה 26849-05-16 בבית-משפט השלום בת"א. כלומר, אם ביקשו הנתבעים לתבוע את "שי מדיקל" בגין חובה לדמי השכירות, היה עליהם לעשות כן במסגרת תובענה נפרדת. יתרה מכך, היו הנתבעים יכולים לנצל את התובענה שבפניי ולבקש להוסיף את "שי מדיקל" כנתבעת נוספת או להגיש כנגדה הודעת צד ג'. היה על הנתבעים להתכבד ולפרט את טענת הקיזוז והסכומים אשר לטענתם יש להפחית מסכום ההלוואה כתוצאה מאי תשלום דמי השכירות. אין בנמצא כל פירוט שכזה; אין בפניי את בעלת הדין הנחוצה כדי לדון בטענה שכזו, היא חברת "שי מדיקל". גם אם חברת "שי מדיקל" לא שילמה סכומים כאלו או אחרים לנתבעת 1 בגין השכירות (ואיני מביעה על כך דעה), אזי יש לנקוט כנגדה בהליכים מתאימים, אולם אין מקום להפחית סכומים כלשהם מההלוואה שניתנה על-ידי התובע באופן אישי לנתבעת 1 בערבות הנתבעת 2.
19.אציין כי בהגיעי למסקנה זו לא התעלמתי מחקירתו של התובע, בעמ' 22 שו' 9, שם ציין כי שי מדיקל לא שילמה לנתבעת 1 דמי שכירות מכיוון "שהחוב של הנתבע 2 אלי הוא כל כך גדול". בהמשך עדותו ניסה התובע לרכך אמרה זו ולהרחיק כל קשר משאלת תשלום דמי השכירות להחזר ההלוואה, ראו עמ' 24 שו' 16-27. כאמור הגעתי לכלל מסקנה כי גם אם חייבת שי מדיקל סכומים כלשהם לנתבעת 1, אין הדבר מהווה טענת הגנה כנגד החזר ההלוואה ולכל היותר קיימת לנתבעת 1 עילת תביעה כנגד שי מדיקל.
20.לקראת סיום אזכיר כי מצבם הכלכלי העגום הן של הנתבעת 1 והן של הנתבע 2 אינו מוכחש, ראו עמ' 29 שו' 16 עד 18; עמ' 32 שו' 20 עד 27. למעשה אין חולק לעובדה כי אין בידי הנתבעים או מי מהם, כספים להחזר ההלוואה. ספק אם מימוש הנכס אף הוא יניב את התוצאות המקוות, וזאת לאור הטענה כי קיימים חובות נוספים וכן לאור מנגנון המכירה שלא הוכחש, מנגנון "במבי" לטובת חברת "אלגנייט". אציין שגם בנקודה זו עדותו של הנתבע 2 סבלה מסתירות פנימיות וחוסר אמינות, כאשר תחילה העיד שלא ניתן למכור את הנכס כל עוד "שי מדיקל" שוכרת את הנכס, אולם בעמ' 31 שו' 12 עד 20 ציין כי ייתכן ויש קונה לנכס. הצהרות אלה אינן דרות בכפיפה אחת.
21.מאחר ודחיתי את שתי טענות ההגנה לגביהן ניתנה רשות להגן, יש מקום ליתן פסק-דין על מלוא סכום התביעה כנגד שני הנתבעים, וכך אני מורה.
הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את סכום התביעה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
מאחר וניתן עיקול זמני והתביעה התקבלה, אזי יש לאשר את העיקול.
הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט הכוללות את האגרה כפי ששולמה וכן שכר טרחת עורך-דין בסך של 100,000 ₪, והכל תוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, י"ט אלול תשע"ז, 10 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.
